התשובה שלי קצת זהה לשלך
הייתי רוצה להתחלף ליום אחד עם גבר בגובה 1.80 אשר רואה את העולם בעיניים שלו, את הנשים בעיניים שלו, וזה מזכיר לי משהו שכתבתי לפני כמה שנים:
מונולוג של אחת קטנה
תגיד, אתה יודע איך זה להסתכל על העולם כל הזמן מלמטה?
מה אתה צוחק?
יום אחד לקחתי שרפרף קטן כדי להוריד איזו צלחת מהארון ובעודי על השרפרף שמתי לב שבעצם אני עכשיו בגובה של כולם. לא האמנתי למראה עיני. אתה התקרבת אליי ועינינו נפגשו. אני על השרפרף ואתה הולך כהרגלך, והנה עינינו נפגשות. ואז הבנתי שאתה כל הזמן רואה את העולם כמו שאני רואה אותו עכשיו כשאני עומדת על שרפרף. באלוהים יש לכם עולם אחר. אתם רואים את העולם אחרת ממני. אני רואה את העולם מלמטה. עשרים סנטימטרים פחות מהממוצע. כל החיים אני הולכת עם הסנטר כלפי מעלה. העורף שלי מקוצר. הכתפיים כואבות. הפיזיוטרפיסטית אומרת שיש לי שם אבנים במקום שרירים.
אבנים שהצטברו עם השנים. שנים של דאגות וחרדות. שנים של המתנה לבאות.
שנים שבהן את יודעת ששום דבר לא ישתנה אבל בכל זאת את ממשיכה לקוות.
כן, אולי מפעל הפיס יאיר את פניו למנויים ותיקים. תמיד קורים ניסים.
זה לא מצחיק. למה אתה צוחק? זה באמת לא מצחיק. מעולם לא עליתי קודם לכן על שרפרף המביא אותי בדיוק לגובה שלך. עשרים סנטימטרים. זה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי להרגיש כמוך. להיות אתה. לראות את העולם בעיניים שלך. למה אתה מחייך כל הזמן? בטח העולם הרבה יותר יפה מהמקום שבו אתה מסתכל עליו. אני כל הזמן צריכה ללכת זקוף. להרים ראש ולהרים סנטר. להבליט את החזה ולמשוך אחורנית את הגב. להכניס את הבטן ואת הישבן. כן, ללכת עם עקבים של עשרה סנטימטרים ולדאוג כל החיים לא ליפול ולא לעקם את הקרסול. כן, מה אתה חושב לעצמך? כל אלפי הנשיקות שהרמתי אליהן את פניי כדי לקבלן, כל הנשיקות הללו חיבלו לי בצוואר.
שמת לב שאין לי צוואר בכלל?
'יש לך צוואר יפהפה', אתה חוזר ואומר. אז תאר לעצמך, איזה צוואר היה לי אם הייתי בגובה נורמאלי. הייתי בטח ברבורה בגלגול הקודם. ברבורה לבנה ואצילה. או בטח איזו נסיכה לבית אחד מהבוּרגים. נסיכה אירופאית לבנת צוואר. אבל לא. כל החיים שלי הסתכלתי למעלה. לא הייתה לי אפשרות ליישר קו עם העיניים שלך. 'את קוקטית' אתה אומר. 'אני נמוכה' אני אומרת. לא באמת, אין לך מושג מה עובר עליי כשאני עולה על השרפרף שבמטבח. אני אדם אחר. אני אתה. אני מעפעפת בעיניי כלפי מטה ומדמיינת אותי קטנה המגיעה עד לכתפיך ופתאום אני רואה את השביל שבשערות ראשי, את השביל הלבן, את העיניים שלי הנשואות אליך ואת הסנטר המורם, את השפתיים הבשלות והמתרצות לקבל את הנשיקה שלך. וכשאני אתה, פתאום אני רואה כמה אני יפה בקומתי הקטנה. כן, לעזאזל, עכשיו אני מבינה למה אתה מחייך כל הזמן...
