כמה דברים שחשוב לי שתקראו...

[saribon]

אני לא בטוחה שזה אותו דבר

כמו שאי ואה את זה - מה שאני אמרתי הוא -שאנחנו מביאים על עצמנו סרטן (או מחלות אחרות) כשתגובה לחסם רגשי או פחד כלשהוא וזו בעצם תוצאה פוסט טראומתית שך החסם הזה.
מה שאת כותבת - ואני מכירה את האסכולה הזו וכמובן לא פוסלת או מבקרת - זה שהנשמה בוחרת במודע במחלה כאיזה תהליך ,שיעור, מתוך מגמה להשתפר וללמוד.
בסופו של דבר זה חלק מאותו תהליך ואפשר להגיד גם שהנשמה בוחרת להתקע במקום המסוים הזה - כדי לשפר את עצמה.כוכן הלאה וכן הלאה.
מה שאת רואה כסיבה - אני רואה כתוצאה של המחלה.זאת אומרת -המחלה הגיעה כתוצאה מבעיה רגשית מסוימת אבל כתוצאה ממנה -אבא שלך שהיה במקום מצוין ללמוד ולהתפתח -אכן עשה תהליך משמעותי ומופלא שקידם את הנשמה שלו וסייע רבות ג לנשמות ילדיו. הוא אכן לקח את המחלה והפך אותה למשהו שמועיל לו.

 

[healerit]

אני בהחלט רואה את מה שכתבת כנכון

כפי שלמדתי מהמורה שלי: הגוף הוא לוח המודעות של הנפש. הוא הדרך של הנפש להעביר מסר כאשר אנחנו לא מספיק קשובים לה.
כשאבי חלה הרגשתי שזה בא לו בגלל אמא שלו. כשסבתי עזבה את העולם אבא שלי היה אכול חרטה ומאוכזב מעצמו.
היה נראה שהוא מכה על חטא למרות שבערוב ימיה הוא היה בן למופת

הסרטן הגיע כמה חודשים אחרי שנפטרה.

זה ברמה הנפשית והפיסית.

ברמה הרוחנית, אני מרגישה שזה הצורך של הנשמה בשיעור והצורך שלה לתרום לשיעור לקרובים אליה.

 

[yosarian111]

מסכים מסכים

הצצתי בפורום הזה כמה פעמים אבל אף פעם לא כתבתי כי.. לא יודע. אמא שלי חולה כבר הרבה זמן והיא לדוגמא בטוחה שזה עונש שהיא קיבלה, למרות שממה שאני מכיר אותה היא לא עשתה משהו שמגיע לה עונש כזה כבד עליו. אבל יותר קל לה לחשוב ככה. כי לפעמים חייבים למצוא איזשהו הגיון, לא חשוב אם זה הגיון מדעי או רוחני, אבל כבן אדם אני חייב לדעת "למה". בקשר אלי, אני לא מפחד לקבל סרטן. אני לא אומר שאני רוצה להיות חולה, רק חושב שזה גורל. ואם אני אהיה חולה אחרי שגם ההורים של אמא שלי נפטרו מהמחלה והיא בעצמה חלתה, אז זה צחוק הגורל, אבסורד הקיום. חלק מההתמודדות שלי עם המצב הוא אדישות. אבל בקטע טוב.

 

[saribon]

אז קודם כל טוב שכתבת וברוך הבא

אני דווקא לא חושבת שזה גורל. יש הבדל בין לחשוב שהגורל שלנו הוא למות בשלב מסוים לבין לחשוב שסרטן הוא בהכרח הגורל שלנו. אני דווקא חושבת שחשיבה חיובית, עבודה עצמית ותהליכים שאנחנו עושים עם עצמנו לשחררו מפחדים וחסמים - משפיעים לטובה על בריאותנו ובהחלט יכולים אפילו לטפל -כן גם בסרטן. ישנם אנשים שחולים בסרטן,] שמצליחים להלחם בו ולנצח אותו גם בלי שימוש ברפואה קונבנציונאלית. הנושא מאוד מורכב ועמוק ואין ספק שצריך רמת מודעות מסוימת כדי לעשות את השינויים הללו. דרך טובה שאני מכירה אישית היא "המסע" של ברנדון בייס. ממליצה לקרוא הן באתר והן את הספר שכתבה. כשקראתי אותו ,האמנתי שזה עבד בשבילה אבל הייתי צינית. כשהתנסיתי בשיטה, עם חברה שמטפלת בשיטתה - אמנם לפתרון בעיות פיזיות אחרות ולא סרטן - ראיתי שזה עובד. ממש.
אפילו אמא שלך היא הוכחה לכך - היא עצמה חושבת שזה עונש - מרגישה שזו תולדה של איזה פשע שלה - ואין דוגמא טובה יותר מכך לעד כמה זה יושב על קטע רגשי, על פחד, על חסימה רגשית כלשהיא. (לפחות בעיני).
אתה מוזמן להמשיך לקרוא וגם לכתוב..כמו שאתה רואה יש פה פתיחות להרבה דעות ומקום לכל אחד.

