דברים שהייתי אומרת לעצמי

[גמדים קטנים]

דברים שהייתי אומרת לעצמי

שאלת סקר - לו יכולתן לחזור אחורה בזמן ולהגיד לעצמכן הבטטה, כלומר לפני שהתחלתן לעשות ספורט, דבר אחד - מה זה היה?

 

[אמא לאינדיאנים]

לא להתבייש

עם עודף המשקל, חוסר הכוחות, הילדים הקטנים ועוד....ה"תירוץ" הכי גדול שהיה לי זו הבושה. פדיחה שמישהו יראה אותי מנסה/רוצה/מעזה.

אז מבחינתי זה מה שהייתי צריכה להגיד.

 

[גברת ע]

לגמרי!

בתקופה הגדולה מאוד שלי, לפני שחשבתי על לעשות כל מה שבסוף עשיתי, למרות שאחת לשבוע פעמיים בשבוע בערך התאמנתי בחדר כושר, הייתה תקופה של כמעט 4 חודשים שלא יכולתי להתקרב לחדר כושר מרוב בושה, ולא כי מישהו אמר לי משהו אלא כי שמעתי סיפור על מישהו שאמר משהו על מישהי אחרת (למישהי הזאת), והרגשתי שאני לא אוכל להתמודד אם זה יהיה עלי.

 

[צ ל י ל 8]

זה כ"כ הבן שלי.....

אני שמתי פס על כולם, למרות עודף המשקל.
הבעיה היא הבן שלי (17) שמתבייש לרוץ בספורטק שלא יראו אותו. יש לו עודף משקל והוא קצת קלמזי, אבל הוא מסתכל בי בגאווה שאני רצה, והוא רוצה גם.
אני מנסה לעודד אותו, להגיד לו שיהיה גאה בעצמו שהוא רץ או מנסה לרוץ ולא יתייחס למי שנמצא מסביב. קשה לו

 

[רוניאר4]

אפשר לרוץ בערב

אני לא אוהבת כשמסתכלים עלי כשאני רצה. אני גרה באיזור של המעונות ויש כאן הרבה סטודנטים, חלקם סטודנטים שאני מתרגלת או תרגלתי, ומפריע לי שרואים אותי בבגדי אימון (אני מאלה שלא שמים על מה שהם לובשים באימון...), מפריעות לי גם תגובות ושאלות באוניברסיטה. הריצה מבחינתי היא דבר שחשוב לי להשאיר "בטוח" בתוך קופסה שלא קשורה ליום יום.

דווקא בחורף כשהחושך יורד מוקדם, עם כל הבאסה שמתלווה לזה, אני קצת מתנחמת בזה שאוכל לרוץ מוקדם אבל עדיין בחושך בלי להתמודד עם זה שיש אנשים סביבי.

עוד דבר ששמתי לב: הקטע הזה שמביך לי כשרואים עלי תקף רק כשאני רצה ולבד. אם אני עם קבוצה או עם עוד אנשים שרצים אני נמצאת בתוך הסיטואציה וכל מי שסביבי לא קיים מבחינתי. אולי קבוצת נערים שלא מגיעה מהמקום התחרותי והמורעל תוכל להתאים לו?

 

[צ ל י ל 8]

אז זהו שבימים הקרים והגשומים שהיו

הוא כן יצא איתי והתאמן, כי הוא ידע שלא יהיה כמעט כלב בחוץ. אתמול היה יחסית נעים, ואני אוהבת לצאת בשעות 5-6 בערב, כשקצת כבר חשוך, אבל לא קר מדי.
מאוד חבל לי שהבושה הורסת לו את החלום.
וגם אני לא לבושה לריצה כמו לתצוגת אופנה. אבל בחיי.. אני שמה פס על כולם. לא מעניין אותי איך אני נראית, מה חושבים על הקצב שלי. וגם אני קלמזי בדרכי שלי ובטוח לא נראית דוגמנית. משתדלת להתעלם מהסביבה ולהתמקד בעצמי.

