אין חכמות כבעלות נסיון - שלום לכן, שוב אני

פרויז1

New member
אין חכמות כבעלות נסיון - שלום לכן, שוב אני

הפעם לספר, לקבל משוב ואולי גם עצה אחת טובה.
די בעצה אחת טובה להשיג מטרות גדולות.

הבן והבת היו בגילאי 6.5 ו-3 כשאימצנו אותם.
היום, הבן קצין בצהל (24) והבת חיילת (20) ולא רוצה קצונה בשום מחיר ("למה לי"?).

היום היתה לי שיחה (נוספת) עם הבן ויצאתי עצוב עצוב!
זה הנושא עליו רציתי לדבר אתכן.

הוא אמר שבחייו לא הרגיש שיש לו אמא.
עד גיל 3 היתה האמא הביולוגית, 3 - 6.5 בבית מעבר ללא אמא, וכשאימצנו אותו - לא נוצר קליק ולבן יש טענות על היחס של אשתי אליו .

הוא אמר בין השאר שאמא:
1. לא הרשתה לו ללכת עם חברים,
2. לא הרשתה לו כדורגל רק כדורסל,
3. התארח אצלם אולי 10 פעמים במצטבר,
4. לא הרשתה לו טלביזיה ומחשב, הענישה אותו תכופות "עד להודעה חדשה",
5. נשלח לחדר כעונש ללא טלביזיה וכשהוא התקרב לדלת כדי לשמוע הורתה לו לסגור את הדלת



איך שאני רואה את הדברים והסיבות לדברים :
1. לבן היו בין השאר 2 שרוב הזמן היה איתם. ואשתי הטילה וטו לכל מגע איתם. היא אמרה ששני אלה ילדים טובים אבל יגדלו ויהיו פושעים "אני מבטיחה לך" אמרה לי בויכוחים/דיונים שתמיד ב- 4 עיניים בחדר השינה ובשקט. השנים עוד בגיל 14 היו כבר עצורים על ידי המשטרה בגין פריצה/הצתה ועוד.
2. אכן כדורגל הוא משחק מלא אגרסיות (ראה מגרשים, דרכי הדיאלקט וכיו"ב) לעומת כדורסל שהוא ג'נטלמני, מכבד לא פחות תחרותי ועוד.
3. כאמא פולניה אדוקה, שראתה את המשיכה של הבן לילדים ללא פיקוח הורים - אסרה התחברות איתם. הבן שיהיה בריא עקשן ועומד על שלו, וכדי לאלצו להתרחק מאלה ולהתחבר עם אלה שמהווים רוב מוחלט באזור מגורנו, אסרה עליו לצאת עם ילדים אחרים. לבסוף מגיל 14 התחבר באמת עם טובי הבנים והוא איתם עד היום ובעתיד בכלל.
4. טלביזיה ומחשב היו מקודדים וכניסה אליהם היתה ע"י קוד. הסיבה הבסיסית היתה שהילדים לא "ייתקעו" במחשב או בטלביזיה, אלא ילמדו לחלק את זמנם, וגם לנטר תכניות וערוצים אלימים למשל.
נכון שהיו גם עונשים כחלק מתהליך התיגמול. הבן אכן היה קשה מאוד. ואכן נענש הרבה. יש מקום לתחושתו. חבל שזה איתו. עצוב לי על זה! מה לעשות?
5. במקרה זה אני הייתי מאפשר לבן להרוויח. כי הוא אילתר משהו מוצלח. יותר מזה : אני הייתי מחזק את התכונה הזאת של מתן פתרונות לבעיותיו. הבעיה לשמוע. הפתרון להתקרב לדלת. הייתי מחזק למרוד שהוא "דפק אותי". אבל אמא עקרת בית לא עשתה כן.

ממש עצוב לי שהבן שלי מרגיש שגדל לא אמא ושאין ממשק בינו לבין אמא.
איני יודע תה לעשות.

מצטער שהארכתי.
 

fatfat

New member
קודם כל גם לילדים שיש יחסים מצויינים עם

הוריהם היינה טענות להורים ולאופן הגידול/חינוך שלהם. לפעמים כשהילד הופך בעצמו להורה רק אז הוא מבין את הצורך להציב גבולות לילד.