 

[yosarian111]

היי

גילוי נאות - לא נכנסתי ללינק של המסע. לא בגלל הציניות. בגלל שקראתי יותר מדי דברים דומים ואין לי כוח. זה לא וויתור. פשוט אני פוחד להתאכזב. וזה שונה מציניות.
מכורח הנסיבות אני חייב להאמין שסרטן הוא גורל. אמא שלי ניסתה רפואה קונבציונאלית ולא קונבנציונאלית - קבלה, בודהיזם, הומופאתיה ועוד כמה.... יש שמועות שעל חלק מהאנשים זה עובד. על חלק לא. ואז אני שואל - למה על חלק זה עובד ועל חלק לא? למה חלק מבריאים וחלק לא? אין לי תשובה. אולי גורל?
ברור שחלק מהמחלה הוא פחד ורגשות שונים ומשונים, כי זה התמודדות עם מוות איטי. כל לילה אני נזכר במילים האחרונות שלה ואני עושה את זה לא במודע. כל לילה אני חושב - מה היא הייתה רוצה שאני אחשוב? מה היא רוצה שאני אגיד, מה אני צריך לעשות, איך אני אמור להתנהג, להתייחס אליה כאילו היא בריאה או כאילו היא חולה, להגיד לה את האמת או לא, אפילו שאני חושד שגם כשאני לא אומר בדיוק את מה שאני חושב - היא יודעת את האמת. וזה וזה וזה... מלא מחשבות. עברתי הרבה מחשבות אופטימיות, הרבה פסימיות, הרבה רחמים עצמיים, הרבה רחמים עליה, על אבא שלי, על כל חולה סרטן בעולם, על כל בן אדם שחולה במשהו, על כל בן אדם שחושב שהוא חולה..... רבים יסכימו איתי שזה מעייף כל המחשבות האלה. מה שנשאר זה להיות אדיש. וזה אולי חסימה רגשית כמו שאמרת, אבל אם אני לא אהיה קצת חסום רגשית אני אבכה 24 שעות ביממה, ולא בא לי. אדישות =אופטימיות.

 

[LayLadyLay]

קודם כל, אני שמחה שמצאת את הפורום

ובאמת לא חייבים לכתוב, זה בסדר גם רק לקרוא
איזה סוג סרטן יש לאמא שלך?
כתבת שהיא חולה כבר הרבה זמן- כמה זמן? האם היא מקבלת טיפול יעיל?
(אתה כמובן לא חייב לענות, רק אם בא לך).

לגבי האדישות- אני גם חושבת שזה חלק מהתהליך. ויש סיטואציות מסוימות שמחייבות אותך לסגור את כל הרגשות עמוק בפנים.
השאלה, בהקשר של השרשור, אם תהיה מעוניין לעשות בדיקות כדי לגלות מוקדם?

 

[yosarian111]

גם אני שמח

בהקשר של השירשור - אני לא עושה בדיקות מיוחדות. עושה לפעמים בדיקות דם ( פעם בשנתיים בערך).
בקשר לזמן, בפעם הראשונה זה היה לפני כ15 שנה, והיא החלימה. לפני 6 שנים גילו אצלה עוד שני גושים בשני מקומות אחרים, ומאז היא נלחמת. לפעמים המצב יותר טוב, לפעמים פחות. כרגע זה יציב ברוך השם. לפי הבדיקות יותר טוב מהפעם הקודמת. בזכות אבא שלי היא מקבלת טיפול טוב, אם לא הוא היא לא הייתה אפילו חושבת ללכת לעשות כימיה. אני תורם מהצד של הטיפולים הלא קונבנצינאליים, מנסה לפחות. חורש על האינטרנט, מנסה למצוא מה אמיתי ומה חארטה, מציע לה, מספר לה שיש אנשים שהבריאו. לא תמיד אכפת לה מזה אבל לפעמים היא מנסה. זה הכל תקופות.
הדבר היחיד שאני באמת לא מצליח להבין זה אם היא רוצה שאני אתייחס אליה כחולה או כבריאה? ואין מצב שאני אשאל אותה.

 

[yosarian111]

עוד משהו

אני לא תמיד מאמין למה שכתוב בתוצאות של הבדיקות, גם אם זה רופא מומחה מבית חולים נחשב. קטע דפוק.

 

[healerit]

זה לא דפוק בכלל

גם אני כמוך.
אצלי הסקפטיות נובעת מחוויות ומנסיון.

ראיתי רופאים שמאבחנים לא נכון.
ראיתי רופאים שטועים.
ראיתי בדיקות דם איומות ואנשים שמרגישים מצויין.

