שלום D:
MJCF
אני... אני לא ממש יודע איך להתייחס לפיסקה הראשונה שלך. אני יודע שמדובר בצחוק, שאת לא באמת מתכוונת לאף-אחד מהעניינים (לא להצעת הנישואים ובטח שלא להערה על ההתאבדות של קטניס) אבל אני פשוט לא יכול שלא להירתע. את אולי יודעת הרבה עליי, אבל אני לא כל-כך הרבה עלייך (אם בכלל), וההערות כאלו גורמות לי להרגיש מעט חשוף. קטניס והמשפחה זה ממש חשוב עבורי. ההערות שלך משעשעות (הן מזכירות את קטניס בחדות שלהן! ואני יודע שאולי בשבילך זו לא נשמעת כמו מחמאה - מי יודע איך זה יכול להיות, אבל שיהיה - אבל מבחינתי זו בהחלט כן), אבל הן נוגעות בנקודות מעט רגישות.
לא הפריע לך שהמשפחה שלך התפוצצה לה במחוז 12 בזמן שאתה נפשת לך בקפיטול?
אני... טוב, זו שוב פעם אותה הנימה. זה קצת מבלבל. אני רוצה להתייחס לזה ברצינות, אבל הטון הלגלגני קצת מעיק עליי. אני מרגיש מותקף. זה מעורר בי דברים ישנים שאני לא רוצה שיתעוררו.
ולשאלה... ה'נורמלית', לכאורה (דגש על הלכאורה
). העינויים בקפיטול היו קשים. מכות, מכות חשמל, דם, בדידות, הצרחות ששמעתי תמיד, הריגות מזעזעות אל מול העיניים שלי... אני לא יודע איך אפילו להגדיר את זה, כי חלק מה'נופש' הזה אני מנסה להדחיק וחלק אחר אני פשוט לא זוכר (בגלל כל התהליך של הניצודות. עדיין לא הכל חזר עליי. אני מניח שיש חלק שלא יחזור לעולם), אבל זה לא היה כיף או מהנה. ואחרי שחולצתי מהקייטנה הנהדרת הזו בקפיטול המורדים התייחסו אליי כאילו בגדתי בהם. ובאמת בגדתי בהם, באיזשהו מקום. הייתי מפלצת הרג משוגעת בתוך החזות התמימה שלי. הייתי משוגע. נאבקתי ולא הבנתי למה, שנאתי ולא ידעתי על שום מה. נשלחתי להרוג את זו שתמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
גם בשיקום היה קשה. השיקום לא היה ארוך, וגם לא כל-כך אפקטיבי, וכבר נשלחתי לקרב. זה היה... מטורף. הכל הסתחרר סביבי באותה התקופה; שמות, מראות, משימות. ורק שם אחד הבהב מול שדה הראייה שלי כל הזמן... 'קטניס'. כאילו בין כל הבלאגן הזה הייתה לי מטרה. כבר אמרו לי בתקופה הזו שהמשפחה שלי 'התפוצצה' (כדברייך), אבל התגובה שלי לזה הייתה ריקה מרגשות. שמות ומילים לא התקשרו לי לרגשות, למחשבות. הכל היה קשור בקטניס, הכל היה אשמתה, הכל היה מלא נקמה ושנאה יוקדת, ולא היה לי זמן להתאבל ולבכות. המלחמה הייתה מטושטשת מרוב שהיא הייתה מהירה. לא היה לי זמן לנשום.
הפעם הראשונה שקלטתי שהם מתו הייתה כשחזרתי למחוז 12. ההבנה חילחלה קצת לפני, אבל הכל היה עצוב, והכל היה מלחמתי, והכל היה מלא אבל ויגון... וזה לא בלט מעל כולם. אבל כשהגעתי למחוז 12 שוב זה הכה בי. זכרתי את המקום של המאפייה כאילו אפילו יום אחד לא עבר מאז הפעם האחרונה, כאילו אני אותו הפיטה. ואז בכיתי. בכיתי כל-כך חזק וכל-כך הרבה שכבר הרגשתי מיובש, כאילו לא אוכל לסחוט עוד טיפה אחת. זה שבר אותי. זה הרג אותי. זה לא רק 'הפריע לי', זה טלטל אותי.
