אירוח: היבטים פסיכולוגיים בהתמודדות וגידול ילד רגיש

[אנה חדשה]

עונה מנסיון

אנחנו נותנים לו מגבת קטנה שהוא מנגב איתה את העיניים תוך כדי.

 

[רi תם]

נסו "חפיפון"

אפשר לרכוש בפארמים.כמו כובע בלי האמצע

.
אם הקטנה תסרב לחפוף גם איתו...הנה לכם תחפושת לפורים

.
בהצלחה

 

[איןאריותכאלה]

לבת שלי (ששנאה מים)

הסברתי שאני חופפת 'רק את התלתל' תקעתי מין צעצוע קטן למעלה על הברז הייתי אומרת לה להסתכל וחופפת רק מאחורה (לא עד קו המצח, קצת פחות מזה) ברבע דקה לפני כן היינו חופםים בכוח עם חפיפון עם משקפת עיניים עם מגבת בעמידה/שכיבה/ישיבה (היא התחילה לפחד ולצרוח בגיל 5 חודשים) אחרי הרבה פעמים של חפיפת בזק מוצלחת התחלתי להעלות את גובה קו החפיפה עד שלא היה כבר הבדל בין 'רק תלתל'ל'כל הראש'. בהצלחה!

 

[חייבתלהגיב]

אצלנו אנחנו פשוט דואגים שלא ייכנסו מים לעיניים.

יש כמה דרכים:
1. לשטוף בשכיבה באמבטיה (הצוואר שלה נשען על זרוע אחת, ושוטפים עם היד השנייה).
2. לשטוף עם מים מתוך כוס (ואז יש הרבה יותר שליטה מאשר עם הטוש) - אנחנו משתמשים בכוס משחק מהאמבטיה.
3. ללמד אותה להרים את הראש למעלה (אני אומרת לה שחבר שלה נמצא על התקרה והיא מרימה את הראש למעלה).

 

[דוקטור לי בר יעקב]

ששובר כל דבר, מציק ומתפרץ...

(רקע יש בתשובה לשאלה הראשונה)
ללא מידע נוסף קשה מאוד לענות על שאלה זו. אתם צודקים שעונשים ושיחות קשות הם לא הפתרון. למען האמת, הם עלולים להזיק. לא הייתי ממהרת לפתור את זה דרך טיפול תרופתי.
יש לדעת שהוא מתנהג ככה בגלל עוצמת הרגשות והתגובות שלו ולתסכול. הוא לא שולט על עצמו. הדחפים והרגשות שלו שולטים בו. לכן, להאשים אותו או לצפות שהוא ילמד מטעיות העבר זה רק מזיק.
לא משנה מה תעשו, תמיד שימו לב ודאגו שזה לא יעביר לילד מסר שהוא רע או שלא אוהבים אותו או שאתם לא מסוגלים להתמודד אתו. אתם צריכים לעשות כמיטב יכולתם שלא להוסיף דלק למדורה. ידעו אותו שהקשר בניכם חזק יותר מהסערה הנוכחית. המטרה היא לשמור על היחסים ביניכם, כי הקשר ביניכם זה מה שהוא צריך כדי לעבור את זה.
אפשר, ורצוי להציב כללים ברורים לגבי הציפיות בבית או במשפחה "לא מרביצים כאן" "אנחנו צריכים לשמור על האנשים והחפצים בבית הזה" "עכשיו אני צריך לעזור לך לשמור על הדברים בבית ולשמור שלא תעשה משהו שתתחרט עליו אחר כך" "אתה עובר התמודדות קשה עכשיו ואני רוצה לעזור לך לעבור את זה" אחרי שאמרתם אמירה ברורה כזאת, עברו הלאה. על תתנו הרצאה. פעלו, מצאו דרך להסיח את דעתו או להרחיק אותו תוך שמירה על הביטחון הפיזי והנפשי שלו ושל הסובבים אותו.
אולי יעזור להגדיר "מקום התפרצויות בטוח" - אליו אתם יכולים לקחת את הילד במקרים כאלה, ולהישאר איתו שם. הילד לא מסולק, הוא נלקח לשם יחד עם ההורה. המקום לא מיועד להיות אזור ה"time-out" אלא אזור ה "time-in". מקום בטוח שבו הוא יוכל להיות אתכם ולהירגע. כדאי שזה יהיה חדר עם מעט חפצים, חדר שרותים למשל. בתוך החדר, יכול להיות שתצטרכו לשמור על מרחק בטחון עד שהוא יהיה מוכן שתגעו בו שוב. כשאתם שם המטרה שלכם היא לאפשר לו לעבור את התסכול ולהגיע אל הבכי (או העצב) שאמור להגיע בסופו של דבר. תפקידכם הוא "להחזיק" אותו (לאו דווקא פיזית) עד שהסערה תעבור.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

חפיפה...

