ערב ויום השואה בפורום

ערב ויום השואה בפורום

כמדי שנה אנחנו מתייחדים עם זכרם של מיליוני הנספים ועם זיכרונותיהם של הניצולים שנשארו לספר לנו אותם ועל אלה שלא שרדו את התופת.
כתמיד, בימים הקשים הללו, נופלת עלי עצבות והראש מתמלא במחשבות, שאלות, תהיות, ניסיונות לדמיין, באין סוף מילים ובעיקר ב"ברכות" על ראשיהם של כל אלה שהיה להם יד או שמץ של נגיעה בגיהנום, בזוועות ובהשמדה.
אני בוחר להתמקד בניצחון הרוח ובניסיונות שלהם לשמור על תקווה ותרבות למרות ומול כל מה שראו עיניהם וחוו נפשותיהם!!!
מאז שהפכתי להיות מנהל הפורום, הקפדתי לנסות להביא לכם חומר בנושא, ההתחלה היתה לא פשוטה...קיוויתי שעם השנים זה ישתנה ויתווספו חומרים שאולי עוד לא נחשפו
אבל לאחר מס' ימים של חיפושים, גיליתי שכמות החומרים דלה עד כמעט לא קיימת.
אני מאמין שאם הייתי עושה מחקר מקיף לאורך תקופה ממושכת בארכיונים ובשיחות עם ניצולים, אז בוודאי הייתי מוצא לא מעט סיפורים ותיעודים,
לצערי ולמרות שנושא השואה בכללותו ותחומי האומנות השונים באותה תקופה מרתקים אותי לחפור לעומקם(אולי משהו שעוד אעסוק בו פעם),
לא היו לי הזמן או האפשרויות לעשות זאת.

מצאתי אזכורים קטנים ואולי תמונה קטנה פה ושם ומאחר והימים הללו נועדו כדי לזכור ולהזכיר, כך נעשה בשרשור זה, אליו יצורפו קטעים נוספים שעוסקים בשואה ובבובות
 
זוכרים

יחיאל וזלטה (זהבה) בורגין - בין שאר עיסוקיו כאמן היה בין מייסדיו של תיאטרון בובות פופולרי – "מיידים"
*דמות מתיאטרון הבובות "מיידים" (Maydim)

באדיבות נחמיה בורגין

*
*
כאן היו אמורים להיות 2 שמות נוספים וקישור לדפי הזיכרון שלהם באתר זכור, אלא שמשם מה בשעות האחרונות אני לא מצליח להיכנס לשם ואנסה להביא אותם מאוחר יותר,
בתקווה שאין לזה קשר למתקפת האינטרנט המדוברת!!!

פאול פוקס - מעצב שהגיע לתיאטרון הבובות רק לאחר המלחמה
 
בובות מספרות: חייה של ניצולת שואה

מצוידת באוסף הבובות המיוחד של ניצולת השואה רחל יאול, נעמי מורגנשטרן מציגה את חייה של רחל - שכבר לא יכולה לספר
לכתבה
 
ההצגה: בתו של יאן - סיפור אמיתי

הצגתה של פטריסיה אודונובן - תיאטרון הקרון
אניטה, גיבורת ההצגה, הייתה בת שבע כאשר הגרמנים פלשו להולנד ב 1940. קורותיה בזמן המלחמה מסופרות ברגש ובקורטוב של הומור, מנקודת מבטה של ילדה, ע"י שחקנית שהיא גם מפעילת בובות. עולמה נפרש בפני הקהל מתוך מגילות בד, בעזרת בובות עץ וחפצים שונים המעוצבים בהשראת יודאיקה. בסיפורה שזורים זה לצד זה חיים בצל אפליה וגזענות, זהות מבולבלת, דילמות של הישרדות ושאלות הנוגעות לגבולות המגדירים עבור כל אחד מאתנו ידידות, אמת, אמון ואמונות דתיות. סיפורה האמיתי של חנה יכין, ילדה אמיצה ויצירתית אשר ניצלה ואף הצילה אחרים, היה חבוי שנים רבות ונחשף עתה לראשונה.
*מעבר להפקה בעברית, ההצגה מועלת גם בגרסאות בשפות: אנגלית, ספרדית, צרפתית
בימוי, עיבוד, עיצוב, משחק והפעלה: פטריסיה אודונובן
לצפייה בסרטון ההצגה
גם אם ראיתם כבר חובה לראות שוב ושוב ולא לשכוח לעולם
 
איך מספרים לילדים על השואה?!

