אירוח בפורום!

[שלומית אוהבי טייאר]

תשובה לטריגר

שלום "הייתי ואולי אהיה",
קודם כל את ממש לא "דפוקה" כפי שכתבת, את פשוט מאוד סובלת. אני לא יודעת מהי הפגיעה שעברת, אני רק יכולה אולי לשער. התופעות שאת מתארת, פגיעה עצמית, הרעבה עצמית מאוד מוכרות אצל הרבה נשים, ומעידות הרבה פעמים על קושי של האדם לשאת את הכאב, ועל רצון לפגוע בגוף שלעיתים נתפס כאילו בגד בנו ולא שמר עלינו היטב בעת הצורך. הפעמים שאת מתארת הקשורים לכך ש"נהנית" כשהכאיבו לך, יכולים להיות קשורים לשחזורים שהרבה פעמים נפגעות ונפגעים עושים, כדי להחזיר שליטה לחייהם. זה נשמע לא הגיוני, אבל זוהי תופעה מוכרת, כך שאת לא לבד בתחושות הללו.
אני חושבת שטיפול אצל איש מקצוע יכול מאוד לסייע במקרים כגון אלו, לעזור לך להבין מה את מרגישה, למה את פועלת כפי שאת פועלת, ואיך ניתן לשפר את המצב.
אי אפשר למחוק את העבר אבל בהחלט שווה לך לתת לעצמך הזדמנות להרגיש טוב יותר, באמת.
שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אירוח בפורום!

ביום רביעי, 3.7.2013, בשעה 12 בצהריים, תתארח בפורום שלומית אוהבי טייאר, עו"ס עם התמחות טראומה-קלינית, העובדת עם אנשים המתמודדים עם חרדה ודיכאון, מצבי משבר או אנשים שעברו טראומה או פגיעה מינית, ותענה על שאלות.

אתם מוזמנים להתחיל לשרשר שאלות

 

[DOCTOR W H O]

שאלה

איך מתמודדים עם אובדן של מישהו שהיה יותר מאבא אלא כל החיים שלך?

 

[שלומית אוהבי טייאר]

אובדן של אדם קרוב

שלום DOCTOR W H O
אובדן של אדם קרוב אף פעם אינו פשוט. תקופת האבל הראשונה נמשכת תקופה ארוכה למדי, שנה ואף שנתיים וזהו מצב טבעי ונורמלי. לאחר מכן מגיע שלב של הסתגלות וחזרה לחיים. כמובן שהשלבים הם לא נפרדים אלא מקבילים ומתמשכים. יחד עם זאת, אם יש קושי משמעותי בהסתגלות ובהתמודדות, הגובל בחוסר תפקוד מתמשך, או מחשבות בלתי פוסקות ושליליות, כדאי ורצוי לקבל עזרה מקצועית של תמיכה, עיבוד האבל והאובדן, וסיוע בהסתגלות לחיים. בדרך כלל אנשים קרובים, מוטמעים בתוכנו והולכים עימנו גם כשאינם נמצאים כבר פיזית, וזה אולי יכול להביא לך נחמה.
פרוייד טען באחד ממאמריו כי "יש לזנוח את האנרגיה המושקעת במת ולפנות מקומו לאובייקטים חדשים".
בהצלחה,
שלומית
שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[Lady Stark]

דיכאון עמיד לתרופות

היי,
השאלה שלי נוגעת לדיכאון עמיד לתרופות. אני סובלת מדיכאון מג'ורי ואו.סי.די מחשבתי כבר שש שנים. ניסיתי עד כה 15 תרופות שונות (כל ה-SSRI, SNRI ועוד כמה כגון וולבוטרין) וכולן החמירו את מצבי או גרמו לתופעות לוואי לא נעימות.
כרגע אני מרגישה כל כך פגועה מכל הכדורים שאני פוחדת לנסות עוד תרופה.
גם כשברמה המנטלית מצבי יחסית טוב, אני עדיין סובלת מחרדות משתקות, בעיות שינה כרוניות ומטורדנות. ואני מוצאת שרוב ההתקדמות במצבי נובעת מעבודה הקשה שאני עושה יחד עם הפסיכולוג שלי. אבל ברמה הפיזיולוגית אני תקועה.
האם נתקלת אי פעם במקרים בהם אדם הצליח להתגבר על התופעות הפיזיולוגיות של הדיכאון מבלי שימוש בתרופות? כרגע אני בדילמה אם לתת לפסיכיאטרית שלי לנסות עלי עוד סוג.

