ומה נשאר לנו אחרי ה"רעש"?
אלבום בינוני שאנשים שופטים אותו בעיניים לא אובייקטיביות ועפים עליו כאילו הוא מאסטרפיס בזמן שהוא רחוק שנות-אור מכך.
לא יעזור מה תגידו, אני לא אקנה את זה שאתם שופטים את האלבום הזה מנקודת מבט "נקייה" (נכון, אין באמת דבר כזה, אבל עדיין).
עזוב את זה שאתה ציפית לאלבום הזה במיוחד, בתור מעריץ. אבל תחשוב על זה. כשאתה ניגש לשמוע אותו אתה קודם כל אפוף כולך בהתלהבות של "יהההה ביונסה שחררה אלבום בהפתעה והעולם מתחרפן והאייטיונז נשבר! אני עף עליו! איזה מלכההה!".
שנית, אחרי קריירה שלמה של בינוניות, קלישאתיות, מנייריזם, קיטש, המנוני בכי, המנוני פמיניזם שחוקים ונהירה אוטומטית ופתטית אחרי טרנדים, אנחנו מתלהבים מכך שבפעם הראשונה ביונסה מרשה לעצמה קצת "לסטות מדרך הישר" ולהיות טיפ-טיפה הרפתקנית.
נכון, כשהיא מחקה את המינימליזם שבהפקות של לורד וה-XX היא עושה את זה הרבה הרבה (הרבה!) פחות טוב מהם, אבל עדיין מריעים לה. כי לפחות היא עושה את זה. לפחות סוף סוף היא הקליטה מוצר שהמעריצים שלה לא צריכים ממש להתבייש בו.
אז מתלהבים משירים שסיה כתבה והייתה זורקת לפח ביום מוצלח יותר שלה ובאלבום של אריאנה גראנדה הייתם קוטלים אותם.
אז מתלהבים משיר שמארח את פראנק אושן ומשעמם ת'תחת רק כי ביונסה סוף סוף מגניבה מספיק כדי לעבוד איתו.
אז מתלהבים משיר שנשמע כמו המנון איצטדיונים ש-U2 או קולדפליי או אלישיה קיז (או שלושתם ביחד) זרקו לפח.
אז מתלהבים מזה שביונסה לרגע יצאה קצת מהדודתיות שלה ועכשיו היא לא סתם דודה, אלא דודה שמקללת ומדברת על מציצות פה ושם.
אבל היא עדיין דודה.
דודה ביונסה שמנסה, מנסה כל כך, להיות מגניבה.
ובאלבום הזה יש מעט מאוד שירים שבאמת ראויים להתלהבות שלכם.
צר לי, אבל זאת האמת. האמת האובייקטיבית של מישהו שהוא לא מעריץ, ושעדיין חושב שלביונסה יש הרבה פוטנציאל ושברגע שהיא עושה משהו באמת טוב הוא הראשון לשבח אותו ולעוף עליו בשמחה.
אז בסדר, היא עשתה רעש.
גם תינוקות עושים רעש.
גם משאיות זבל בחמש בבוקר.