בעבר החוק נשאלה בפורום השאלה: האם להעלות תיאטרון - סיפור לילדים בנושא, מה? ואיך?
(נדמה לי שהשואלת היתה גלית ויצמן - גליתוי...)
אני טענתי שברור שכן ושאי אפשר להתעלם ולדלג מבלי לגעת ביום החשוב הזה, כמובן בעדינות הנדרשת!
נזכרתי בזה היום כשהתפרסמה כתבה באתר מאקו שיכולה לשמש כל אחד מכם בעבודתו ואפילו רק לשם המידע שקיימת ספרות כזו.
7 ספרי ילדים על השואה
 
דודי , תודה רבה על כל הקישורים

אסתכל מחר בבוקר.
גם על ספרות ילדים מעניין אותי, הילדים שלי מגלים עניין מאוד גדול בנושא.
הגדול בעקבות עבודת שורשים.....
בדיוק שהתחיל הטקס ביד ושם חשבתי לעצמי מהו הגיל הנכון בימינו לקחת ילדים לשם?
הם כ"כ מוגנים, לא נחשפים למידע שאנחנו נחשפנו בגילם...שסבא וסבתא היו ניצולי שואה!
נזכור ולא נשכח
 
תודה רבה על הקישורים לא הכרתי את הסיפורים

באמת צריך למצוא דרך "עדינה" ,עד כמה שאפשר לעדן את הזוועה ,להעביר לילדים את הסיפורים
אני עוד לא התמודדתי המשכתי היום "כרגיל" בספור שלא קשור עם מוסיקה שקטה.
 
סיפורי השואה- לדעתי רק מגיל בית ספר

ילדים בגילאי גן ומטה בכלל לא יכולים לתפוס משהו- ובעיקר לא צריכים עדיין. עולמם צריך להישאר טהור וטוב. אין מה להסביר או לספר. אם ממש חייבים, אפשר לספר שלפני הרבה הרבה הרבה שנים היתה מלחמה גדולה... יש להם מספיק שנים כדי להכיר, לשמוע ואולי להבין. בעצם, להבין- לא. גם אנחנו לא מבינים.
את הפעוטות צריך לעטוף בצמר גפן.
אני יודעת שלא כולם מסכימים איתי, אבל זה שהעולם יכול להיות רע- הם ידעו כשיגדלו, ויהיו יותר בשלים וחזקים...
 
ורד - הכל עניין של השקפה והחלטה אישית

יחד עם זאת שדעותינו מנוגדות, טוב וחשוב שאת מייצגת גם את הדעה השונה משלי!!!
תודה על התגובה, כפי שאת רואה לא רבים הגיבו והסתפקו בקריאה וצפייה וחבל, מעבר לנושא החשוב, תגובות תמיד יוצרות פתח לדיון נרחב ומגוון יותר.
 
נכון, דודי, יש הרבה עניינים שהם השקפות

והשקפות אישיות, אבל כשאנחנו עוסקים בנושא כל כך רגיש וטעון כמו השואה, אנחנו לא יכולים לקבל החלטות כאלה בעצמנו- אל תתנפלו עלי, בבקשה. אבל אם אנחנו נכנסים לגן של ילדים צעירים, שרובם עדיין לא נחשפו לזוועות השואה (אני מקווה כך ובעיני לחשוף ילדים בגיל הרך גם לחדשות- זה דבר לא נכון ואפילו מסוכן...)- אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב אם אנחנו לא פוגעים בנפשות רכות ועדינות.
לפי השקפתי החינוכית- יש זמן מתאים לכל דבר (הילדים שלי כולם בחינוך וולדורף- חינוך אנטרופוסופי)- ששם מאד עוטפים את הילדים, ושומרים עליהם מאד מפני חשיפה לרוע. לצערנו, הם עוד יכירו. למה למהר?
אילנית, איפה את? מה דעתך?
 
ורד, מי יתנפל עליך


רק תגידי לי מי ואני "מטפל" בו...