אני לא יכול שלא להאשים את עצמי במוות שלהם. בזה שההפצצה על מחוז 12 הייתה כתוצאה מהמעשים שלי בזירה. אני לא משתחרר מזה. לא מהאנשים התמימים שהרגתי - כמעט במו ידי, בעצם - ולא מהמשפחה שלי, ההורים שלי, האחים... שפוצצתי אותם. פשוט ככה. זו אשמתי, אני יודע. אבל קטניס לא מפסיקה להזכיר לי שזו לא *רק* אשמתי. שיש חיים אחרי זה. שהמלחמה גרמה כל-כך הרבה סבל אבל גם כל-כך הרבה טוב. היא - יותר בעצם קיומה מאשר במעשים - מזכירה שיש לי משהו אחריהם, שאנחנו ניצלנו, למרות הכל.
למה כתום?
דווקא את זה נדמה היה לי שסוזן קולינס הסבירה כמו שצריך. נו, את יודעת, סוזן קולינס? זו שכתבה את קורות החיים שלנו? היא השמיטה די הרבה פרטים חשובים, אבל דווקא את זה היא הוסיפה.
כתום מזכיר לי שקיעה. שקיעה עדינה כזו, בהירה ומתוקה, שמסמלת סוף של יום, אבל סוף שהוא גם התחלה חדשה... כי יש לילה אחרי השקיעה, אבל אחריו יש יום חדש. לא ראיתי הרבה זריחות בחיי, אבל ראיתי הרבה שקיעות. הם מסמלות ארוחת ערב. הם מסמלות את המשפחה שאני כל-כך רוצה. כתום השקיעות הזו הוא כל הטוב שרציתי, כל היופי המועט שהזדמן לי במחוז 12.
למה קטניס?
קטניס... היא תפסה את העין שלי כשהיא שרה באותו היום, מזמן-מזמן. היא תפסה לי את העין אז, לוכדת אותי ברשתה. שמתי לב כמה היא חזקה, כמה היא שורדת. אבא שלי סיפר לי אז על אמא של קטניס, זו שהוא אהב. הבנתי למה. למרות כל השוני ביניהן, בין קטניס לאמא שלה, אני חושב שהן היו גם דומות. הן היו נשים חזקות. הן עדיין נשים חזקות, רק שהן עברו הרבה יותר.
בכל מקרה, הבנתי כמה היא חזקה ביום שאבא שלה נפטר בפיצוץ במכרות. צפיתי בה... איך היא הפכה לאמא של הבית שלה, איך ניסתה לעשות כל שביכולתה לפרנס את המשפחה... שנינו עדיין לא היינו בני 12 באותו הזמן, שני יצורים קטנטנים. ואז ראיתי אותה. בשלולית ליד הבית שלי. היא הייתה צנומה כל-כך... כן, רעב זה לא דבר נדיר במחוז 12, להיפך, אבל היה לה את המבט הזה בעיניים, המבט הזה שאמר שהיא מתייאשת ועוד שנייה היא הולכת לשבת בשלולית הזו בלי שיהיה לה כוח לקום. אי-פעם. ראיתי את זה מחלון המאפייה, וגם ראיתי את אמא שלי אומרת לה להסתלק. אני לא יודע מה קרה לי אז, אני חושב שזה היה איזה כעס על אמא שלי יותר מאשר מעשה צדקה בשביל קטניס. איך אמא שלי יכולה לראות אותה, את קטניס שלי, בקושי ילדה בת 12, גוועת ברעב עם המבט הזה בעינים?! איך בן-אדם בכלל יכול לסבול את המחשבה...?! להניח לה למות ככה, לגווע ככה...?!
אז שרפתי את הלחם. וזרקתי אותו אליה. והתפשטה בי איזו חמימות שאומרת שהיא תהיה בסדר בינתיים. ואז... ואז הבנתי שאני מאוהב.
למה לא גייל?
פיניק?
אממ, אני חושב שכבר עניתי על זה לזאת עם השאלות החמודות מעלייך, אבל אני לא נמשך לגברים. כלומר - שוב - אין לי שום דבר נגד זה או משהו כזה, אבל אני פשוט לא כזה. אני חושב. בכל מקרה, כבר אמרתי שגייל הוא בחור נהדר, חזק ועוצמתי שאני חייב לו הרבה, ושפיניק היה פשוט כריזמטי והקסים את כולם. שניהם גברים מדהימים, אבל אני לא מרגיש אליהם שום דבר מיני. למען האמת, אני לא חושב על אף-אחת או אחד מלבד קטניס. היא תפסה את המחשבות שלי, ומאז היא ממאנת לעזוב.