נא לראות כמה תגובות למעלה (במיוחד הראשונה והשנייה). הם עשויים להיות מועילים.
ייתכן מאוד שהייתה לה חוויה כואבת עם מים או סבון בעיניה. זה נורמלי שהיא תנסה למנוע את זה שוב. זה לא חריג וזוהי הגנה עצמית בריאה לחלוטין. היא רק קצת צעירה מכדי להעריך שלמרות שהיא מפוחדת, זה עדיין חשוב. זה התפקיד שלך לדעת את זה, וזה בגלל שאת המבוגר.
את צריכה ״לקנות קצת זמן״ עד שהיא תהיה בוגרת מספיק כדי להחליט כי שטיפת השיער שלה שווה מלחמה בכמה דרקונים בדרך.
כלל טוב לזכור הוא שכאשר מנסים משהו שוב ושוב וזה לא עובד, אין טעם לנסות שוב. זה הזמן להיות יצירתיים ולנסות משהו חדש. יכול להיות שהמשהו הזה יכלול לא לעשות כלום. לא משנה מה תעשי, אל תוותרי עד שתמצאי מה עובד גם לך וגם לבת שלך.
ילדים מגיבים הכי טוב למשחק. נסו למצוא דרך הומוריסטית או עליזה להתמודד - "האם אתה רוצהש שיער שלך יישטף על ידי ברווז סגול או ברווז אדום?" או להמציא שיר חפיפה שיער (שמדבר על הפחדים שלה, אבל גם על איך זה יהיה בסדר). אולי כדאי לאפשר לה לקחת חלק פעיל יותר בתהליך - לקחת אותה לחנות ולתת לה לבחור את השמפו ולהחליט באיזה יום השיער שלה יהיה יחפף. "חשוב לחפוף את השיער לפחות X פעמים בשבוע. באיזה ימים את רוצה לחפוף את השיער? אפשר גם להתקלח איתה (לבושים או לא). הרשו לה לשים במגבת על פניה...
חשוב שהיא תדע שהיא יכולה לסמוך עליך. שאת מבינה שזה קשה ומפחיד, שאת לא תפגעי בה ושלא תאפשרי שמשהורע יקרה לה. היא צריכה להבין שהתפקיד שלך הוא לטפל בה וזו גם הסיבה שבסופו של דבר השיער שלה יחפף.
עכשיו אני מעלה את השאלה עד כמה חשוב לך שהשיער שלה יחפף וכמה פעמים בשבוע? כמה ימים תוכלי לסבול בלי חפיפה? זה צריך להיות הקו האדום שלך. האם את פתוחה לשטיפה באמצעות מברשת רטובה ושמפו ומים במקום באמבטיה? האם כיור המטבח או באמבט פלסטיק בסלון באים בחשבון? מה עם בקבוק התזה במקום הטוש במקלחת?
הנקודה שלי היא לחשוב מחוץ לקופסה. מצאו פתרון שעובד בשבילך. האמינו כי עם הזמן, היא בסופו של דבר תאפשר לכם לשטוף את השיער שלה. אל תעשו מזה בעיה ענקית. אל תתנו לזה לשבור את מערכת היחסים איתה באמצעות איומים, ענישה ותוצאות. אל תהפכו את זה לקרב. כבדו את הקושי שלה עם זה. זה יעבור.
אחת הבעיות עם איומים ״ותוצאות טבעיות״ היא שלעיתים ילדנו יהפכו את הקערה על פיה. הם יאתגרו אותנו לעמוד בדיבורנו וזה שם אותנו באור בלתי אמין שמחליש את אמונם בנו וביכולתנו לדאוג לצרכיהם.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

תגובה לרגשות

רגשות מניעים אותנו (ראו את המילה "תנועה" במילה אמוציות) וזה קריטי להתפתחות בריאה. ילדים צריכים לבכות, לצעוק ולכעוס וכך לפרוק תסכול. מבוגרים גם צריכים לבכות (גם אם אנחנו לא מרשים לעצמנו). ובפרט לבנים צריך להיות מותר לבכות ולהביע את התסכולים ואת העצבות שלהם.
הילדים שלנו בוכים (וצועקים וכועסים) כי הם רוצים לספר לנו משהו. הם אומרים לנו שמשהו לא עובד בשבילם. וכאשר זה קורה, הם זקוקים לנו. הרעיון שאנחנו צריכים לאמן את ילדינו לזנוח את ההתנהגות המטרידה זו מוטעה לחלוטין ומזיק לילדים.
יש סוגים שונים של בכי. יש זעקה של תסכול וכעס. זה מגיע יחד עם תנוחת גוף נוקשה ולעתים קרובות דחייה של מגע ודחייה מאיתנו. סוג זה של בכי מסמן תסכול - תסכול שהתעצם עד כדי כך שהוא כבר לא פרופורציונאלי להתרגשות הראשונית. אין זו זעקת העצב והצער על הדברים שאינם עובדים, שבדרך כלל מלווה בגוף רך וברצון להיות קרובים אלינו. התפקיד שלנו זה לעזור לילדים המתוסכלים שלנו לעבור את הזעם והכעס לעבר דמעות שהן ריפוי לעצב.
איך הילד שלך יסתגל לדברים שהוא לא יכול לשנות אם את לא מכירה או מגיבה באמינות לזעקותיו לעזרה. הוא לא מנסה לתמרן אותך, הוא מגיב לעולם הרגשי הפנימי שלו. הוא צריך לדעת שאת תהי שם בשבילו גם כשהוא נתון בסחף רגשותיו.
לעיתים נראה כי "שום דבר לא קרה" וכי אין לו על מה לבכות. אבל צריך זכור שלא צריך הרבה כדי להרגיז ילד. הוא יכול להתרגז על כך שהסעודה הסתיימה ועכשיו הוא צריך ללכת לישון ולהיפרד ממך. הוא יכול לבכות על העובדה שהוא לא הצליח להחזיק את המזלג כפי שרצה.
ילדים (וגם הרבה מבוגרים) לא יודעים להסביר מה מרגיז אותם - הם בדרך כלל לא יודעים את זה בעצמם. ייתכן גם כי הכעס קשור למשהו שקרה שעות קודם לכן. למשל, יכול להיות שהוא חש חוסר נוחות להביע את התסכולים שלו בגן (כאשר צעצוע נלקח ממנו, או שמישהו צועק עליו, וכו') התסכול החבוי מאז נשמר עד לרגע שבו הרגיש בטוח לשתף אותו איתך. זה לא חייב להיות קשור אליך או כל דבר שקרה באותו רגע. בנוסף, ילדים יכולים להרגיש מתוסכלים יותר כאשר הם עייפים, רעבים, מפוחדים או מודאגים, וכו' את לא תמיד תדעי מה הגורם. החדשות הטובות הן שאת לא צריכה לדעת. הדמעות שלו הן כל מה שאת צריכה כדי לדעת שמשהו לא הלך כמו שהוא רצה. זה הסימן שלך שהוא צריך שתהי שם בשבילו ושגם זה יעבור. הוא צריך לדעת שכולנו מתוסכלים לעיתים וכולנו מתרגזים. וזה טוב וחיובי להרגיש עצב.
אפשר להשתמש במשחק ודרכים יצירתיות להעביר את המסר הזה. מצאי סיפורים או דרכים התומכים ברעיון שבכי הוא טוב. אני ממליצה על הספר ״דמעות ורודות״.
בהצלחה - הרבה יותר קל להורה כאשר אנחנו לא שקועים במחשבות על איך ללמד את הילדים שלנו להרגיש אחרת ממה שהטבע תכנן שירגישו.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

