הסרט מועמד ל-8 פרסים בטקס ה-MTV!

[MaiRLow]

אני אישית כן קראתי את הספרים.

את כל הספרים של דמדומים, כל הארבעה כולל הנובלה הקצרה והטיפשית על ברי. ויותר מפעם אחת. להגיד לך שלא נהניתי? שקר מוחלט. נהניתי מאוד. זה כמו לראות משפחת קארדשיאן - את יודעת שזה זבל ושזה ביזיון אבל אי אפשר להפסיק לראות.
לא סותר את העובדה שהדמות הראשית בדמדומים פשוט חלשה ומטומטמת והחיים שלה מתרכזים סביב דמות מושלמת שלא קיימת בחיים האמיתיים. לא כי הוא ערפד, פשוט כי הוא כל כך מושלם ומתוק ולא אנוכי שכל בת עם שכל תרצה שיהיה לה אחד כזה. הקשר של הספרים האלה לרגשות אמיתיים שאפשר להתחבר אליהם קלוש כל כך. פס העלילה של כל ספר מקביל לרעיון שכבר היה קודם והסופרת מדגישה את זה בכל ספר -רומיאו ויוליה, אנקת גבהים. הספר הכי מוצלח מכולם היה האחרון כי הטיפשה הזאת סוף סוף הופכת לערפדה ונלחמת על משהו שהוא לא אדוארד.
ואם לדבר על הסרטים - להגיד שהם לא מוצלחים, זה גם לא נכון. לשם השוואה, הסרטים של הארי פוטר טובים מאוד בגלל העלילה שאנחנו מכירים ואוהבים, אבל בתור סרטים, טוב, הם די מחורבנים. ואם נכניס גם את משחקי הרעב - הסדרה היחידה שעברה עיבוד ושמרה על איזון בין הספר לסרט. בדמדומים הסרטים הם עילוי לעומת הספר. יש סיבה לכך שכל כך הרבה בנות בגיל 12-14 אוהבות אותם: יש בהם מתח, יש בהם קונפליקט שנגמר שאדוארד מציל אותה שוב ושוב ושוב, והשחקנים נראים ממש ממש טוב. לא חשוב איך הם משחקים. הבעיה היא שהפרסום שיש לסרטים והאובססיה סביבם גורמת לעוד ועוד בנות בגילאים 12-14 לקרוא את הספרים שהם ממש, ממש ממש גרועים.
תשמעי, אני אישית לא נגד התנשאות

חושבת שיש מקומות שזה מתאים. זה לא שכל הילדות בנות 12 שקוראות דמדומים מפגרות, חס וחלילה, לא לזה התכוונתי. אבל העובדה שהן בנות 12 גורמת להן לאהוב את הסדרה ואת הסרטים. הן יתבגרו ויבינו שזאת פשוט סדרה פח

 

[ורדונה2]

תתפלאי, אבל אני מסכימה איתך בחלק מהדברים!

טוב, אולי לא לגבי "זאת סדרה פח"- אני לא חושבת ככה, אבל אני יכולה להבין ולהסכים עם הרבה מהביקורת שלך לגבי בלה.
ולפני שאגיב- קודם כל חייבת להחמיא לך מראש שאם את באמת בת 16- את נשמעת לי מאוד בוגרת ואינטיליגנטית לגילך

(אוף, אני כזאת זקנה

רוצה להתחלף?

).

אני כן מסכימה לגבי הביקורת שבלה מאוד פאסיבית והחשיבה שלה מאוד קיצונית. היא מאוווווד תלותית באדוארד, ובתאכלס- לא מדברים על זה אבל מובן מאליו שהיא סכיזופרנית ויש לה חרדת נטישה רצינית.

לגמרי מבינה את הביקורת שלך לדמות של בלה, ותאמיני לי- היו רגעים שהיא ממש עיצבנה אותי.
אבל באותה המידה אני גם מסוגלת להבין שרומן זה לאו דווקא ספר חינוכי. ב"הארי פוטר" למשל- סדרה שאני התאהבתי בה- יש המון מסרים חינוכיים, אבל זה ספר ילדים וזאת המהות של הסדרה, אם את שואלת אותי.

