יום עבודה ראשון בלי לשתף את אמא..
השותפה לחיים שלי. החברה הכי טובה שלי. הכל בשבילי.
בחיים לא היה מצב שהייתי הולכת למקום עבודה בלי להתייעץ איתה לפני כן, ועוד יותר מזה, לא היה מצב שהיא לא הייתה יודעת על ראיון העבודה. אם היא הייתה יכולה, אפילו הייתה לוקחת אותי בעצמה ולאחר מכן מפנקת אותי בארוחה במסעדה. תמיד היינו מתלבטות, בסוף הייתי מנצחת עם הבחירות שלי, כי אני כל כך עקשנית...
הייתי חודשיים וחצי בגרמניה. ואז החלום נעצר, כשהמחלה החמירה. ואז הגעתי להיות איתה עד נשמתה האחרונה, במשך חודש שלם.
ככה יצא שמספטמבר לא הייתי בשוק העבודה.
והנה מסע הראיונות (כנראה) נגמר,
התקבלתי לכל ראיון שהלכתי אליו,
והיום אני מנסה את מקומי החדש.. ואם לא, אז יש מקום אחר שאלך אליו. מתלבטת, וכולם מייעצים, אבל העצה של אמא תמיד הייתה הכי חשובה,
הרי איך אמא הייתה אומרת:
״בסופו של דבר כמה שאני אדבר... זה לא ישנה, את ההחלטה שלך את תעשי גם אם זה יהיה נגד כל העולם״
ובכל זאת. חסרה לי הדעה שלך, יותר מכולם.
אם רק היית יודעת... הלב שלי שבור.