קיטלוג...

אני לא רואה שום סיבה לתת תוויות לילדים. זה לא מי שהם, זה (חלק מ)מה שהם עוברים בשלב זה של חייהם. הרגישות שונה מאוד מילד אחד למשנהו. יש ילדים שגדל ים ויוצאים מתוך הרגישות שלהם. חלק מהילדים פשוט מסתגלים מאוד לעולם שלהם ולומדים לחיות עם הרגישויות שלהם. למשל, הילד שלא ייגע בכל מזון על צלחתו, אלא אם כן זה אורז לבן ועוף, עשוי בסופו של דבר לטעום מאכלים אחרים ולהרחיב את הדיאטה שלו. אולי הוא לא יעשה את זה אם הוא מתויג תמיד כילד רגיש ולכן לא מסוגל או צפוי לנסות מאכלים חדשים. בבית שלנו היינו אומרים לילדים שלנו ״עכשיו אתה לא אוהב את האוכל הזה וזה בסדר. אבל את יודעת שטווחי הטעם משתנים עם הזמן, אז יום אחד אולי תרצה לנסות את זה שוב ״.
באופן כללי אני נמנעת מכל מיני תוויות, חיוביות לכאורה ושליליות. אפילו לומר ״אתה כל כך חכם״ יכול להפעיל לחץ על הילד להצליח תמיד ולרצות אותך עם האינטלקט שלו. במקום זאת, אני מתמקדת בחוויה מנקודת המבט של הילד. ״ראיתי אותך עובדת כל היום על זה. את מאושרת מהתוצאה?״ או ״תראה את ההתרגשות בעיניים שלך, אתה באמת מאושר מהציון הזה, נכון?״
גם בלי התווית, כדאי לנרמל את החוויות שיש לו. אפשר להסביר לו שיש בו חלקים שעיתים משתלטים עליו כשהוא כועס וגורמים לו לעשות ולומר דברים שהוא לא עושה כאשר אינו כועס. שיום אחד, חלקים ממנו שלא רוצים להכות יהיו בעלי שליטה רבה יותר על החלקים המנוגדים. חשוב להסביר שזה בסדר להרגיש לא נוח בקהל, שזה בסדר לבכות או להרגיש ביישנות. אין שום דבר רע לחוות את העולם במשרעת גדולה יותר מאחרים. למעשה, יש בזה יתרונות. (למשל לחוות יצירה ורגשות חיוביים עוצמתיים.)
נא לקרוא כמה מההודעות האחרונות שלי על הסתגלות. זה המקום האמיתי של הבעייה. ילד שאינו מונחה על ידי הוריו (או מבוגרים אחרים) בתהליך הסתגלות, יישאר תקוע ברגישויותיו. ״הוא רגיש, ולכן לא יהיה לנו אורז חום בבית, הוא לעולם לא יאכל אותו״. הילד הרגיש שמסוגל לעבור מ MAD ל SAD (ז״א להסתגל), עשוי יום אחד כן לנסות את האורז החום. זה לא אומר שהוא כבר לא רגיש, זה רק אומר שהוא יותר מסתגל.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

הילד הרגיש

הקדמה כללית על הילד הרגיש:

בחרתי להתייחס ל ״ילד הרגיש״ ולא להפרעה או בעיה ספציפית מכיוון שהנושא נפוץ בהרבה מדיאגנוזה ספציפית.
המונח ״ילד רגיש״ אינו מונח מקצועי, אלא מדובר בשפה המובנת לכל. הכוונה לילד או לילדה החווים את העולם בעוצמה מוגברת.
עבור חלק מהילדים, זה עשוי לכלול רגישויות למגוון רחב של גירוים, אבל עבור אחרים, היבט זה של רגישות עשוי להיות פחות בולט. המשותף לכל הילדים האלה הוא שהחוויות הרגשיות שלהם הרבה יותר אינטנסיביות, לפחות בהתחלה. הכאבים שלהם (כמו גם ההנאות) מורגשים הרבה יותר מאשר אצל ילדים אחרים, מה שהופך אותם לפגיעים יותר.