ממה שהתרשמתי כשקראתי את דבריך אצלכם בבית היו גבולות ואיסורים יותר מדי נוקשים, לפחות לגבי בילוי שעות הפנאי. בגדול צריך לתת לילד להתחבר עם מי שרוצה ורק אם הקשר באמת מסכן את הילד להתערב, אבל לא ייתכן שכל מי שהילד בוחר להתחבר אתו הוא שלילי או שכל מה שבוחר לעשות פסול. למשל כדורגל הוא משחק שדווקא מאפשר סובלימציה (עידון) של אגרסיות, אתה בועט בכדור ולא ביצור חי. בנוסף התרשמתי שלא היתה עקביות בינך ובין אשתך לגבי כיצד לנהוג בילד. היא הענישה במניעת טלוויזיה וכשהיה מורד ומנסה לעקוף את האיסור על ידי צפייה מדלת חדרו אתה עודדת אותו על הפתרון היצירתי וזה בלבל אותו והחריף את הפער בינך לבין אשתך, אתה נתפסת כהורה הטוב והיא כהורה הרע.

אבל זה מה שהיה ואת הנעשה אין להשיב. זה מה שהוא מרגיש ועם זה אי אפשר להתווכח. מה שכן אפשר לסייע לו ללמוד לחיות עם זה בשלום, לעזור לו להגיע להבנה שזה מה שהיה וגם אם האם שגתה היא עשתה זאת כי חשבה שזה לטובתו ויתרה מכך לעזור לו ללמוד לא לתת לרגשות הללו לנהל את חייו בהווה. ואת זה ניתן לעשות בעזרת איש מקצוע מיומן. נסה לייעץ לו לפנות לטיפול פסיכו-תרפויטי, רצוי אצל מטפל שיש לו ידע וניסיון בעבודה עם מאומצים ומשפחות מאמצות.
.
 

KallaGLP

New member
עצוב מה אתה מספר.

אם זו באמת התחושה של הבן, ההרגשה שהוא גדל איתה, קשה מאוד לשנות זאת בגיל כזה. נכתבו לך כבר דברים נכונים וחשובים. ברור שלאשתך היו כוונות טובות וברור שחובתנו כהורים לחנך את ילדינו לפי מה שנראה לנו הכי נכון, גם אם לפעמים זה מגביל ומרגיז אותם. יחד עם זאת, קשה מאוד למצוא את שביל הזהב בין הצבת גבולות הגיוניים לבין קשיחות יתר, ואשתך כנראה באמת לא הצליחה תמיד לעשות זאת בצורה מאוזנת. קשה לשפוט באשר לחלק מהעניינים שסיפרת עליהם כי בשביל זה צריך להכיר מקרוב את הנפשות הפועלות ואת המצב שהיה קיים בפועל. אבל, למשל, מה שסיפרת על כדורגל בהחלט מצביע על בעיה. לדעתי זו הייתה טעות למנוע ממנו את הספורט הזה. אחד הבנים שלי (ביולוגי), למשל, חי ונושם כדורגל, צופה במשחקים ומשחק בעצמו בכל הזדמנות, בחוגים ובהפסקות. אפילו כמתנה לבר מצווה הוא ביקש לנסוע לספרד לצפות במשחק כדורגל. זה משחק נהדר להוצאת אנרגיות ואגרסיות ולחינוך להיותו של הילד חלק מקבוצה ולשיתוף פעולה עם חבריו לקבוצה. מה במיוחד אלים בכדורגל דווקא? העובדה שהוא כל כך אוהב את המשחק ומרבה לשחק מעולם לא גרמה לו להתנהגות אלימה או לחיפוש קשר עם ילדים אלימים. הוא ילד שובב ומלא חיים, אך אף פעם לא אלים. אני לא יודעת עד כמה ניסית להשפיע על אשתך בעניין הזה וכמה תיאום היה ביניכם, אך לדעתי זו אחת ההגבלות והמיותרות ואף המזיקות (גם לבן וגם לקשר עם האם) שהוטלו עליו. ברור לי שאילו היינו מונעים מבני כדורגל, זה היה מתסכל אותו מאוד ופוגע באושרו שלא לצורך. גם אני דואגת לפעמים, לא בגלל אלימות, אלא בגלל נפילות ופציעות אפשריות, שזה אגב נכון גם לכדורסל וגם להתעמלות אמנותית שבנותיי היו בה שנים רבות וגם לסוגי ספורט רבים אחרים), אך ברור לי שזה חשוב להתפתחות תקינה ומאושרת של הבן.
כפי שכבר נכתב לך בצדק רב, את הנעשה אין להשיב ומה שהיה היה. אני חושבת שחשוב מאוד שאשתך תיקח את הבן לשיחה ותנסה להסביר לו שמה שהיא עשתה, גם אם שגתה בחלק מהדברים ונראתה לפעמים קשוחה מדי, היא עשתה מרוב אהבה ומחשבה על טובתו. שתגיד לו כמה היא אוהבת אותו וכמה היא רוצה לשפר ולתקן את היחסים ביניהם, ושהיא מצטערת אם פגעה בו שלא במתכוון. אי אפשר, כמובן, להבטיח שזה יעזור, או שיפתור את כל הבעיות ביניהם, אבל כדאי לפחות לנסות. ואם זה לא יספיק - אולי כדאי לשקול ייעוץ משפחתי על ידי גורם מקצועי ניטרלי? בכל אופן, לדעתי עוד מוקדם להרים ידיים ולהשאיר את הדברים כפי שהם עכשיו.
 

