הבעיה שלי היא הפוכה,
אני יודעת שיש נשים שהיו רוצחות אותי בלהט לו היו קוראות את שורותיי הבאות, אבל היי- המשפט "הדשא של השכן ירוק יותר" הפך להיות קלישאה רק בגלל שהוא כל כך נכון..
אני נראית נערה.
כל חיי הבוגרים נראיתי נערה,
וזה תמיד הרגיז אותי.
כשהייתי נערה באמת, בגיל 18, תמיד ניחשו את גילי, מעולם לא חשבו שאני ילדה (כי ברוך השם בורכתי בקימורים מפה ועד מחרתיים וגופי הוא גוף של אשה בכל חלקיו..) אבל מאז- אני איכשהו תקועה בגיל הזה.
כבר עשור.
אני עולה לאוטובוס והנהג מושיט לי כרטיסיית נוער,
שואלים אותי ברחוב איפה אני לומדת ומה אני מתכננת לעשות בצבא,
לפני שבוע דיברתי עם קרוב משפחה של חבר שלי, בחור בן 21, בצבא, ניגש אליי ושאל איך הולך לי עם הבגרויות.
הלכתי עם אבא שלי לקנות רהיטים והמוכרת בחנות שאלה אותי אם כבר הגעתי לגיל 18.
הלכתי לחפש רכב והמוכר שאל אותי למי הרכב, כשאמרתי שהרכב עבורי הוא שאל- מה, יש לך כבר רשיון?
כשאני ניגשת לקנות סיגריות בקיוסקים מסויימים מבקשים ממני תעודת זהות,
ואף פעם אף פעם לא מכניסים אותי סתם כך לפאבים. תמיד מבקשים ממני תעודה מזהה,
וברוב הפעמים כשרואים שאני בת 28- פשוט לא מאמינים לי.
וכל זה עוד בלי להזכיר את העובדה שלפעמים בטלפון אני נשמעת כמו פקצה בת 13 ובאופן קבוע אומרים לי "חמודה, אפשר את אמא בבקשה?"
(ואני תמיד קיוויתי שיהיה לי קול סקסי..
)
אז כן,
זה כיף ומגניב
ואולי אני אראה צעירה מגילי ואני אזדקן בחינניות,
אבל היום זה בעיקר מרגיז אותי.
(בבקשה, אם אתן זורקות אבנים או חצים בוערים, לא לאיזור הפנים.)