להלן רשימה של חלק מהתכונות של ילדים רגישים. הם לאו דווקא מתקיימים בכל הילדים והרשימה אינה כלי אבחוני. אי אפשר "ללמד" ילד רגיש להיות פחות רגיש. אין טיפול תרופתי שיעלים את הרגישות. אין צורך בטרפיה. הרשימה הזאת מיועדת רק לאימות של מה שהורים כבר חושדים או יודעים על ילדיהם:
* בררן באוכל (מגיב בחומרה למרקמים, ריחות או טעמים מסוימים או למראה האוכל)
* בררן בביגוד (גרביים אף פעם לא נוחים, הבגד יותר מדי חם או צמוד או מגרד וכו.)
* מתקשה להתמודד עם מקומות רועשים או הומי אדם
* מתקשה עם שינויים בשגרת החיים
* תגובה קשה כשהוא מתרטב, מתלכלך, נוגע במשהו דביק וכו.
* מודע אפילו לסימנים קטנים של אכזבה, כעס וגם אהדה מהאנשים בסביבה, כשהם מכוונים אליו וגם כשלא - לכן, שכר ועונש, רק מסבכים את המצב
* תגובות עוצמתיות ביחס לילדים לא רגישים (שגם הם מגיבים) למצבי תסכול (כריזות קשות במיוחד, בכי מופרז, פרצי זעם וכו)
* תגובות חזקות ל- (או המענות מ-) כל דבר שגורם לפחד (סרטים וספרים מפחידים, אנשים זרים, מצבים לא מוכרים, עזיבה של אחד ההורים וכו.)
* תגובות רגשיות חזקות במיוחד (שמחה, הנאה, כעס, זעם, פחד וכו.)

מאחר ותהליך ההתבגרות הבריא כרוך בתהליך הדרגתי של שילוב של רגשות מתנגשים, ילדים אלה מתבגרים מבחינה רגשית בקצב איטי יותר מבני גילם.
אולם אין שום סיבה, לסמן או לקטלג ילדים כאלה. אין בהם שום דבר פגום. הם פשוט זקוקים להורים סבלניים, מדריכים ואוהבים, שמבינים אותם ומסייעים להם לעבור את השלבים המכריעים והאינטנסיביים של ההתפתחות המוקדמת. כל השאר יגיע למקומו, כל עוד הם לא נפצעים תדיר על ידי בני גילם או ע״י הורים חסרי ידע (למרות כוונותיהם הטובות).

השנים הראשונות בהתפתחות הילד מתאפיינות בהתפרצויות רגשיות גדולות ובאימפולסיביות רבה. בתקופה זו ילדים חווים רצף של תסכולים, ואפילו האכזבה או הפגיעה הקטנה ביותר מורגשת בעוצמה רבה. זה משמש סוג של תקופת חיסון, המכין את הילד/ה לאכזבות גדולות בעתיד.
ככל שהם מסתגלים לחיים עם אכזבות, וככל שהאונה הקדמית/המיצחית מתפתחת, הילד לומד להתמודד יותר עם דחפים מתנגשים - "אני רוצה להכות את אחי, אבל אני גם לא רוצה לפגוע בו" או "אני רוצה להיות נקי, אבל אני מפחד שהמים ישרפו לי בעיניים".

עבור הילד הממוצע, התפתחות האונה הפרונטלית (הממשיכה להתפתח עד ראשית שנות ה - 20) מגיעה לנקודת מפנה משמעותית סביב גיל 6. בדרך כלל אנו רואים בשלב זה כי הילד מתחיל להכיל רגשות מעורבים למשך פרקי זְמַן משמעותיים. עם זאת, ייקח עוד זמן בלתי מבוטל עד שהילד יוכל להחזיק בו זמנית ברעיונות מנוגדים (אני רוצה את העוגייה, אבל ארוחת ערב בעוד 5 דקות), כאשר הם עייפים, רעבים, מוצפים רגשית וכדומה.

לעומת זאת הילד הרגיש בדרך כלל אינו מגיע לנקודת המפנה הזו בהתפתחות עד גיל מאוחר הרבה יותר - בסביבות גיל 9-11. לכן לא ניתן לשפוט אותם או להשוותם עם ילדים מאותו גיל כרונולוגי ביחס לעולם הרגשי שלהם.
לרוע המזל, מכיוון שילדים אלה יכולים להיות כה אינטנסיביים ומאתגרים להורה (כמו כל ילד בגיל הגן), ומכיוון שהם נפגעים בקלות רבה אפילו מרמז של אכזבה או כעס מצד ההורה, יש להם נטייה להגן על לבם יותר על ידי כיבוי הגישה הרגשות שלהם - מה שלא נמצא, לא יכול להיפגע.

אבל הגישה לרגשות הוא קריטי להתפתחות בריאה. זהו אם כן האתגר של ההורה לילד הרגיש - לסייע לילד לצלוח דרך חוויות האכזבה והתסכול הבלתי נמנעות, כך שיסתגלו לדברים שאינם יכולים לשנות בחייהם, אך בו בזמן לוודא שהתסכולים אינם כה מוחצים ופוצעים עד כי הילד, להגנתו, סוגר את המערכת שנועדה לפתח אותו.