ראיתי מספיק כדי להבין שרפואה לא מסבירה ב 100% שום דבר.
יש בעיקר היקשים על סמך סטטיסטיקות.
אף רופא לא יודע אם טיפול באמת יצליח.
אף רופא לא יודע להסביר למה פרוטוקול מסויים מחסל אצל אדם אחד את המחלה ואילו לאדם אחר לא מזיז - למרות ששניהם חולים באותה מחלה ובאותו שלב.
אף רופא לא יכול להסביר למה אדם אחד שורד את המחלה ואדם אחר לא. או למה אדם אחד חי איתה 5 שנים ואחר שנה וחצי.

אז לך תאמין בבדיקות, ברופאים ובמדע

 

[LayLadyLay]

מה זה טיפולים לא קונבנציונליים מבחינתך?

יש לנו פה את HEALERIT שבטוח יכולה לייעץ לך לגבי רפואה אלטרנטיבית.

שמתי לב שכבר כתבת לגבי ההתייחסות אליה כאל חולה או כאל בריאה. למה הסיווג הזה משמעותי מבחינתך?
כלומר, מעניין אותי מה תעשה שונה אם תתייחס אליה כחולה/בריאה.

 

[saribon]

לא אתווכח איתך על מה שטוב עבורך

אם זו דרך ההתמודדות שטובה לך - אז זה שלך. אין דרך אחת נכונה וכל אחד מוצא את מה שעובד עבורו.
אבל לגבי השאלה שאתה שואל - אם היא רוצה שתתייחס אליה כחולה או כבריאה...למה אין מצב שתשאל אותה?
אספר לך משהו - אני קרובה לתחום המוות, לא רק בגלל שליויתי אנשים אהובים במהלך מחלתם אל מותם אלא גם משום שבשנים האחרונות הבנתי שזה היעוד שלי, אנילומדת את הנושא וממשיכה ללמוד מתוך כוונה לעסוק בתחום הליווי של אנשים החולים במחלות מסכנות חיים ובני משפחותיהם. במהלך הזמן בו אני עוסקת בנושא למדתי המון דברים אבל דבר אחד מאוד משמעותי - אנשים שחולים בסרטן ובמחלות סופניות אחרות חשים הרבה פעמים בדידות איומה בתוך המחלה - ולא בגלל שהם לא מוקפים באנשים אוהבים או באנשים שתומכים בהם. אלא בגלל שהם צריכים כנות, והם צריכים אנשים שיעיזו לדבר איתם ויותר מכל - הם צריכים אנשים שאיתם הם יכולים להיות פתוחים .יכול להיות שעבור אמא שלך -מדובר באביך, אולי איתו היא יכולה לדבר בכנות ,אבל פעמים רבות אנשים חולים נוטים לא לשתף את מי שסביבם בפחדים שלהם ובשאלות שעולות אצלהם משום שהם לא רוצים להכביד, להעיק,להדאיג או פשוט נתקלים בתגובות שמנסות לא לדבר על מה שקורה להם אלא לדבר מסביב..
אמא שלך הרי יודעת שיש לה סרטן. והשאלה שאתה מעלה הי מאוד חשובה - והיא משהו שאפשר בהחלט לדבר עליו. אם אתה לא יודע איך היא רוצה שתתיחס אליה - נראה לי שהיא תקבל בברכה את השאלה. ייתכן שהיא מחכה להזדמנות לשוחח איתך על הנושא הזה - להגיד לך מה היא חושבת ומה היא מרגישה אבל חושששת להכביד עליך. אנחנו האמהות טובות בזה((-:

נשמע שאתם בקשר טוב, שאתה כן מעורב בהתפתחות ומהלך המחלה- מדוע אתה חושב שאינך יכול לדבר איתה? שאינך יכול לשאול אותה בדיוק את מה שמטריד אותך?

 

[healerit]

יש קבוצה נהדרת בשם "תעצומות"

במידה ואתם עדיין לא מכירים אותה, הנה לינק.

פרופ' זייצ'ק מלמד על חדר הכושר של הסרטן, שמאמן את הגוף להבריא מהמחלה או לחיות איתה שנים ארוכות.


רפואה שלמה

 

[purpleyaler]

הגעתי מהראשי

אמא שלי נפטרה מסרטן השד לפני שלוש שנים, ומגיל 10 בערך (כשהיא חלתה) אני במעקבים.. רופאות נשים, בדיקות וכו'.
אני חושבת שבעיה שיש להרבה מאיתנו ולא לאנשים שלא מכירים את המחלה היא שזה פחות מפחיד אותנו.
סרטן? אמא שלי התמודדה עם זה.
זאת כבר לא מילה מפחידה, אנחנו מבינים יותר מדי..