אבי351

New member
דברייך כואבים מאוד אבל תמיד אפשר

ללכת לטיפול משפחתי ולנסות לשפר דברים ולדבר עליהם וזה עוזר הרבה פעמים מאוד לדעתי
 

Noga Lavie

New member
עבר, הווה, עתיד

על פי התגובה שלך ניתן להבין שלא צפיתם את תחושות הבן. זו, מעבר לתחושתו של הבן עצמה, בעיה.
את העבר אי אפשר לשנות. השאלה היא מה עושים בהווה כדי שהיחסים ישתנו בעתיד.
שלב ראשון חייב להיות הבהרת היחסים בין הבן לאישתך/אמו. אם מן הבחינה המשפחתית אינכם יכולים לעשות זאת לבדכם, ובמקרים בעלי משקעים שכאלו קשה לעשות זאת לבד, כדאי לפנות לטיפול משפחתי זה או אחר, כפי שהוצע כאן.
לאחר שהיחסים יובהרו, אפשר יהיה לצאת לדרך חדשה, ולנסות לסלול התקרבות בין האם לבן. התקרבות זו לא תבטל את העבר, אך תעזור לשניהם לא לתת לו לפגוע בהם בהמשך (גם זה, כנראה, יעשה טוב יותר בלוויית טיפול מקצועי).
 

פרויז1

New member
בוקר טוב. פתפת, קאלה, אבי ונוגה.

תודה על תגובותיכם המפורטות.

אכן, להסתכל קדימה!
אשוחח עם אשתי על הנושא. ומכאן נמשיך הלאה.

ושוב תודה על תגובותיכם.

היה לנו בית שקט מאוד.
גם המזג של אשתי ושלי שקט.
פתאום נולדו לנו שני ילדים. תאומים. בן 6.5 ובת 3.
שובבים, פעילים מאוד, הופתענו מהשמחה וההמולה.

הילדה לא צישבה שנייה. רק ריצות, צהלות, צחוקים ואושר שלא ידענו קודם. איזו שמחה .
הבן אומר לי שהוא היפר אנרגטי.

אכן. עשינו טעויות.

אדבר עם אשתי ואחרי זה עם הבן.
אני חייב להציל את הקשר הזה בין הבן ואמא.
כל חיינו שקדתי על הקשרים הפנימים.

תודה ושבת שלום !
 

סביון1

New member
שלום פרויז

אולי אני טועה, אבל איכשהוא אני לא ממש רואה קשר בין האיסורים והעונשים של אשתך לבין תחושת הילד שלא היתה לו אמא. אני הייתי מחפשת את הסיבה לתחושה זו במקום אחר. מה עוד היה שם ביחסים ביניהם מלבד איסורים ועונשים? היתה אהבה? היה ליטוף, חיבוק ונשיקה? היו שעות נעימות בצוותא של משחק, קריאה, טיולים או כל דבר אחר ששני הצדדים נהנים בו? היה קשר טוב בו הילד היה יכול לספר לאמא מה שעולה על ליבו? על החלב שנשפך אין מה לבכות אבל אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר מידי לתקן, או לפחות לשפר את המצב הקיים, דהיינו את הקשר בין הבן לאמא שלו.
 