בובנאי, בובנאי אבל בכל זאת בת ימי
(נא לקרוא בהטעמה המתאימה)
תמיד הדגשתי וביקשתי שהדיונים יהיו מגוונים בדעותיהם של חברי הפורום.
באומנות, כמו בהרבה תחומים אחרים בחיים, אין אמת מוחלטת אחת! זה לא מדע מדויק עם מספרים ונוסחאות ברורות וקבועות!
בעיניי זה נותן מקום למרחב שיוצר בסופו של דבר קשת רחבה של יצירות או במקרה הזה דעות ודרכי חיים.
כל שכן בנושא חשוב ומורכב כמו יום השואה.
ברור שלא התכוונתי לקטנטנים!!!
לדעתי ילדים בגיל 4 (מסוימים, לא כולם) ובעיקר מגילאי 5 כבר יכולים להתחיל להתמודד עם הנושא ברבדים מסוימים וכמובן תוך יעוץ מקדים ומלווה של אנשי המקצוע המתאימים ובהתאמה עדינה ,רגישה ובהתאמה מיוחדת לגילאים הללו.
גישתי זו מגיעה מהעובדה שאנחנו חיים בעולם מטורף ובמדינה מלאת סערות במיוחד ויחד עם כל הניסיונות שלנו לגונן על הילדים, המידע חשוף וזמין כך שבסופו של דבר הוא מגיע,
אם נרצה או לא...דרך חברים, דרך צפייה מקרית בטלוויזיה שגם אם אתה לא מחזיק בביתך, יש מספיק מקומות שהם נחשפים לה...
מה קורה בדרום הארץ כבר שנים?
מה קרה שנים רבות עוד יותר בקרית שמונה?
ובצפון בשתי מלחמות?
ואפילו בת"א ובאזור המרכז?
לצערנו אנחנו לא חיים דומים לאנשים בארצות אחרות ששם החדשה הכי מסעירה היא אם ירד שלג או רק גשם ולצערנו הגדול עוד יותר גם מס' המדינות האלה הולך ופוחת...
ובכלל, מה אומרים לילדים כשנשמעת הצפירה? במיוחד שבשעה זו הם נמצאים בגנים? מתעלמים ועוברים הלאה?.

חשוב לי להבהיר!!!
אין לי כל כוונה לנסות להשפיע או לשנות את דעתה של ורד בנושא!!!
אני מבין ומקבל את דעתה ובהחלט ברורה לי נקודת המבט והחשיבה שלה!
ובכלל, למרות שזה נכתב כתגובה לדברים שהיא כתבה אבל מתוך ידיעה שגם אחרים יקראו את ההודעה, אני משתף ומספר את ההשקפה והדעה שלי ליצירת דיון שמיצג ומכבד השקפות שונות. זה היופי במגוון שעליו דיברתי, יש אנשים כמו ורד שלא תעשה זאת ויש אנשים כמוני שאולי יעשו זאת פעם בעתיד...
יש מקום לכולם ולהכל!!!
 
אני לא יודעת מה אומרים בכל הגנים אבל יצא לי

להיות בגנים לפני ואחרי צפירה, (אפילו באמצע) ופשוט אמרתי שזה יום עצוב בארץ ישראל שבו זוכרים את כל האנשים שלא הצליחו להגיע לארץ ישראל ובזכותם אנחנו כאן....
וממשיכים כרגיל ברור שלא עם חצוצרות
אני כן הייתי רוצה פעם לנסות לגעת בנושא יש הרבה סיפורים אופטימיים עם סוף טוב שהיו שם אולי להתחיל מהם....
ולכעוס על ורד??? איך אפשר
 
וגם ההצגה: הבית הקטן בחבית

לפני הרבה שנים, למעלה מ-60 שנה, בפולין הרחוקה. חיה לה מלכה... בעצם קוראים לה מלכה, אבל כשנולדה, ההורים שלה קראו לה מרישה. היא גרה בבית גדול עם פסנתר, מנורת קריסטל ווילונות כחולים מהתקרה לרצפה... יום אחד פורצת מלחמה נוראית. החיילים הגרמנים הנאצים כובשים את פולין. מרישה ומשפחתה נאלצים לנוס מביתם. במשך שנה וחצי, חבית חשוכה, ברפת של איכר פולני - הופכת לה לבית.
שחקנית-מספרת טווה בעזרת נייר, מספריים ומכחול, קוביות עץ, בובות, צלליות והרבה קש - סיפור אמיתי על ילדה קטנה, שתמימותה מסייעת לה להתגבר על הרבה מצבים קשים.
והסוף - הוא טוב. מרישה, היום היא מלכה, גרה בחולון, סבתא לשישה נכדים.