 

[שלומית אוהבי טייאר]

דיכאון עמיד

שלום Lady Stark,
אכן, יש מקרים בהם פסיכיאטרים מתקשים להתאים תרופות למטופליהם. העובדה שהטיפול הפסיכולוגי מסייע, היא נתון משמעותי המעיד על כך שיש לך כוחות ויכולת להתמודד עם הקשיים. הרמה הפיזיולוגית קשורה בעיני קשר ישיר לרמה הנפשית, לכן, לא הייתי מפרידה בין שני הנושאים. אין לי אלא לחזק את ידייך בדרך שאת עושה, וייעץ לך להקשיב היטב לעצמך באשר להחלטה אם להמשיך בניסיונות התרופתיים או לעצור לזמן מה. אפשרות נוספת היא לבחון טיפול אצל פסיכיאטר/ית אחר/ת, הנסיון שונה מרופא לרופא ואולי גם ההיכרות עם התרופות. אם יש ביכולתך, תנסי פסיכיאטרית מהרפואה הפרטית. לעיתים הם מכירים תרופות שאינן בסל התרופות ואולי זה יוכל לעזור. גם פעילות גופנית מאוד יעילה בשיפור המצב הנפשי.
בהצלחה באשר תחליטי!

שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[ליצי 16]

תפקוד

ידוע שבדיכאון התיפקוד הוא בעייתי, הפסיביות גדולה והמוטיבציה קטנה.
מה ידוע לך על הגברת האקטיביות, האם אפשר לעשות משהו כדי לתפקד יותר?

בתודה לך.

 

[שלומית אוהבי טייאר]

תפקוד

הי ליצי 16,
תשובתי מצורפת לשאלה השנייה שלך כאן,
שלומית

 

[ליצי 16]

חיים אחרים אחרי המשבר

עברתי משבר פוסט-טראמטי קשה שאחריו התהפכו כל חיי ואני נכנסתי לדיכאון. עקב הנסיבות שקרו הייתי צריכה לשנות את כל החיים.
שום דבר הוא כבר לא כמו קודם, וזה מאוד לא מוצא חן בעיניי. אהבתי את החיים שהיו לי, או לפחות חלק מהם.
אף פעם לא שאלתי למה זה קרה דווקא לי. לפעמים אני שואלת מה הדבר הטוב שיצא לי מכל הרע הזה. עוד אין לי תשובה.

איך מוצאים את הכוחות לחיות שוב כשקשה כל-כך? אני יודעת שמה שצריך זו הבנה אמיתית של אורך התהליך. שיקח המון זמן, אבל בסוף יהיה בסדר. תקווה, זו נבואה שמגשימה את עצמה. אבל בינתיים כל-כך קשה... איך להקל?

בתודה לך.

 

[שלומית אוהבי טייאר]

תפקוד וחיים אחרי משבר

הי ליצי 16,
את מעלה המון נקודות האופייניות לטראומה, אנשים שחווים אירוע טראומטי הרבה פעמים מחלקים את חייהם לשניים, "החיים שלפני" והחיים שאחרי". אכן, אחת הדרכים להקל על עצמך היא הבנות מעמיקות לגבי מה שאירע. ניתן להשיג זאת ע"י סיוע מקצועי וטיפול נפשי, במהלך הטיפול מנסים לחקור ולהבין בין היתר גם, כפי שאמרת: "מה הטוב שיצא לי מזה". במונחים מקצועיים קוראים לזה "הצמיחה מן הטראומה". את צודקת בכך שטיפול יכול לקחת זמן, אז מה עושים בינתיים? תמיד אפשר לחשוב על שילוב טיפולים שונים ותומכים לצד הטיפול הנפשי, שיכולים להקל ולסייע בתפקוד היומיומי. אגב, גם בטיפול נפשי, יש כלים שונים ומגוונים שיכולים לסייע , הכל בהתאם לצורכי המטופל, ולבעיה ממנה סובל (או סובלת).
בהצלחה,
שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[מחבקת עצים סדרתית]

בחירת גישה טיפולית

היי שלומית ותודה שבאת להתארח אצלנו!

קיימות הרבה גישות בפסיכולוגיה ודרכי טיפול (פסיכודינמית, קוגנטיבית, התנהגותית ובטח יש עוד הרבה שלא הזכרתי).
יש לך עצות כיצד להתאים את שיטת הטיפול לבעיה הקיימת?
נגיד, האם גישה ____ יכולה להתאים למצב שבו אני סובלת מ-X, אבל לא למצב שבו אני סובלת מ-Y?