בנוגע לשאלה:

לילד הזה יש מזל שיש לו דודה שדואגת כ״כ לשלומו. הילדים שלנו אמורים לגדול בכפר או לפחות במשפחה מורחבת של אנשים הרוצים בטובתו . ילדים יכולים רק להרוויח מכך שיש הרבה מבוגרים אכפתיים, אוהבים ומהימנים בחייהם.
נשמע שהאחיין שלך הוא די רגיש, אבל גם אם לא, הוא צעיר מאוד. לכן כל המתואר מתאים ביותר לגילו. הוא רק צריך זמן להתבגר ומערכת יחסים מקושרת היטב עם לפחות מבוגר אחד אמין שאיתו ירגיש בטוח. הזמן והטבע יעשו את השאר.
רגישות יתר תסביר את תגובתו לבוץ. יש לזכור שעבורו להיות מלוכלך זה באמת "סוף העולם".
האם זה אומר שלא תיקחי אותו לטיולים? אולי. אם היום כבר היו לו יותר מדי תסכולים ו/או שאת לא יכולה להתמודד עם עוד כעס או התפרצות של תסכול עכשיו.
אבל לא בהכרח. יכול להיות שאת תכיני את עצמך ותצאו לטיול ביום בוצי ורטוב עם כמה סטים של בגדים להחלפה. או שתחליטי כי קצת ״סערה״ שווה את הזמן בחוץ ואת ההזדמנות לאפשר לאחיין להסתגל לדברים הקטנים שהוא לא יכול לשנות (התלכלכות).
הדבר החשוב הוא לא לבייש, להעניש או להרצות על היותו כועס על קצת בוץ על הבגדים. עזרי לו לעבור את הכעס ואת התסכול עד שיגיע לכך שהוא מרגיש עצב על האירוע (בניגוד לזעם וכעס). לפעמים לומר פחות עושה יותר. צריך לתת לזרם הרגשות העז לגלוש ולזרום עד למקום הרגוע בצד השני.
בנוגע לביישנות וחרדה מזרים - זהו אינסטינקט טבעי שנועד להגן עלינו ולשמור אותנו בקרבת אלה האחראים לנו והרוצים בטובתנו עד לזמן שיש לנו תחושה מספיק חזקה של זהותנו בכדי לעמוד מול השפעות של אחרים.
יש אנשים ביישנים יותר מאחרים ואין ספק שהילד הרגיש יהיה הרבה יותר שקט ושמור סביב אלה שהוא לא מרגיש קשור אליהם. עם הזמן, הביישנות יפחת. הילד יהיה פתוח יותר להרחיב את המעגל המקושר שלו כדי לכלול יותר ויותר אנשים. באופן כללי צריך להבין שאין רע בבן 4 זהיר או ביישן מדי וכנ״ל למבוגר.
הוריו לא יכולים לקלקל אותו עם יותר מדי אהבה. הם כן יכלו לטעות ב״הליכה על ביצים״ ולנסות להימנע בכל מחיר מלהרגיז את בנם. זה עלול לגרום לילד שאינו מסתגל - ילד שאינו מסוגל להתמודד עם תסכול או עם המילה "לא" - או במילים אחרות, ילד מפונק.
עם זאת התשובה אינה בהנחת כללים קשיחים, מענישים וכאלה הדורשים מהילד ציות בכל מצב. אף ילד לא יגיב טוב לרצף של תסכולים, ובוודאי שהילד הרגיש לא יוכל להתמודד עם כל תסכול שנדחף לעברו.
חוץ מזה, שלפעמים ההורה עצמו צריך גם למנוע מעצמו את ההתמודדות עם התקף זעם נוסף מילדם.
לכן התשובה היא לאפשר לילד לחוות מצבים בלתי נמנעים של תסכול מבלי להתערב ולנסות לתקן או לשנות את המצב, ובו בזמן להגן עליו מפני תסכולים נוספים ומיותרים עד שהוא מסוגל להתמודד עם יותר. תפקיד ההורה הוא להיות שם עם הילד, כמבוגר האוהב והמסייע שיעזור לעבור את רגעי הלחץ. "אני יודעת שרצית את העוגיות עכשיו. את כועסת שאמא לא נתנה לך. זה בסדר, נעבור את זה".
האחיין שלך ימשיך להגיב באופן שלילי כשאינו במקבל את מבוקשו עוד די הרבה זמן. האונה המצחית (הפרונטלית) שלו אינה מפותחת דיה כדי להחזיק בו זמנית אכזבה רגשית וגם רגשות ממתנים ומנוגדים להם.
אין זה אומר שהוא צריך לקבל את מבוקשו בכל מצב. זה אומר שאת צריכה לפנות מקום להתנגדויות שלו, ולאפשר להם למצות את דרכם. יש לקוות שהוריו, אולי עם קצת הדרכה, יילמדו את כוח ההסתגלות ואת הצורך להזיז בזהירות את הקווים האדומים מעת לעת, בניגוד לדרך פעולה המבוססת על החשש מלהרגיז את ילדם ולמנוע מצבי תסכול בכל מחיר.
בהצלחה!

 

[יוצאים לדרך חדשה]

גם אני השתמשתי באופציות 2+3

גם אצלינו כוס מאד עזרה להרגיע. הטוש הלחיץ אותו. רק אחרי שהלחץ מהנושא עבר, התחלתי בהדרגה לחזור לטוש.
הוא גם לא הסכים להרים את הראש. הדרך היחידה שעבדה היתה שעמדתי די מעליו ואמרתי שאני לא מרשה להסתכל על אמא. אז כמובן הוא הסתכל אלי למעלה ואני "כעסתי" שהוא מסתכל עלי. זה מאד הצחיק אותו, ואני בינתיים שטפתי את הראש...

 

[אושר365]

אם הילד לא מסכים על אף הכל, האם שוטפים בכוח או מוותרים?