בימוי, עיבוד ועיצוב: אדם יכין
משחק והפעלת בובות: ליז מסיקה
מוסיקה: מתוך "סיפורי הופמן" מאת אופנבך
יוזמה: ציפי קיכלר - מנהלת בית "להיות"

צפו בקליפ ההצגה (בצרפתית)
 
תיאטרון בובות סטירי בגטו וילנה

ובלילה אחד של נדודי-שינה שכאלה, עלה בדעתי הרעיון לארגן משהו שיהא בו משום "בידור אמנותי" ו"הפור" נפל על "תיאטרון בובות סאטירי".
ניגשנו מייד לפעולה לפי "תכנית": אספתי פסי בד מהשמלות הארוכות: תרומה למבצע. אחרי כן התחלנו לתפור. מקום התפירה האידיאלי ביותר היה בין שניי בתי השימוש, שם דלקה נורה קטנה. עמדתי על האסלה, "כדי לראות" ותפרתי את הבובות. אפילו סריגה עשיתי: סרגתי שמלה כחולה, כי "הלאגראלטסטה" שלנו לבשה שמלה סרוגה עם טורבן כחול על הראש. את האחות הלבשתי בלבן מקושט בצלב אדום וכול יתר הבובות - היינו אנחנו - כולן סטריאוטיפיות. כולן דומות אחת לשנייה: פנים לבנות וחלקות, כמעט סוריאליסטיות - בלי שום ביטוי אישי. מספר, ומטפחת על הראש. ושמלת הפסים הידועה.
(ובסוגריים: אני לא עטפתי ראשי במטפחת. לא התביישתי כלל. "אדרבה", אמרתי בליבי, "שיתביישו אלה שציוו לגזוז שערותינו. שמראה זה ירדוף אותם כל ימי חייהם").
אחריי כן התחלנו לחבר ולערוך תוכנית: שירים, מקראות וכו'. ככתוב. העמדנו ספסלים במרווח של שלושה עד חמישה סמ' שישמשו מסלול בשביל להזיז את הבובות, היו כמה שורות כאלו. לפני זה עשיתי שער, דוגמת השער של המחנה שלנו. מדי פעם, בחוזרי מהעבודה, הייתי עושה לי סקיצה, בכדי לוודא אם זה בסדר. פרט למנורה לבנה, גדולה, שהייתה בשער ולא היה לי ממה לעשותה.
לבסוף הצלחתי אף הצלחתי גם בכך: "מנהל עבודה" אחד לאטווי הביא לי חומר וממנו עשיתי דגמי מנורה. שוב היה זה "השער" לכל דבר. שער נגרר מודרני, כולל המנעול שעליו. הבובות צעדו בשלשות - ואנחת שרנו. הרבה שירים שרנו, ואת השיר על "רייזלה" באמצע התהלוכה, שצעדה וצעדה. כמובן, שההצגה נגמרה ב"הפי אנד" : ביום המקווה, שיבוא, נגמור עם המכונות, נגמור עם עבודת הכפייה ואז- הקץ לסבלותינו. יחי השחרור! יחי החופש! אז נופל המנעול הסוגר על השער, השער נפתח והבובות מתחילות לרקוד בקול רינה וצהלה. כשלא הייתה "הבליץ מיידל" הגנבנו בסוף גם את שירת "התקווה". על הצגה זו חזרנו כמה פעמים.
ההצגה הרימה את המוראל אצל הנשים באופן ניכר ואף גררה פעילות תרבותית נוספת, במגבלות הנסיבות והמקום. היינו מעלות סיפורי תוכן ספרים, שיחות, ובעיקר "שירה בציבור" בחוגים מצומצמים יותר. דומה, שהדבר עודד גם את רבקה חברתנו בכתיבת שיריה, שכן היה לה קהל מאזינות מושבע, ואף מעריצות, שעה שהייתה קוראת אותם לפניהן.

(פלורה רום-אייזמן, 1942 - 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
 
הבית הקטן בחבית

כמובן שזכרתי את ההצגה הזו!
מאוד רציתי להוסיף אותה לשרשור ועשיתי חיפוש נרחב ביו טיוב.
עכשיו אני מבין למה לא מצאתי...
משום מה זכרתי שלהצגה קוראים: הבית בקצה החבית

אז תודה שהוספת את הפרטים והקישור ואת ההודעה על תיאטרון הבובות בגטו וילנה!
האמת שתכננתי להוסיף הודעה בסוף השרשור ולציין שלך בטח יש מידע וחומר נוסף בנושא ולבקש שתוסיף...עשית זאת גם בלי
 
למעלה