זה קרה בטעות אני נשבעת |במבה|
פאנדום: שרלוק X הארי פוטר
שיפ: איירין/קייט איז אניבאדי סופרייזד? (רק שהחלק הזה הוא קייט מטא להלהלה)
דירוג: PG???? משהו כזה
אורך: 430 מילה
אז ככה: אני פשוט הולכת לכתוב את הוורס הזה בחלקים קטנים לפי הנושאים שיינתנו, כי, וול, אין לו ממש עלילה וכאלה. זה קרה אתמול. זה לא עבר בטא. אני מצטערת. אני לא יודעת אל תשאלו אותי.
~
מה שקייט לא מספרת לאף אחד הוא שאין לה מושג מה היא עושה בגריפינדור.
(המכתב שההורים שלה קיבלו קרא: גריפינדור.
המכתב שאחיה, שהיה בשנתה הראשונה בתוכנית לחילופי תלמידים עם דרומשטרנג קיבל, קרא: גריפינדור?!
התגובות היו, בהתאמה: אף תגובה ו – אמרתי לך!)
זה לא סוד מביך כמו שזה פשוט סוד, דבר מה שלא עולה בשיחות חולין עם יתר התלמידים, דבר מה שקט אך נוכח שאתה חושב עליו ברגעים מתים (ולפעמים גם לא מתים), דבר מה פרטי שלא לכולם יש את הזכות לדעת עליך כי יש לו משמעות, גם אם אתה לא יודע מהי, וקייט נוטה לשמור את אלו לעצמה. היא מתבוננת בחברותיה לחדר משתפות אחת את השנייה במידע הכי כמוס שלהן, מפתחות שיחות של שעות על גבי שעות סביב נושאים טריוויאליים ונשזרות אחת בחייה של השנייה בדרך שקייט יכולה להבין רק תיאורטית, והיא אולי מקנאה, היא לא באמת יודעת. היא אמורה לקנא, בכל אופן. לא?
אז הנה העניין: היא לא.
קייט היא הקפטן של נבחרת הקווידיץ', התלמידה המצטיינת בשכבה שלה, וחתיכת זיון טוב, אם התמזל מזלך להיות ממין נקבה, כי אחרת, ובכן, לא תודה. היא לא באמת מרגישה חסכים. המחלקה לבריאות הנפש בקדוש מנגו אליה שלחו אותה הוריה תחלוק על דעתה (ובאמת, היא פשוט מרגישה ברת מזל שההורים שלה החליטו לא לתת לה שיקויים כאלו או אחרים), אבל האמת הפשוטה היא כזאת: קייט נהנית מזה. היא נהנית לצפות מן החוץ בזמן שכולם עושים שמיניות באוויר כדי להיות חלק ממשהו והיא נהנית מהידיעה שהיא לא צריכה להניד עפעף לשם כך. בכל מקרה מה שנדמה להיות המאפיין העיקרי של חברי הבית שלה הוא שהם פוצים צדקנים וקייט לא רוצה שום קשר לזה. הם מתנשאים, תוצר של דברי הלל מתמשכים וחסרי פרופורציות מאז הארי פוטר, דבקים במוסר מוטל בספק ואידיוטי לרוב, ששים לשבור את החוקים כשהדבר מקנה להם הזדמנות להתרברב, והגנתם על חבריהם עלולה לגבול בטיפשות כשהיא מתעלמת לחלוטין מהיגיון בריא.
אז אין לה בשביל מי לעשות הקרבות הרואיות, או בקנה מידה שיתאים יותר לרוח התקופה – אין לה בשביל מי להילחם, מלבד עצמה, וזה בסדר גמור.
בסופו של יום הדבר היחיד שמטריד אותה הוא שמצנפת המיון ראתה בה משהו מן הבית הזה. אבל קייט למדה להסתדר עם מה שיש לה, מאז קטנות ועד היום. למדה לחיות עם הורים שמחייכים אליך בריחוק מדי פעם ועסוקים הרבה יותר מדי במחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים, למדה לא לסמוך על החברים שלה, למדה לקחת את האהבה של אח שלה עם קורטוב של ספקנות, למדה ולמדה ולמדה להתפשר עד ששום דבר אחר לא היה נראה לגיטימי. אז היא לא מתלוננת.
זאת אומרת, היא לא התלוננה. עד שאיירין אדלר הגיעה.
(ויש שיגידו שכל חייה הכינו אותה לרגע בו סלית'רינית תחטוף לה את הלב מתחת לאף, ולהם קייט תגיד, חתיכת סקרוטים פוצי תחת.)