 

[שלומית אוהבי טייאר]

בחירת גישה טיפולית

הי מחבקת עצים סדרתית,
טוב להתארח.
נכון, יש הרבה גישות טיפוליות, וגם הרבה אמונות באשר למה עובד טוב יותר בנושא מסויים.
אבל לצערי, אי אפשר לתת הנחיות גורפות, כיוון שכל אדם הוא ייחודי, ומה שמתאים לאדם אחד עם בעיה X לא בהכרח מתאים לאדם אחר עם אותה בעיה ממש, עברנו חוויות שונות התעצבנו באופן שונה ואנחנו ייחודיים ומיוחדים.
יחד עם זאת יש מחקרים שבודקים יעילות של שיטות שונות.
לדוגמא: בנושא של עיבוד אירועים טראומטיים, למשל בהלם קרב, מחקרים מצביעים על הצלחה של שיטת ה P.E (שיטת החשיפה הממושכת). הטכניקה היא חשיפה של המטופל שוב ושוב לזיכרונות האירוע הטראומטי, בצורה יזומה, על מנת ליצור הקהייה של הרגשות העזים הקשורים לאירוע. השיטה נחשבת כמאוד מוצלחת, אבל לא מתאימה לכל מטופל, ובוודאי לא לכל סוג של אירוע טראומטי. למשל, לא הייתי משתמשת בשיטה הזו אצל נפגעות תקיפה מינית, למרות שגם כאן יש אירוע טראומטי.
לכן, ההמלצה שלי היא: לפני שמתחילים בטיפול, באמת לבדוק מהי השיטה המקובלת ביותר לטיפול בבעיה הספציפית, להתעניין, לשאול, ולבחון האם היא יכולה להתאים לי באופן אישי. לחלופין, אפשר גם להתנסות ואז להחליט.

שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[XנסיכהX]

החלטיות והתמודדות

אני בת 23,
רוב הזמן אני מוצאת עצמי עם מחשבות חוזרות ונשנות של מה יהיה?
עם הלימודים, העבודה, החבר, החיים ..
לא מפסיקה לחשוב על זה מה שגורם לנפש שלי להיות עצובה,
לרוח לרדת מהמפרשים.
זה גורם לי לעייפות מתמדת, לחוסר שקט, עייפות וחוסר נחמדות לסביבה.
איך מורידים הילוך?
מה עושים?

 

[שלומית אוהבי טייאר]

החלטיות והתמודדות

שלום ל XנסיכהX
גיל 23, נשמע כגיל נורמלי להיות עסוקים במחשבות על העתיד בתחומים השונים. הנקודה היא שאת מתארת מצב בו מצב הרוח ירוד, התפקוד שלך נפגע, עד כדי שיתוק מעשייה ממשית. לא בטוח שצריך להוריד הילוך. נשמע שאת בחוסר שקט כי אין לך כרגע עוגן ברור.
אני מציעה לך ראשית, להתייעץ ולהיתמך בבני משפחה וחברים קרובים, בהם את יכולה לבטוח, ושעל דעתם את סומכת. מעגל תמיכה של אנשים המכירים אותך יכול מאוד לסייע. הנושא של בחירת תחום הלימודים והעבודה הוא קריטי וחשוב להמשך החיים והוא לא תמיד החלטה פשוטה. אופציה נוספת היא לפנות להתייעצות קצרה וממוקדת, בתחום המקצועי, או טיפול ותמיכה נפשית באופן כללי.
בהצלחה במציאת העוגן,
שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[אלומת האור]

