CF
אלו מכם שהיו זריזים מספיק להיות קצת בקומונה של עמית (זו עם האורח חיים של פרפר) כבר קראו את הפאנפיק הזה, אבל אלה מעט מאוד אנשים, אז החלטתי לפרסם אותו, באופן מתאים, גם פה. פיניק\אנני הוא השיפ, 374 מילים, דירוג של G לדעתי, אולי PG, אבל לא יותר. אנג'וי~
מכל האנשים שהכיר, רק אחד, או ליתר דיוק- אחת, הייתה בראשו של פיניק אודייר כשנכנס למשחקי הרעב השבעים וחמישה. אנני קרסטה לא הייתה עוד אחת. לא עוד מתמודדת שנאלץ להכשיר ולשלוח אל המוות. לא עוד ילדה תמימה שלמדה איך להרוג בטרם עת.
'אנני קרסטה!' צעק הכרוז לתוך המיקרופון על הבמה, באותו יום בו נבחרו מתמודדי משחקי הרעב ה70 במחוז ארבע. זה תמיד קשה כשנבחרת ילדה צעירה יותר, ומבטיהם של כל תושבי המחוז הושפלו אל הרצפה כשילדה נמוכה עם צמות כהות ושמלה לבנה רעדה אל הבמה. כולם השפילו מבטם, אבל הוא הסתכל. הוא הכיר אותה מאיזה מקום, הוא חשב. אולי ראה אותה באחד הרחובות במחוז, אולי באה לברך אותו כשניצח הוא, חמש שנים לפני כן. לא משנה מהיכן, הוא הכיר אותה, וזה לא הקל על המצב שעמד לבוא.
"לא, לא, את עושה את זה לא נכון!" הוא צעק, ונדמה שפניו האדימו כמעט כמו שיערו הבוהק. דמעות שוב נקוו בעיניה של הילדה, והיא הניחה את הקשת בייאוש. "זאת לא גישה טובה," הוא אמר, מנסה לרכך את נימת קולו המאוכזבת. כשהיא לא ענתה לו, הוא הרים את כלי העץ המגושם שהיא יצרה מוקדם יותר וניגש אליה. "את מחזיקה בה חזק, כאן," מיקם את ידה הרכה על הקשת, "ומותחת את החץ בעזרת השנייה, ככה," הוא החזיק עכשיו בידה הימנית, והחץ שהשתחרר פגע בדיוק במטרה.
"וואו," ענתה הילדה הביישנית בשקט, והוא יכול היה להרגיש את חום גופה עולה, את פעימות ליבה מתחזקות ואת לחייה מקבלות גוון אדום לא אופייני, כשהוא הוריד את ידו לחיבוק קל מסביב למותניה. היא הסתובבה ועמדה על קצות אצבעותיה כדי ללחוש משהו באוזנו, אבל הגבר שמולה פירש את הסימן לא נכון ונישק אותה. זה היה מהיר, שנייה או שתיים עברו לפני שהצעירה שמולו נרתעה, אבל הגוון האדום בלחייה התחזק מאוד והיא שחררה צחקוק קטן. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלה, ונדמה היה שהמדריך שלה היה מנוסה בהרבה יותר ממנה. לרגע היא אפילו שמחה שנפל בחלקה להגיע לאותם אימוני הכנה למשחקי הרעב, שם פגשה אותו, אך המחשבה חמקה במהירות מראשה כשנזכרה בגורל שמצפה לה.
מכל האנשים שהכיר, רק אחת הייתה בראשו של פיניק אודייר כשנכנס למשחקי הרעב השבעים וחמישה. אז הוא קשר עוד קשר, רץ עוד קצת, בכה בלילות. כל מה שהיה צריך לעשות כדי להשכיח מראשו את המחשבה שאולי לא יחזור. כל מה שהיה צריך לעשות כדי להאמין שאולי יזכה לנשק אותה שוב, את אנני קרסטה.