ברומנים כמו טווילייט- אני לא חושבת שחייבים מסר חינוכי. הדגש הוא על מערכ' היחסים בין הדמויות, לא שכמו בהארי פוטר עם קונפליקט ה"טוב" וה"רע", או כמו במשחקי הרעב והפוליטיקה.
גם ב"משחקי הרעב" למשל- אני מאוד אהבתי את הספר הראשון, אבל לאו דווקא חיבבתי את קטניס. בספרי ההמשך ממש נהיה לי אנטגוניזם כלפיה, כי היא אולי מאוד עצמאית ו"הארד-קור" כלפי חוץ, אבל הרגשתי שהיא יכולה להיות גם מאוד אפטית, קרה וחסרת חשיבה עצמאית. מאוד "נגררת". לא אספיילר לך, כי לא יודעת כמה הספקת לקרוא, אבל אם קראת את הספר השלישי- אני מתארת שאת מסוגלת להבין על מה אני מדברת.

בקיצור, אני מסכימה עם הביקורת כלפי הדמות של בלה, אבל אני חושבת שגם התפתחות הסיפור היא זו שעושה את כל העניין. אומנם בלה היא הדמות המרכזית כאן, אבל לדעתי מספר לספר היא הפכה לדמות יותר "עגולה", לעומת קטניס למשל (אם אנחנו כבר בפורום משחקי הרעב

) שדווקא הפכה להרבה יותר שטוחה וחסרת דעה עצמאית, ובכ"ז נוצרה סטיגמה שדמדומים זה "לילדות קטנות" ומשחקי הרעב זה "איכותי".

 

[MaiRLow]

חחחח אני בת 16 וקצת

MJ

תודה על המחמאה, עשתה לי את היום
מסכימה איתך שקטניס לא הכי עגולה שיש, והיא אומרת את זה בעצמה בספר הראשון. אין בה הרבה מלבד אהבה עצומה לפרים ואז שפרים מתה זה גם נעלם לגמרי והיא מתחרפנת. לא רק בגלל זה לדעתי, אבל זאת סיבה מהותית. השיגעון שלה הוא משהו הכרחי בגלל כל מה שהיא עברה. אני הייתי מתאכזבת אם היא לא הייתה מתחרפנת, אם המשחקים לא היו משפיעים עליה מלבד הסיוטים שכבר יש לה.
סיבה נוספת שקטניס לא הכי עגולה והסתדרתי איתה (אל תדאגי, תכף מגיעה ההשוואה לבלה) - היא לא העיקר בסיפור. היא לא המרכז. היא אולי המספרת, אבל מבחינתי המטרה של הספר היא לא להעביר לנו מסרים על הרגשות שלה ועל התחושות שלה. גם כי אני מאמינה שהחיים הקשים שהיו לה לפני המשחקים כמעט ולא אפשרו לה מקום לבטא את הרגשות האלה, וגם כי הם פשוט לא העיקר. העיקר זה המשחקים והעולם שהיא חיה בו. חזון אחרית הימים שהסופרת מנסה לתאר לנו. שקראתי את משחקי הרעב הרגשתי שהוא צפוי - הרגשתי שטים פיטה טים גייל זה עניין מהותי עוד לפני שזה היה כתוב, היה לי ברור שהיא תנצח, היה לי ברור שפרים תמות בשלב מסוים. ההתגלגלות של האירועים די מובנת מאליה. כי העלילה כאן היא פחות העניין מבחינתי. המטרה היא להציג לנו עולם שבקרוב נהיה חלק ממנו, אם לא ניזהר.
ואם נמשיך בענייני עולמות שבאים לידי ביטוי בספרים - אי אפשר להגיד שהארי פוטר הוא לא דמות עגולה. פרוטגוניסט קלאסי. אבל עדיין, הוא לא העיקר. החיים שלו בונים לנו עולם, כמו שהחיים של קטניס בונים לנו את העולם של משחקי הרעב.