 

[רוניאר4]

מסכימה שזה קשה

הייתי ככה בעצמי בגיל ההתבגרות (תודה לאל שעובר סביב 23 ככה...)
יכול להיות שאם תמשיכו למצוא שעות שנוח לו ואין הרבה אנשים ברחוב, לאט לאט הוא יצבור ביטחון ופחות יציק לו?

 

[צ ל י ל 8]

הלוואי. תודה

 

[Springy]

מקסימום ייצא לך מזה תחביב!

אני אף פעם לא הייתי ממש בטטה, פעילה מילדות, אבל אחרי שהפסקתי לרקוד לא הצלחתי להתחייב לשום סוג של פעילות או אימון, ולא התמדתי בכלום המון שנים. אני חושבת שחלק מזה היה שתנועה מבחינתי היתה שייכת לקריירה, ומרגע שזה ירד מהפרק לא הצלחתי להעביר את זה לתחום הפנאי.
לקח לי המון זמן להתחיל להרשות לעצמי לחשוב על ספורט 'רציני', בידיעה שאני לא הולכת להיות ממש טובה בשום ענף ספורט, לשים את ההישגיות שלי בצד ולעשות משהו נטו בשבילי. ולא במקרה בחרתי לי כזה ספורט high maintenance, שמאלץ אותי לקחת זמן לעצמי כמעט כל יום חרף הלו"ז המטורף.
אז אם הייתי יכולה לפנות לעצמי לפני כמה שנים ולקצר את הדרך הזאת עד לריצה, הייתי משכנעת את עצמי להתחיל להתנסות ולהבין שהסיכון היחידי הוא שייצא לי מזה תחביב.
פנאי שולט

ותודה, יעל, על העלאת הנושא. היה לי מעניין לחשוב על זה

 

[גמדים קטנים]

תצטרפי לקבוצה

שנים פחדתי/לא הבנתי מה הקטע עם קבוצות. הרגשתי שהריצה היא מקום אינטימי מדי לשתף בו עוד 10 אנשים. רק כשסמסטר בקנדה הזרה והקרירה גרם לי להגיע בחשש לריצת יום ראשון, הבנתי את הקטע. ואז גם התחלתי לרוץ רחוק.

 

[צ ל י ל 8]

אוי זה קל:

הייתי אומרת "את מסוגלת להרבה הרבה יותר ממה שנדמה לך. רק תתחילי!"

 

[tamark4]

איזה יופי, הכי פשוט - הכי חכם.

 

[tamark4]

שזה בסדר

מעולם לא הרגשתי בטטה ובצדק, גם כשלא הייתי פעילה.
מוטי רמז כותב בשוונג טור יפה, אחד הטובים היה טור רגיש על חוסר התקווה בלהיות שמן ולא פעיל. במצב כזה באמת חשוב להתחיל. רובנו לא שם בכלל !
יש תקופות שפחות מתאים להתאמן באינטנסיביות. יש תקופות שיש עניינים אחרים בחיים.
לפעמים הספורט מכניס מימד של לחץ וכפייתיות שאנחנו לא באמת צריכים ורוצים.
מותר להיות לפעמים בטטה. לא תמיד זה מעגל קסמים הרסני.

 

[מור שלז]

שאני יכולה...

מעולם לא חשבתי שאני יכולה לעשות ספורט.
שיעורי הספורט בבית ספר בעיקר יצרו אצלי את התחושה שספורט זה לא בשבילי. זה בשביל החזקים, זה בשביל המהירים, זה בשביל אלה שהכל בא להם בקלות, אבל לא בשבילי. שיש אנשים שפשוט לא יכולים ואני ביניהם. שאני לעולם לא אוכל לרוץ בלי ליפול, שאני תמיד אגיע אחרונה, אם בכלל אסיים, שאני פשוט לא יכולה.