משתפרת

New member
מזל שהבן מתחבר לפחות עם אבא.

הוא מספר מה שהוא מרגיש, ובכך נותן סיכוי לשינוי. נקודת האור הגדולה ביותר (הן לזכותך והן לזכות אמא שלהם) היא שבסופו של דבר שני הילדים צמחו לבוגרים נורמטיביים וחיוביים.
הטענות שלו כלפי אמא שלו מצביעות על גישה נוקשה יחסית של האם כלפיו. גישה כזו כשלעצמה לא בהכרח מעידה על ניכור רגשי. הבן מדבר על ניכור רגשי- חש שאין לו אמא. האם אשתך הפגינה אהבה כלפיו? ידעה לחבק? לנחם? האם חשה אהבה אך לא ידעה לבטא אותה? האם גם היא חשה מרוחקת מהבן הזה (וכל אחד מכיר משפחות בהן החיבור הורה-ילד איננו מושלם)?
אתה משמש המתווך בינינו לבין הבן. לא סיפרת על אשתך, אמא שלו, מה שהופך את התמונה הוירטואלית שקיבלנו לחלקית עוד יותר.
שאלה נוספת שמתעוררת אצלי: איך היה היחס האמהי אל הבת, האם גם הבת מרגישה משהו דומה למה שביטא הבן?
תיארת מצב בו בעצם האמא קבעה, מכיוון שהיתה עקרת בית. אז יש לי חדשות בשבילך: גם אתה היית שותף, אתה איפשרת לה את זה ולא עמדת על שלך כך שקביעות שלה שנראו לך שגויות תשתנינה. כאילו השארת את כל האחריות בידיה. מצד שני שידרת לבן שבעצם הסנקציות שלה לא צודקות, בלי שבאמת תדאג לשנות את ההתנהלות כלפיו. זו בעיה כשהורים משדרים מסרים מנוגדים לילד. אז זכית בכך שהבן לא מתנכר לך, אך זה מעצים את הניכור שלו כלפי האם.
הדבר הראשוני שחייב להתבצע הוא תקשורת בין האם לבין הבן. בהנחה שזו האמת, עליה לדבר איתו ולהסביר לו שהיא עשתה מה שלמיטב שיפוטה היה הכי נכון באותה תקופה, ושעשתה זאת מאהבה. לא להתווכח אם צריך היה או לא צריך היה להעניש אותו או למנוע ממנו דברים. אלה עובדות, אירועים שכבר התרחשו. להסביר לו שהדברים נעשו מתוך איכפתיות רבה ורגש עמוק.
כדי לשנות את התחושה של הבן (ואין לי מושג איך מרגישה הבת, אולי גם היא צריכה עיבוד של הרגשות) לא תספיק שיחה חד פעמית. בגלל השוני העצום בגישה בינך לבין אשתך ובין הבן לבינכם יש צורך בעיבוד מעמיק וביצירת תהליכים. אפילו כדי להביא את אשתך להבנה שיתכן והגישה שלה היתה שגויה, כדי שתוכל היום לדבר אל הבן באופן שיגיע אליו, נחוץ תהליך. כדי שלא תהיה המתרגם (ואולי המחיצה) בין אשתך לבין הבן- צריך תהליך. לא כדאי לפסול מעורבות של איש מקצוע, טיפול משפחתי.
 

פרויז1

New member
סביון משתפרת וצ'ינה, קראתי הודעותיכן, תודה.

אכן שניהם ילדי איכות, חברות/ים שלהם כנ"ל.
בלימודי הורות באדלר למדנו בין השאר שגישת המחמיר יקבע. כמובן שאם המחמיר יגיד לצלוב - לא!