 

[הנהלת הפורומים]

אירוח: היבטים פסיכולוגיים בהתמודדות וגידול ילד רגיש

ביום ב', 19/2, בשעה 20:00, נארח בפורום את ד"ר לי בר-יעקב, פסיכולוגית ומדריכת הורות על פי הגישה ההתפתחותית-היקשרותית.

על האירוח

לפעמים ילדים הם תענוג מוחלט ולפעמים הם יכולים להיות שתלטניים ועקשנים, להיות עמידים לכל שיטות המשמעת ולהתנהג כאילו הם יודעים טוב יותר מאשר הוריהם. או שהם יכולים להיות חרדתיים, חסרי ביטחון, נזקקים ובררנים. אחרים לא מסוגלים להתרכז או לשבת בשקט, ולהיות נוטים להתפרצויות זעם והתנהגויות תוקפניות.
אם כל זה נכון לגבי הילד הלא רגיש, הרי שהוא נכון עוד יותר עבור הילד הרגיש, שחווה את העולם בעוצמה רבה יותר מאשר אחרים. אפילו ההורה הסבלני ביותר יכול להרגיש חוסר תועלת מול הילד הרגיש. הטריקים הטובים ביותר של משמעת נכשלים שוב ושוב והורים יכולים להיות מופתעים כאשר הם מאבדים שליטה וסבלנות, או מוצאים את עצמם פשוט רוצים לוותר.
דברים יכולים להשתנות לטובה באמצעות העמקת ההיקשרות שלנו עם הילדים הרגישים, ובמקביל להבין ולענות על הצרכים ההתפתחותיים המיוחדים שלהם.
על ההתמודדות הזאת וקבלת הכלים הנכונים תוכלו להתייעץ באירוח.

על המתארח

ד"ר לי בר-יעקב, פסיכולוגית ומדריכת הורות על פי הגישה ההתפתחותית-היקשרותית. יש לה מעל 20 שנות ניסיון אישי ומקצועי בעבודה עם הורים, אנשי חינוך, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, ילדים ומתבגרים. היא נותנת ייעוץ הורות אישית, כמו גם קורסים חינוכיים וסדנאות ליחידים וקבוצות, באינטרנט, ועל ידי הטלפון. היא מנחה של לייף סנטר ישראל ומתמחה במרפאה בירושלים לבריאות הנפש.
ד"ר בר- יעקב דוברת אנגלית כשפת אם.

העלו את שאלותיכם על גבי שרשור זה כבר עכשיו!

 

[דוקטור לי בר יעקב]

לשטוף או לא...

זו החלטה אישית של כל הורה. זה תלוי גם היכן הקו האדום והאם הקו נחצה.
יש שמוותרים ומהנסיון שלי הילד/ה מתישהו כן יחפפו את השיער (יכול לקחת הרבה זמן). ויש שמתעקשים ובחופפים בכוח אבל בלי כעס. מי שפועל כך צריך להבין שבטווח הקצר תתכן פגיעה ונתק זמני בהקשרות ובאמון של הילד בהורה. התיקון לכך ידרוש השקעה מצד ההורה אח״כ.
דוגמא לקו אדום ברור - חגורת בטיחות ומושב בטיחות. גם עם כל היצירתיות שבעולם, סבלנות והתנהגות עדינה, מגיעים למצבים שבכוח חוגרים את החגורה. חשוב שייעשה ללא כעס ועם האמירה שמתפקיד ההורה להגן ולשמור על בטיחות הילד. זו דוגמא שברורה לרובנו. לעומת זה, הקו האדום בחפיפה השיער תלויה מאוד בעמדה של ההורה בנושא והנסיבות.

 

[אם כבר אז שיהיה]

ילד תוקפני

הי ד"ר בר-יעקב,
&nbsp
קראתי את התאור שלך ל"ילד רגיש". הבן 6 שלי נוטה להתפרציות זעם כשהוא נלחץ או עצוב או פגוע. אני טוענת שזה מהיום שהוא נולד ולא התנהגות שהתפתחה עם השנים.
הוא הרבה פעמים לא מרוכז בפעילות שהוא עושה.
הוא גם ילד שובב ברמות על, כל הזמן מחפש איך להצחיק אנשים. בכיתה הוא מצחיק את הילדים על ידי מעשי קונדס נגד המורים. בבית הוא אותו דבר. כל הזמן המוח שלו עובד איך לעשות מעשי שובבות, איך לעבוד עליי. הוא פתאום נעלם ואני מחפשת אותו וברור לי כבר שהוא מתחבא. והוא מתפקע מצחוק כשמוצאים אותו.
הוא יודע שאני לא חושבת שזה מצחיק ושאסור לו. אבל זה פשוט לא פוסק.

אני הולכת איתו לטיפולים (פסיכולוגית, טיפול עם סוסים/כלבים, שחייה וכו'). בינתיים שללו שהוא בספקטרום של אוטיזם ושללו גם ADHD וADD. בינתיים שללו אצלו כל דבר שיש לו "כותרת" אבל אני עדיין מחפשת פתרונות כי הילד לא מתפקד בבית הספר (כיתה א').
הוא כרגע בכיתה טיפולית וגם בצהרון מיוחד לילדים עם בעיות התנהגות.
לא חשבתי על האפשרות שאולי הוא ילד רגיש. זה מושג שחדש לי.
על איזה כילים את ממליצה ואיך ומאבחנים ילד רגיש?