הלוואי שהייתי יכולה להגיע לעצמי כילדה, כבחורה, כאישה צעירה ולספר לעצמי שגם אני יכולה.
שממש לא משנה כמה מהר את רצה, או כמה גבוה/רחוק את קופצת, שמה שמשנה זה שאת מנסה. שמה שמשנה זה שאת לא מוותרת. שיש עוד הרבה נשים כמוך/כמוני שמתקשות, שלא יכולות, שלא מאמינות - וזהו - שאנחנו כן יכולות! אם רק נדע להאמין בעצמנו, אם רק יהיה מישהו שיראה לנו את הדרך, אנחנו כבר נצעד בה ונגיע רחוק...

תודה יעל על עוד דיון מצויין ומרתק

 

[צ ל י ל 8]

מור, כ"כ ריגשת אותי

אני עם דמעות בעיניים כי הייתי בדיוק שם.
השיעור השנוא עלי בבית הספר מכיתה א עד כיתה יב היה איך לא, ספורט!
תמיד הייתי נופלת. הברכיים שלי מלאות צלקות. תמיד הייתי אחרונה. תמיד כאב לי בצד בריצה, הרגליים לא סחבו, הייתי האחרונה שהיו בוחרים בה בקבוצות למשחקי כדור.
בכיצה י"כ לא הייתי מסוגלת לסיים ריצה 800 מטר. את רובה כמובן הלכתי. בנס בכלל קיבלתי בבגרות 65 רק כדי להעביר אותי. אם היו יכולים היו נותנים לי אפס.
והנה בגיל 41, באיחור קל ולא אופנתי של 13 שנים, אני רצה הרבה יותר מ-800 מטר ריצה. אי אפשר להגיד שהתאהבתי בספורט, אבל אני מרגישה את הדברים החיוביים שלו, את הביטחון שזה נותן ואת תחושת הגאווה שהנה, גם אני יכולה!

 

[Michal Peri]

מור,זאת אחת הסיבות

שנרשמתי ללימודי הוראת חינוך גופני בוינגייט במסגרת הסבה אקדמאית, כן כן בגילי המופלג אני לומדת להיות מורה לספורט,כדי להגיע לאותם ילדים ששיעורי ספורט הם הסיוט הבית ספרי שלהם..וכמובן הסיבה העיקרית היא הכוח האדיר שיש בפורום הזה שמעורר אותך לעשות שינוי..פורום משנה חיים כבר אמרו,לא?

 

[מור שלז]

נהדר!!! הלוואי ויהיו עוד הרבה כמוך

איזה יופי לקרוא. הלוואי, הלוואי שיהיו עוד הרבה מורים לספורט כמוך, שמגיעים עם הגישה הזו.

אגב, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "הניצוץ" שכבר המלצתי עליו כאן בעבר.
אחד החלקים המעניינים שאהבתי שם, בין היתר בתיאור הניסוי שנעשה ב-Naperville עם תלמידי התיכון, היה האופן שבו המורים התמקדו בחינוך גופני כחינוך לכושר גופני ואיכות חיים, ולאו דוקא ספורט תחרותי.
האופן שבו הכניסו לשימוש מד דופק, והפידבק לתלמידים התבסס על מאמץ ולאו דוקא על הישג ספורטיבי, כך שגם התלמידה שרצה הכי לאט, אבל התאמצה - יצאה בתחושת הישג וסיפוק - ובצדק.

ואיזה כיף לקרוא על המקום של הפורום בשינוי הזה אצלך.
עכשיו ריגשת אותי! ממש!

 

[Michal Peri]

איזו תגובה מחממת לב, מור ,תודה רבה!

זה שינוי שהיה לא קל אפילו די תמוה מבחינת הסובבים אותי, אפילו החלפתי עבודה (אחרי 14 שנים!!) והתחלתי להדריך בתוכניות העשרה בבתי ספר , אכן אני עוברת שינוי שלקח כמה חודשים לעשותו , קצת מפחיד , אבל בהחלט מרגיש נכון..

 

[גמדים קטנים]

מגניב!

 

[צ ל י ל 8]

בהצלחה וכל הכבוד לך

גישה - זה כל הסיפור