אני עבדתי והייתי האבא של הערב. לכן כל נושא החינוך, הגבולות והתגמולים היו בידי אמא. ולכן האמא היא "השוטרת הרעה" .
הילדים שיתפו את אמא בה-כככ-ול! סיפרו הכל לאמא - מילה במילה מה שקרה איתם, מה כל חבר/ עשה, אמר, התיחס אל הילד/ה. לאמא היה כל הידע על איכויות והתנהגויות וכל השאר. פשוט הם בחרו לבוא לאמא ולספר הכל. (לפעמים אמא רטנה באוזני, אבל לא חסכה מהם אוזן קשבת והכוונה.
חיבוקים, נשיקות מילים טובות חיוביות ומחזקות וכל השאר - היו מנות יומיות חובה ביציאה מהבית, בכניסתם ובמהלך היום שאמא נתנה לילדים. אוזן קשבת אמרנו.
אמרתי כבר לבן שגידולו היה טראומטי, כי היית ידען, עמדת על שלך ויהי מה, תמיד הקדמת אותנו בחשיבה ובתשגובות, היינו מותשים. אמא ממש נשברה ושילמה מחיר אישי. האהבה לא נשתנתה.

אהבת אמא לילדים לא חסרה. כל מילה לגבי הקשרים והיחסים בין הבת ואמא, ממש מיותרת!!! הלוואי על כל בנות ישראל. לבת אין תלונות. למעשה בגיל 3 מיד נקלטה אצל אמא ואבא., בעוד שהבן בגיל 6.5 בא עם ידע ועם זכרונות משלו.
אין לבת תלונות. עמצאית בדעותיה, אומרת ועושה (בשיתופיות) ויהי מה, בסוף עושה. אבל ממושמעת.
גבולות בנו את ילדינו והודות לגבולות של אמא - בנוסף לכל ההשעה של אמא - יש לנו ילדים מוצלחים.

(אדלר : נוקטים עמדה לפי ההורה המחמיר) היו לנו דיונים בחדר השינה בשקט, התווכחנו וקיבלנו החלטות עמדנו מאוחדים מול הילדים. ההצלחות בתחום איכויות ילדינו - הן תוצאה של החינות של אמא. אני אומר את כל זה במסגרת משפחתית מלאה בפה מלא, ולא פעם, בעיקר סביב שולחן השבת.
הם סיפרו לאמא איזה חבר אמר מה, מתי, למי, וכ"ו וכ"ו.. ואמא הבינה את השטח. לכן הגבילה באותם שני חברים, שאני מקווה שטוב להם.

במעברים, הייתי מסכם עם אשתי שהיא יותר לא מתערבת בנושא מסויים ומעכשיו - רק אני מטפל. וכך היה. אמא הקדישה את כל כולה לילדים.
הגישה של אמא אכן היתה נוקשה ויכולה היתה להיות יותר רכה. אני לא רוצה להצטדק.

היום הם מכבדים, הבן יושב לשיחות עם אמא (עד כמה מאפשר לו בחופשות) יש לה קשר טלפוני/סמס יומיומי עם הילדים.
מחכה להזדמנות לספר לאשתי ולעשות הכנות לדו שיח בנושא עם הבן.

שבוע טוב !
 

סביון1

New member
לגבי שני החברים - האמת שאני לא מבינה את הבן

שלך. הרי אתה כותב שבגיל 14 כבר נעצרו על ידי המשטרה. אז הבן שלך לא חושב שאולי אמא צדקה כשהרחיקה אותם ממנו? הרי מה שאמרה בדיוק קרה.
 

סביון1

New member
אגב, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לצטט את הבן

שלך מילה במילה באזניה. כלומר להגיד לה שהוא אמר שהוא מעולם לא הרגיש שיש לו אמא. בכל זאת זה משפט קשה מאד לאמא לשמוע.
 

פרויז1

New member
סביון שבוע טוב ! רק לאחרונה הנושא נפתח.

בעבר עלה, אבל לא מצאתי את הזמן בשל לשיחות. עכשיו אני פותח יותר ורוצה להמשיך מול הבן.
ביקשתי ממנו שישמור לא להדביק את הבת בתחושות הללו.
יש ביניהם קשר דם תרתי משמע. הוא הבטיח - הוא יקיים! תודה לאל!

ביקשתי שלא ישמור טינה בלב ושיעשה הכל להתנקות.
הבן אמר שאין לו כעס. אשרי המאמין..

הבן יבין בסופו של דבר שהכל נעשה מתוך כוונה טובה. אבל הוא - עדיין - בשלו. עוד נדבר.
אמא יודעת. הבן כבר הטיח את שלו. תפקידי לפתוח את זה בצורה מבוקרת לאט ולעשות משהו - אפילו קטן. שיחות שלי איתו, מניבות. אני החזק, אמא כבר לא חזקה, היא כרית ספיגה.
טענותיו : קופח, נענש יתר על המידה, לא הורשה ללכת לחברים (כי היה מתפלח גם לאלה שלא היו בעלי איכות), הוא והבת קיבלו יחד מחשב, טלביזיה (לחדרים) למרות הפרשי הגיל, ועוד טענות. חלקן לשיחה איתו.