 

[אנה חדשה]

הבן שלי אובחן השבוע כילד רגיש

בן 4.5, חמוד מאד שיכול תוך שנייה להתחיל להשתולל בלי יכולת לעצור. קורה גם שכועס מאד ומגיב ממש בהתקפי זעם.
שללו בעיית תקשורת ובעיית ויסות ואמרו שהוא פשוט ילד רגיש.
לא ידעתי שיש מושג כזה בכלל.
לנו המליצו על טיפול דיאדי עם פסיכולוג והדרכה הורית.
אני רואה שהוא מאד מקנא באחיו בצעיר וגם לומד התנהגויות פחות טובות מהאחים הגדולים שהתחילו את גיל ההתבגרות .
האם הוא באמת זרוק לטיפול ואנחנו להדרכה? או שפשוט סתם זמן יחד איתו יקל על הקינאה וזה גם ישפר את המצב?
לקחת אותו לטיפול זה מעמסה על כל המשפחה כי זה שעה וחצי בערב שאני איעדר מהבית.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

האם הילד שלי צריך טיפול...

עיינו בבקשה בתגובות שלי לשאלות האחרות. הם עלולים להועיל לכם. אתם (כהורים) הנכם הפתרון הטוב ביותר עבור ילדיכם. כשתהיו עם ביטחון ומוכנים להיות ההורים שהילד שלכם צריך, אז הסיכוי טוב שהוא יסתדר מצוין ללא טרפיה. אני כן ממליצה שתנסו ייעוץ הורים ובייחוד ייעוץ התקשרותי המוצע ע"י נציגים, כמוני, של לייפסנטר ישראל. גישה זו נועדה לעזור לך להבין את הצרכים של הילד שלך ואיך את יכולה למלא אותם בעצמך. את יכולה לארגן ייעוץ באמצעות סקייפ, אשר יכול לפשט את הדברים בשבילך מהבחינה הלוגיסטית. אנו מציעים גם קורסים שאת עשויה למצוא שימושיים.
אגב, רוב הסיכויים כי הבן שלך אכן מקנא באחיו שלו. אף ילד לא רוצה לחלוק את הוריו עם אחיהם ואחיותיהם. זהו תסכול בלתי נמנע וחוסר התוחלת קשה במיוחד לילד הרגיש, שירגיש את ההפסד (אמיתי או לא) של תשומת הלב של הוריו בחדות רבה יותר. הזמן עמך יכול להיות התשובה, אבל זה נכון רק אם בזמן הזה הוא בטוח רגשית ונינוח. עבור הילד הרגיש, זה לא תמיד כל כך קל, להגיע לבטחון ולנוחות הזאת אם כי זה לא בלתי אפשרי לספק. אני מאמינה בכוחם המופלא של הורים ובנחישות. בהצלחה!

 

[אנה חדשה]

חרדות

ועוד שאלה: לאחרונה הוא מתחיל לפתח אובססיה כלפי. רוצה להיות לידי, לא מפסיק לומר שהוא אוהב אותי ושאני רק שלו וכד'. מדובר במצב חדש לגמרי כי דווקא לעומת שאר הילדים איכשהו היה לי פחות חיבור איתו וזה היה הדדי.
הוא גם אמר לי שלא אלך לבית אחר. וכשאמרתי לו שאין לי כוונה, הוא אמר שהטובים לא יפתחו לי את הדלת אלא רק הרעים. והרעים יזמינו אותי להיכנס. ואת אבא לא יזמינו כי הוא גדול והוא ינצח אותם. שאני לא אלך לבד אלא ייקח אותו והוא יגן עלי וירביץ לכל הרעים. לא מצליחה להבין ממה זה נובע, האמירות שלו נשמעות ממש חרדתיות.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

חרדות...

באשר לפחדים של בנך ולניסיונותיו הפתאומיים להחזיק בך: זה לא יוצא דופן. בגיל זה הוא נעשה מודע לאובדן ולפרוד באופן שלא היה מודע לו קודם. זוהי אחת הסיבות שאנו רואים בגיל זה פחד מחושך, מפלצות, וכדומה. גם אם הוא לא היה מחובר אליך במיוחד או חיפש את קרבתך בעבר, החשש הנוכחי שלו לאבד אותך מצביע על צורך מסוים שלו להחזיק אותך קרוב. הוא עדיין לא מרגיש בטוח שאת תהי שם בשבילו לנצח. הוא פוחד לאבד אותך.
את יכולה לעזור לו להרגיש בטוח יותר ןלדעת שתמיד תיהיי האמא שלו ואת תמיד שם בשבילו.
את יכולה גם לגשר על ההיעדרות שלך על ידי התמקדות בחיבור הבא שלכם. "כשאני אגיע הביתה מהעבודה, אני מצפה לסיים את הפאזל הזה איתך".
את יכולה גם להפוך את ההפרדה פחות מכבידה בשבילו על ידי מציאת דרכים לעזור לו להחזיק בך גם בזמן שאת לא שם. "אני אחשוב עליך כאשר תאכל את החטיף ב 10 הבוקר".
כמו כן, ייתכן שתרצי לחזק אצלו את הידיעה שהוא לא צריך לדאוג לך. התפקיד שלך הוא לטפל בו וה״עבודה שלו״ היא לשחק ולהיות עצמו.
לבסוף, אם הוא מבקש בצורה כל כך ברורה יותר התקשרות וזמן איתך, זה היות דגל אדום וסימן שהוא באמת צריך את זה. בפעם הבאה, תני לו מעצמך לפני שהוא שואל. זה הרבה יותר חזק ומשמעותי לקבל "חיבוק" כאשר לא ביקשנו את זה. הוא צריך אינדיקציות שאת חושבת עליו, שהוא חשוב ומשמעותי עבורך, שאת אוהבת אותו ושאת נהנית ומעריכה את הזמן שיש לכם ביחד. את תדעי שאת במקום טוב יותר, כשהוא יהיה פחות תובעני מזמנך.