רשימת מכולת

התעללות נפשית במשפחה מגיל 0.
התעללות מינית ברבדים שונים בבית.
הסגת גבולות, פלישה לטריטוריות גופניות ונפשיות.
התעללות של ילדים מגיל החטיבה ואילך.
קשיי הסתגלות במעבר דירה בגיל 12.
אבא שנפטר בגיל 16.
אימא שנפטרה לי בידיים לפני 10 שנים.
דעיכה וחוסר יכולת לתפקד: דיכאון, חרדות.
התפתחות הפרעת אכילה עד לעודף משקל מסכן חיים [מעל 100 ק"ג על גובה נמוך למדיי].
התפרצות מחלות פיזיות שאובחנו רק כעבור שנים.
התמודדות עם הכול לבד. הכול. כולל בתי חולים, חדרי מיון [לבעיות הפיזיות].
רצון למות מגיל 13.
דימוי עצמי ברצפה.
תלות חולנית באנשים עד כדי הימנעות מיצירת קשרים, ואשפוזים.
קושי בהסתגלות למסגרות.
נכות נפשית.
מצב כלכלי קשה.
"משפחה" שלא מתפקדת ככזו ולא תומכת בכלל.
המון כעס לא פתור. חרדת נטישה נוראית. עיבוד מאוד מאוד גרוע של הטראומה המינית וניסיונות כושלים בטיפולים אפילו יעודיים.
התמוטטויות פה ושם.
תחושה שאין עור בגוף הנפש.
פגיעה עצמית שלאחרונה החמירה.
דה פרסונליזציה, דה ראליזציה.
סיוטים, קשיי שינה.
קשיים ביצירת קשרים אינטימיים עד כדי ויתור על הקונספט בכלל (כדי לא להתמוטט שוב כשהם הולכים אפילו הצידה לכמה דקות).
ציקלותימיה עם תנודות בלתי נסבלות בתוך דקות במצב הרוח.
דיסתימיה רוב הזמן.
מחשבות אובדניות.
הפרעת אישיות גבולית, לא מאוד טיפוסית, ובכל זאת.
פרפקציוניזם, OCD מחשבתי [ללא טקסים].
חוסר רצון, חוסר מוטיווציה, חוסר ערך.
טיפולים נפשיים לסירוגין מגיל 12, תרופתיים רק בעשר השנים האחרונות.
פלשבקים.
שוחררתי עכשיו מאשפוז יום הרבה יותר מדיי מוקדם לטעמי ולטעמם של המטפלים האישיים שלי שם ובניגוד לדעתם [ככה הרופא החליט עוד ביום שבו עשה לי אינטייק].
אין לי מסגרת - חוץ מהעבודה המוגנת - ואין לי כוח אליה [למרות שהתפקיד די מעניין ולא שגרתי].
לימודים אקדמיים - התחלתי רק לפני כשנתיים, הצטיינות יתרה אבל אין לי כוח [כרגע].
קשיים חברתיים בכל מקום - לא מצליחה ליזום, להיענות, מרגישה חנק כשמתקשרים אליי ורוצים בחברתי. מריבות עם אנשים או שלא מסוגלת לבטא את עצמי בכלל [פסיב אגרסיב במקרה הטוב, ציניות, פגיעה עצמית במקרה הפחות טוב].

לא יודעת לאיזו מסגרת ללכת. לא יודעת לאן ללכת מכאן. מרגישה לא טוב, לא חזקה מספיק. יש לי רק את הרופאה שלי ואת הצוות של הדיור המוגן שמנסה להוציא אותי מזה ולא כל כך מצליחה. לאיזה טיפול ללכת? לאן לפנות? באיזו טראומה לטפל קודם? האם בכלל טיפול נפשי הוא הפתרון? האם יש פתרון? האם יש שיטה שיכולה יותר לעזור לי? [עברתי מטפלים שהתייחסו אליי גרוע כמו לומר לי שאני מעייפת אותם, שאני בלתי נסבלת, ועוד]. האם לפנות לאשפוז יום במקום אחר? האם את מכירה מקום אחר באזור המרכז, ללא תשלום? האם לפנות למרכז סיוע לנפגעות [מרכז אחר מזה שטופלתי בו]? מה עושים כדי שמטפלים יתייחסו יותר ברצינות ופחות בסטיגמטיות כלפי מי שמאובחן בהפרעת אישיות גבולית ויגבשו דעה עוד לפני שדיברו אתי בכלל? האם יש סיכוי להחלים בכלל מכל מה שתיארתי? כי אני מרגישה אבודה לגמרי, לא רוצה להילחם בכלום. אין לי כוח, ואנשים כל הזמן אומרים לי שיש לי כוח ושאני הודפת את זה. נמאס לי.

 

[שלומית אוהבי טייאר]