מה המחשבות שלך בנוגע לג'והאנה? ואיך היא בדיוק צורחת?
ג'והאנה היא... היא נפש אבודה, אני חושב. בן-אדם שפשוט התפוצץ לרסיסים קטנים של עצמו. אני לא חושב שהיא בכלל זוכרת את עצמה. אין לה כלום. כואב לי עלייה כל-כך. אני וקטניס מצאנו אחד את השני, מצאנו על מי להשען, והיא... והיא נותרה לבדה. אני חושב שזה החלק הכי עצוב, שהיא פשוט בודדה. חוותה כל-כך הרבה סבל, שני משחקי רעב נוראיים, עינויים אולי אפילו גדולים משלי, פחד נוראי ממים, רצח של כל המשפחה שלה... ואין לה אף אחד לחלוק את זה איתו.
בהתחלה ג'והאנה נהגה לצחוק אחרי שהיא צרחה. זו הייתה צעקה חדה כזו, של כאב נקודתי שלה, ואחרי זה היא צחקה. כדי לשכנע את עצמה שהיא בסדר, כדי להראות לקפיטול שהם לא שברו אותה. אבל זה היה בימים הראשונים. אחרי זה אני חושב שהם התחילו עם מכות החשמל. הצרחות שלה הפסיקו להיות נקודתיות, עם סוף והתחלה, הפסיק להיות לכאב זמן מוגדר. הכאב שלה פשוט נמשך ונמשך והיא המשיכה לצרוח ולצרוח בעוצמות משתנות. היא גם הפסיקה לצחוק.
אבל היא לא בכתה. היא רק צרחה ויבבה וצעקה ונאנקה. אבל היא לא בכתה. כן, את זה אני יכול לומר לזכותה. אני בכיתי, כמה שבכיתי. אבל היא לא בכתה. והיא גם לא צחקה יותר.
מה אתה הכי אוהב לאפות?
אממ, אני חושב שזה כבר היה פה, גם! אבל לחלוטין לחמניות גבינה. יש בהם ניגוד מעניין כזה, בין הבצק הקריספי והמתפצפץ לגבינה הרכה-רכה, בין הבצק המלוח לגבינה המתוקה. וחוץ מזה, זה המאכל האהוב על קטניס!
למה לכפות על אישה שבבירור תהיה אמא לא יציבה את הרצון בילדים?
הו, ציניות שוב? כבר חשבתי שעברנו את החלק הזה!
ולשאלה - קודם כל, אני חייב להגיד שזו לא הייתה כפייה. כן, הרעיון בה מהכיוון שלי, אבל גם היא נתפסה לזה בסופו של דבר. אני מניח שהיא הבינה שאנחנו חיים בעולם טוב יותר עכשיו ושהילדים שלנו לא יהיו צריכים להתמודד עם משחקי הרעב האיומים האלו יותר. לוקח זמן להבין את זה, להיפטר מהפראנואידיות שעוטפת את כולנו מאז המשחקים. בסופו של דבר כל ההריון הזה מצריך שותפות די גדולה מצידה (
) והשותפות הזו הגיעה. אחרי הרבה זמן, אבל זה כנראה היה הזמן המתאים. שנית, אני חושב שהיא דווקא אמא נ-ה-ד-ר-ת. היא מגוננת, שזה משהו שנדמה שהיא מאוד אוהבת לעשות, אבל היא לא חונקת. חשוב לה שהילדים שלנו יהיו עצמאיים. אנחנו לא רוצים לומר את זה בקול, אנחנו לא רוצים לחשוב על זה, אבל אם יהיה מצב מסכן-חיים נוסף, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיה מוכנים. אנחנו רוצים שהם יהיו מוגנים. אנחנו רוצים שהם ישרדו, ושיעשו את זה עם פחות צלקות מאיתנו.
חוץ מזה, אני חושב שהמצב של קטניס השתפר מאוד בחמש-עשרה השנים האלו עד הלידה הראשונה. הפצעים לא נעלמו, אבל הם התאחו והפכו לצלקת דקה בלבד. קטניס אוספת את עצמה בידיים. והיא עושה את זה מעולה. עברו עליה דברים קשים... שני משחקי הרעב, מחוז 13, המוות של פרים, קוין... יחסית למ