טיפול - אין מה לדבר בשלב זה. כרגע כולם צודקים. הבן בא לחופשה פעם בשבועיים/שלושה. שבת בבית שלנו, שבת בבית של החברה. כלומר : יש לי סיכוי להתקבל לריאיון אישי לא ארוך אצלו
פעם בחודש/חודש וחצי.

שבוע נהדר !
 

fatfat

New member
לדעתי אתה ממשיך בקו של "אני טוב ואמא הרעה,

אולי באופן לא מודע. אתה כותב: "תפקידי לפתוח את זה בצורה מבוקרת לאט ולעשות משהו" - מי שמך בתפקיד זה? אם אכן לאורך כל השנים היו יחסים טובים ופתוחים בין האם לילדים אין סיבה שהיא לא תפתח את הנושא בעצמה. ואם כבר לפתוח את זה באופן מבוקר זה חייב להיות על ידי אדם נייטראלי שאינו מעורב רגשית בכל מרקם היחסים העדין, המורכב והשביר וזה בטח לא אתה כי אתה כן מעורב רגשית. למרות כוונותיך הטובות אתה עשוי להחריף את הפער בין האם לבן ולמצוא עצמך בין הפטיש לסדן.
 

משתפרת

New member
דבר אחד למדתי:

אין מה להתווכח עם תחושות. הבן מרגיש שקופח,שהיחס אליו היה לא הוגן, שאמא שלו לא היתה באמת אמא שלו. זה מה שהוא מבטא. מדבריך ברור לי שמדובר באמא אכפתית, שמדובר בדרכי חינוך שלדעתה היו נכונות. האמא צריכה איכשהו לדבר איתו. לא להצטדק, אלא לשוב ולומר לו שתמיד אהבה אותו, שתמיד היה לה אכפת מה קורה לו, ומתוך האחריות עליו- אלה היו הדרכים שהיא בחרה. כהורים- הבחירה בדרכים חינוכיות היא שלנו, ההורות איננה דמוקרטיה. הוא צריך לשמוע שוב ושוב שכל התנהלותכם נעשתה מתוך איכפתיות ואהבה. והוא צריך לשמוע זאת בעיקר מאמא שלו.
 

China8

New member
אכן ענו לך תשובות נהדרות

לא יודעת אם יש לי מה להוסיף. קראתי ונעצבתי, גם על הבן אבל גם על האמא.
אני מתארת לעצמי שכל מה שעשתה היה למענו ומתוך צורך להגן עליו. אין הורה שאינו עושה טעויות. קודם כל הבן שלכם אומץ בגיל לא צעיר, בודאי הגיע אליכם עם מטען רב לאחר מעבר מן המשפחה הביולוגית למקום ביניים ומשם אליכם. יכול להיות שכל אמא, רכה ככל שתהיה לא הייתה מצליחה לחדור אל לבו של ילד בגיל הזה. בגלל די הרבה סיבות.
לדעתי אסור לשלול את איך שהוא מרגיש וגם לא להתווכח עם רגשותיו אבל חשוב בעיני ליזום שיחה ולדבר על הדברים, רק שניהם או שלושתיכם ביחד. חשוב שאמא תגיד לו שעשתה את הדברים עבורו, והנימוקים כפי שהזכרת כאן. אולי גם כפי שהוצע כאן ללכת לטיפול לבד או משפחתי. אני מניחה שגם לו וגם לאשתך לא קל...
 