רשימת מכולת

שלום לאלומת האור,
אכן רשימה ארוכה ומורכבת של אירועי חיים מורכבים ופוגעניים.
אני מבינה שאת בדיור מוגן וששוחררת מאשפוז יום. האשפוזים בימינו הופכים להיות קצרים יותר ויותר, לא בשל החלטת רופא מסוים, אלא כי זו המדיניות הנהוגה בארצנו, לצמצם ככל הניתן בזמני האשפוז. גם באשפוז מלא המצב דומה. אני לא יודעת איפה טופלת אך יכולה לומר לך שמאוד התרשמתי מהמרפאה בתל השומר, המטפלת בהפרעת אישיות גבולית. לחלופין, יש מסגרות שהן שונות מדיור מוגן המטפלות בהפרעה זו, למשל יש כפר אחד בצפון שעושה עבודה נפלאה עם המטופלות שלו והמחויבות שם היא לשלוש שנים, אך כמובן, צריך לבדוק האם את עומדת בתנאי הסף וכו'. לפני הכל אני ממליצה לחשוב זמן מה עם עצמך, להתבונן פנימה, לא להיבהל, ולהחליט החלטה אמיתית פנימית על קבלת עזרה. אם אומרים לך שיש לך כוחות ואת הודפת, אז תאחזי בזה בשתי ידייך, ותעשי כל מאמץ לא להדוף יותר. תאמיני שיש אנשים שבאמת רוצים לעזור לך.
בהצלחה,
שלומית אוהבי טייאר,
טיפול נפשי במצבי חרדה, דיכאון וטראומה

 

[אלומת האור]

לצערי מה שכתבת לא רלוונטי עבורי

הייתי כבר בדיביטי בקבוצת פיילוט, הקבוצה הייתה זוועתית ואני היחידה ששרדתי. הקבוצה פשוט התפרקה. אני לא זכאית לעוד טיפול שם.

לגבי המדיניות באשפוז את טועה. מהרגע של האינטייק נאמר לי שזה הזמן שמוקצב, כחלק מהטיפול (גבולות וכל הבולשיט הזה). אין לי בעיה עם הרעיון הכללי של גבולות בשל חשש מהוספיטליזציה, אבל חודש וחצי זה לא מספיק, גם המטפלות האישיות שלי חשבו ככה וניסו להילחם עם הרופא למעני, אבל הוא אטום לגמרי, לא הסכים להקשיב. וזה על סמך כלום, בקושי דיבר אתי שני משפטים ורק קרא את סיכום האשפוז הקודם. יש במחלקה אנשים שנמצאים שם יותר משנה, ויש חודשיים, שלושה, חצי שנה. לאף אחד חוץ ממני לא נתנו תאריך שחרור ביום האינטייק ואמרו לו תתחילי להיפרד מהמחלקה כבר היום". פשוט אין דברים כאלה.

מה זה הכפר בצפון?

תודה.

 

[שלומית אוהבי טייאר]

תגובה

בדיוק על זה דיברתי כשאמרתי שיש מדיניות: הזמן מוקצב מראש, ללא קשר לצורכי המטופל.
לכפר בצפון קוראים חירם. הכרתי את המטפלות שם והתרשמתי ממקום מדהים. כמובן שיש להם תנאי קבלה, שווה לבדוק אם מתאים לך. נדמה לי שזה מיועד לבחורות מאוד צעירות. בכל אופן במידה וזה לא יתאים, ממליצה לך לנסות לשאול אותם אם הם מכירים עוד מסגות ייחודיות כמוהם. יכול להיות ששינוי כזה יכול לסייע לך.

 

[אלומת האור]

אז שוב לא הבנת

רק אצלי קבעו מראש את משך האשפוז, לפי מה שהרופא חשב שאני צריכה. לכל השאר פשוט עושים ישיבה כל שבוע ורואים לפי ההתקדמות שלהם אם הם צריכים עוד או שעדיין לא. לא מחליטים שרירותית, אין פה שום מדיניות (חוץ מאשר אצלי).

תודה.

 

[נסיכת הכוכב]

איך מתמודדים עם תופעות מוזרות

התחילו לאחר ניתוח לב פתוח , התפרצות של בכי לא נשלט , בלבול ודכאון לא מוסבר
למרות שהפצע החיצוני החלים וחלפה חצי שנה עדיין יש בעיות וכאב חזק בצלעות שנוסרו
לצערי לא כל הצלעות החלימו והתחברו חזרה כלומר חלק לא החלים פנימית והוא מייצר כאב משתק
ואבדתי את העצמאות שלי , והשאיר אותי תלויה בזולת , , אולי זה מאירוע מוחי עוד בטיפול נמרץ אחרי הניתוח
אבל מתקשה לחזור לעצמאות שלי , גם במבט שלי רואים את המבט העצוב ושחכתי לחייך אפילו שניצחתי ואני חיה
לפני הניתוח הייתי בפנימית והייתי מוגדרת כטיפול נמרץ וחוברתי לביפאף כל לילה ולפעמים גם ביום
מה את מציעה לעשות כדי להתאושש מתחושת התלות בזולת , ואי לעלות את איכות החיים מבחינת הנשמה