 

[LayLadyLay]

מצטערת מאד לשמוע על אמך

את מוזמנת להמשיך להתעדכן ולכתוב כאן בפורום-זוהי מטרתו.

אני דווקא מרגישה שבגלל שאני מכירה את המחלה, אני יותר מפחדת ממנה. ראיתי איך היא לקחה אדם חזק ו"בלתי מנוצח" כמו אבא שלי והפכה אותו לתלוי לחלוטין בסביבה.

 

[purpleyaler]

מצטערת לשמוע גם

אבל אני חושבת שהכל תלוי במסר של שמעבירים לך. אולי זה בגלל שהייתי ילדה פחות או יותר, ובעצם לאמא שלי היו עוד שני ילדים קטנים היא הייתה צריכה להעביר מסר של חוזק ואומץ. יכול להיות שהיא באמת הייתה נורא אמיצה.
אני לא זוכרת אפילו פעם אחת במהלך עשר שנים של מחלה שהיא נשברה. היינו מאוד קרובות ומדברות על הכל ועם המון חוש הומור. בבית תמיד היה את הרושם שזה בסדר לצחוק. היינו מציירים לה על הקרחת, באים איתה לטיפולים וצוחקים עם החולים האחרים. הרושם שאני קיבלתי מהסרטן הוא שלא משנה כמה המצב שלך גרוע, אם יש מסביבך אנשים שתומכים בך אתה תעביר את זה כמו שפעת, פעם אחר פעם אחר פעם.
אני מכירה המון אנשים שנהיו מאוד צינים בעקבות המחלה של הוריהם, זה סוג אחר של התמודדות, אבל גם הוא נובע ממסר שקיבלו שאין ממה לפחד כל כך, כי פחד לא ישאיר אף אחד ציני.

 

[saribon]

דווקא ציניות בעיני היא ביטוי

לפחד, להתגוננות, לחומות שבונים סביב...
בהחלט יכול להיות שאמא שלך היתה אמיצה. ואני שמחה שהרושם שקיבלת הוא כזה - לא בגלל שהסרטן הוא באמת משהו שאפשר תמיד להעביר כמו שפעת, אלא כי זכית לחוויה הזו עם אמא שלך. את מדברת על קרבה ותמיכה, על צחוקים -היתה שם הרבה אינטימיות, אהבה, הדברים הללו נותנים כוחות ומסייעים לנשמה שלנו להתגבר על אין ספור קשיים. אני מאוד אוהבת את הגישה הזו של אופטימיות בכל מחיר ושל תמיכה ועטיפה הדדית. זו מתנה שקיבלת מאמא שלך. וזו מורשת שהיא השאירה לך .
האהבה הזו שחשת, ואני בטוחה שאת עדיין חשה נותנת המון אומץ. וכן -אני מניחה שיש משמעות לעובדה שהיו לאמך ילדים קטנים. אני זוכרת שכשחברתי הטובה סיפרה לי לפני ארבע שנים שחלתה בסרטן (היא נפטרה כ-15 חודשים מדהימים וממלאים לאחר מכן) הדבר שהכי הטריד אותה היה איך הילדים שלה יתמודדו עם זה. ואין ספור פעמים היא אמרה לי -אין לך מושג כמה כואב לי הכל ואנירק רוצה לזחול למיטה ולא לצאת ממנה או לילל בכאב, אבל אני לא יכולה לעשות את זה לילדים...כמובן שגם הורים לילדים מבוגרים חווים אהבה שכזו ורצון להגן על ילדיהם - אבל יש משהו בעובדה שיש בסביבה ילדים צעירים שמושך אנשים חולים בשערות (שאולי כבר לא נותרו להם) למעלה ומכריח אותם לשמור על חזות אופטימית. אבל אני לא חושבת שמישהו יכול להעמיד פנים שהוא אופטימי לאורך זמן ולכן אולי העובדה שהיו לה ילדים קטנים -גם חיזקה אותה, ונתנה לה כוחות להתמודד יותר ממה שהיו לה בסיטואציה אחרת.
כך או כך - לגדול בצל מחלת הורה זו לא חוויה קלה - לעתים מבינים את זה אפילו רק בשלב מאוחר יותר בחיים -כשאתה בעצמך כבר הורה.אבל אני יכולה להבין את הגישה שלך שאומרת שאת כבר מכירה את זה ולכן זה פחות מפחיד אותך. הרבה פעמים הבלתי נודע מפחיד הרבה יותר ממה שמכירים, ואם החוויה הכללית שלך היא של אהבה, אינטימיות ואופטימיות -זו חוויה שתלווה אותך בחייך. אשרייך. ואשרי אמך שהצליחה להעניק לך את התחושה הזו..

 

[healerit]

בהצלחה במבחנים

אני בהחלט אפנה אלייך אם יהיו לי רעיונות