שרון1818

New member
מאוד הצטערתי לשמוע שהוא גדל בהרגשה כזאת

למרבה הצער הרבה מאוד הורים עושים טעויות. כיום פסיכולוגים ממליצים לא להעניש את הילד בכלל- עונשים לדברי הפסיכולוגים הם דבר פסול כיום- לא פיזים ולא עונשים אחרים. פסיכולוגים ממליצים כיום להשתמש בדרכים אחרות של חינוך הכוללות הרבה שיחות, הסברה, וגם כמובן חיבוק מגע ואהבה. השילוב של אלו יכולים להביא להצלחה גורפת. אני ממש מסכימה ומזדהה עם הפסיכולוגים של היום שממליצים ככה, לפעמים אני רואה בקניונים הורים מענישים למיניהם וליבי נחמץ וצער גדול ממלא את ליבי. השיטות של עונשים שונים עברו מין העולם- היה להם מקום בשנים רבות אחורה, פסיכולוגיה זה דבר מאוד דינאמי ומשתנה ואפשר לראות שהשתנה לאין שיעור במהלך השנים. למרבה השמחה הפסיכולוגים כבר לא ממליצים על עונשים , עונש היא מילה מכוערת שכבר אין לה מקום בלקסיקון של הפסיכולוגיה המודרנית, כיום מדברים על שיטות אחרות לגמרי של חינוך. אני חושבת שלא מאוחר מידי, הורים עושים טעויות, ויכול לעזור לדעתי להודות בהן- אולי תנהלו שיחה עם הבן בה תגידו טעינו ועשינו שגיאה בחינוך, חשבנו שעונשים זה השיטה הנכונה, כיום אנו יודעים שטעינו ומצטערים על כך מאוד- ואנחנו אוהבים אותך מאוד...לדעתי זה ממש יכול לעזור
 

פרויז1

New member
שרון. שבוע טוב. תודה על תגובתך.

אנחנו למדנו בקורס הורות שנה שלמה, שמחנכים יחד. ואם יש מחלוקת על דרך ההתיחסות לילד ולא מצליחים ליישב או להגיע לפשרה, אזי הולכים בדרך של ההורה המחמיר. כמובן : לא כולל צליבת הילד על עץ

וכך עשינו כשהיתה לנו מחלוקת. (אדלר).

לגבי עונשים :
כשאשתי היתה אומרת לקטנטונת בת ה- 3-5 : אם לא תעשי כך וכך, אין ממתקים, אין חברות, אין טלביזיה, אין מחשב . למעשה כל ההטבות.
היתה בינינו מחלוקת ממושכת על שאין הכל. ביקשתי שתאמר אין דבר אחד, אולי שניים. למה הכל. האמת שהילדה מיד היתה מיתרצה. לעתים היתה אומרת : וואיי, אמאלה, אני מפחדת אני מפחדת

ביעוץ אמרו לנו שילדים בגיל כזה מבינים שחור ולבן ולכן הדרך היא לומר אין הכל. טוב. יעוץ זה יעוץ, מה גם ש"אין הכל" היא הגישה המחמירה! זה לגבי הבת.
עכשיו הבן בגיל 24, וכל מה שנשאר זה לתקן רגשות.

אמרתי לו כבר שבתהליך הגידול שלו עשינו טעויות כי כך הבנו שנכון לפעול. כששאל בכעס : אז למה עם הבת לא נהגנו כך , עניתי לבן שעל חלק מהן לא חזרנו עם הבת כי התנסינו. הוא התפוצץ מכעס שלמדנו להתגלח על הזקן שלו... ציינתי : עם הראשון עושים טעויות וכשיהיו לך ילדים, גם תעשה טעויות עם הראשון ופחות עם השני. אז בטח תבין. לא משכניייע. נלך לחכם מיימון? לא!

אין לי ספק שככל שאדבר איתו הוא לאט לאט יקבל לפחות חלק מהדברים. יללה, שיחזור לחופשה בבית שלנו כבר.

אני צריך לבדוק באיזה חלק מהיממה הוא חופשי ולגרד איתו את הנושא בטלפון.
הוא קצר רוח, אבל אנסה.
 
נדמה לי שיש כאן צרור של הצהרות גורפות:

"כיום פסיכולוגים ממליצים...", "עונש היא מילה מכוערת שאין לה מקום...", "השיטות של עונשים עברו מן העולם...". אם אומר לבתי, שאם היא בוחרת לא לעשות שיעורים זו החלטה שלה, אך לא תוכל להפגש עם חברה או לעשות דבר אחר שאהוב עליה, האם זה "עונש"? האם זה פסול? בעיני לא. אם אחליט להחרים לה את הפלאפון מסיבה משמעותית בעיני, זהו עונש? אכן כן והדבר אינו פסול בעיני.
 
למעלה