 

[מרגריטה 80]

ילדה רגישה

המתוקה שלי בת 4.5 , שנה שניה בגן עירייה .בבית היא ילדה שובבה עם שמחת חיים, מדברת המון ,משתובבת ,אוהבת לשחק ומאוד פעלתנית.
בגן הגננת מדווחת כבר שנה שניה –שהילדה בקושי מדברת, מאוד מאוד ביישנית ובעבר כשהגננת היתה פונה אליה הילדה היתה מסמיקה ונבוכה מאוד. השנה המצב השתפר והיא לעיתים רחוקות מצביעה ומבקשת לענות על שאלה שעולה במפגש.
נראה שהויסות הרגשי שלה בעייתי, שכן כל פעם שרק אומרים לה משהו שלילי כמו "אאוץ' דרכת עלי! תיזהרי בבקשה" היא יכולה מאוד להיעלב ולבכות ולהיות נסערת. אם ילדים אחרים מתנהגים לידה בשובבות ודוחפים אותה בטעות-היא נעלבת מאוד. מפגינה קצת רגשי נחיתות משום מה.
באופן כללי קשה לה עם מה שהיא תופסת כביקורת או חוסר אהדה, וקשה לה להירגע.
בגן היא התחברה לילדה שמתייחסת אליה בביריונות-לוקחת לה דברים-נגיד קשת או סיכות לשיער, את האוכל שלה, מאיימת שאם לא תיתן לה היא לא תהיה חברה שלה, ואם תספר לא תהיה חברה שלה-ביריונית קלאסית. בנוסף הילדה הזו כל הזמן מעליבה אותה ,ועדיין הבת שלי בוחרת להיות חברה שלה ומפחדת לאבד אותה.

אשמח לכלים שכל הורה לילד רגיש צריך- לחזק לה את הביטחון העצמי, לעזור לה לפרש את המציאות אחרת-לא להיעלב מכולם ולווסת את עצמה יותר טוב.

 

[דוקטור לי בר יעקב]

ילדה רגישה...

נא לקרוא את התשובות האחרות שנתתי על הילד הרגיש ובמיוחד על ביישנות. אני מאוד ממליצה לך לקרוא "להחזיק את הילדים שלך" על ידי גורדון נויפלד לגבי הקשר של הילד שלך עם החברה הבריונית. בריונים נטפלים לילדים שסביר יותר שיגיבו לבריונות שלהם ולכן הילד הרגיש מהווה מטרה מצוינת. המגן הטוב ביותר שאת יכולה לתת לילדה שלך מהסביבה הפוצעת של בני גילם הוא קשר רגשי חזק איתך. חייבים להכיר בעובדה שילדים יודעים לפגוע זה בזה. ילדים אחרים אינם אמורים להיות יותר משמעותיים לילדינו מאיתנו.
הבת שלך צריכה מקום אחד שבו היא יכולה להרגיש בטוחה להביע את עצמה, גם כאשר היא מאבדת שליטה והיא מוצפת בתסכול. היא זקוקה למקום שבו היא יכולה לבכות ולהביע את עצבותה על הדברים שאינם עובדים אצלה ובעבורה. היא זקוקה להורים שאינם מתנים את נתינתם (תשומת לב, אהבה, אכפתיות וכו ') בהתנהגותה. היא זקוקה להורים שהיא יכולה לסמוך עליהם לטפל בצרכיה מבלי לדחוף אותה להיות עצמאית ולהסתמך על עצמה לפני שהיא מוכנה. היא זקוקה למקום שבו יש טקסים ושגרה המספקים לה תחושה של ביטחון כללי ועצמי. אם את/אתם כל הדברים האלה בשבילה, אולי הפצעים שהיא חווה מעמיתיה לא יפגעו בה לאורך זמן.
אני ממליצה, במיוחד עבור ילדים רגישים, להגביל אינטראקציות מיותרות עם בני גילם עד שהם בוגרים יותר (האונה הפרונטאלית שלהם מפותחת יותר) והקשר שלהם איתכם הוא עמוק וחזק יותר ממה שהוא בדרך כלל בגיל 4.5 שנים. אני מבינה שאין לך הרבה ברירה מבחינת בית הספר, אבל בהחלט את לא צריכה לחפש תאריכים למשחק ופעילויות עם עמיתים מעבר לזמן הלימודים. ככל שהילדים מתבגרים, היחסים שלהם איתנו מתפתחים ומעמיקים, ומשרתים אותם כבסיס בטוח שממנו ניתן לצאת ולפתח יחסים אחרים (בטוחים) בהמשך החיים.
ביטחון עצמי, רגולציה רגשית, שליטה בדחפים, וכן הלאה, כל ייתפתחו באופן טבעי. את לא צריך לעבוד כל כך קשה לנסות לגרום לה לקבל את כל הדברים האלה. זה בזבוז של האנרגיה שלך והמאמצים שלך להכריח אותה להגיע לזה עלולים לגרום לתוצאות הפוכות. במקום זאת, מקדי את האנרגיה שלך במערכת היחסים שלך איתה. תאמינו ותהיו סבלניים, הטבע יגדל את בתכם כל עוד אתם מקלט בטוח, אוהב ובלתי מתפשר עבורה.