ועכשיו מגיעה בלה סוון - בחורה, כמו שאמרת, סכיזופרנית במידה מסוימת עם חרדות מטורפות. יש לה פגמים כמו לכולנו. היא לא מצליחה למצוא אחיזה במקום שבו היא נמצאת, והעולם שלה מתהפך שהיא פוגשת יצור מיתי שמתאהב בה ומשנה לה את החיים. וזהו. מכאן והלאה אנחנו נקלעים לסערת הרגשות של העלמה סוון בנוגע ל"אני טיפשה מידי ומכוערת מידי בשביל אדוארד" ו"אני פוגעת בג'ייקוב והוא שונא אותי ואני פוגעת באדוארד שאני פוגעת בג'ייקוב". הבחורה פשוט לא יכולה לקבל החלטות. אין בה שום חוזק פנימי בנוגע לשום דבר. עלה נידף ברוח. אני חושבת שרק אחרי שהיא נכנסה להריון היא קיבלה איזשהו אומץ, איזשהו קורטוב של החלטה. כי הבחירה בין אדוארד וג'ייקוב, נו באמת, זאת לא באמת בחירה. מהרגע הראשון זה ברור שאדוארד הוא סמים בשבילה והיא לא יכולה בלעדיו, תלושה ומפוררת כמו שהייתה בספר השני. והיא אנוכית וחלשה ואנושית, אז היא מעדיפה לוותר על החוויה של להתפורר שוב ולתת לג'ייקוב לתפור לה את הפצעים. היא לא באמת בוחרת ביניהם. היא מנסה לעשות כאילו. אני לא רואה ביחסים בין אדוארד לבלה אהבה - אני רואה בהם הרבה הרבה אובססיה שמתאימה לנערה חרמנית בת 14.
ועכשיו נשאלת השאלה, שבעצם קובעת את טיב הספרים - האם זאת הייתה הכוונה של הסופרת? ליצור דמות חלשה, אנושית, אנוכית, כזאת שרק מביאה על כולם צרות ואפילו לא פותרת אותן? אני מאמינה שסטפני מאייר לא רואה את זה ככה. אני חושבת שהיא כתבה את הסדרה היא ראתה בבלה בחורה נואשת שמנסה לבחור בין שני אהובים, ועל הדרך מתחרפנת קצת בגללם. העניין הוא, שסטפני מאייר לא רוצה להציג את דמדומים כרומן. היא רוצה להציג אותו כמקבילה של הארי פוטר, והיום גם של משחקי הרעב. היא רוצה להאמין שבזכות בלה היא יצרה עולם חדש. אבל אני, אישית, לא קונה את זה. אני לא חושבת שבדמדומים יש את היכולות ליצור לגמרי עולם שנבלעים בו לחלוטין. ואת האמת - זה לגמרי באשמתה של בלה. דמות חזקה יוצרת סביבה אווירה שונה. בלה יוצרת סביבה אווירה של חלום, של חוסר מציאות, כאילו עוד שנייה היא תתעורר ותתחיל ללכת לבית ספר שוב. ובגלל זה הספרים מנומנמים לדעתי. הספר מתיימר ליצור פנטזיה, פנטזיה אנושית. פנטזיה שכל אחד מאיתנו יכול ליצור. מה שהארי פוטר ומשחקי הרעב עושים זה ליצור פנטזיה שלא יכולנו ליצור, פנטזיה שבשבילה צריך לקרוא ספרים. דמדומים לקח את הקודש הזה, את האסקפיזם שבקריאת ספרים, וזרק אותו לפח. הנה, תראו, בכל עיירה קטנה יש ערפדים. לכל בחורה זה יכול לקרות. דמדומים מבחינתי היא כמו ריאליטי. טלוויזיה יכולה להיות טובה עד שזרקו אותה לפח בשביל צהוב. ספרים יכולים להיות מעולים עד שכתבו אותם כדי להתחבר לילדות בנות 14. בגלל זה, כמו שהריאליטי היום מוזיל את הטלוויזיה, דמדומים מוזיל את הז'אנר של ספרי הפנטזיה בגלל שהוא מתיימר להיות אחד כזה ונחשב לאחד כזה.

 

[N o R i K o]

אני חייבת לתהות

בגדול אני מאוד מסכימה, אמנם קראתי רק את הספר הראשון בסדרת דמדומים אבל דחיתי את השאר בעיקר בגלל שבלה הייתה פשוט דמות גרועה, בגלל שהכתיבה הייתה די מזעזעת בעיניי ובגלל שבעיניי חוץ מזה שדמדומים לקח את ה"קודש" בפנטזיה כמו שתיארת, הוא לקח מן סוג של מיתוס שהיה כבר מקובע, ז'אנר הערפדים שקיים כבר הרבה מאוד שנים והיה מאוד איתן ובא לידי ביטוי עכשיו בהרבה מאוד פאנדומים, ופשוט החליט שהוא מוציא ממנו כל הגיון ושוחט אותו רק כדי להקסים את הצעירות. כל הרעיון הזה שהם מנצנצים ושאין להם בעיה לצאת באור יום ו... באיזה קטע הוא מכניס אותה להריון אם הוא יצור מת? זה פשוט זלזול של מאייר בז'אנר מבחינתי.
אבל זה לא מה שרציתי לומר...
רציתי לשאול אותך - את אומרת שהאהבה של בלה לאדוארד היא "הרבה הרבה אובססיה שמתאימה לנערה חרמנית בת 14" - ואני לחלוטין מצטטת אותך, אבל אני חייבת לשאול - אם נוציא את הקטע של החרמנות כי פיטה הוא בערך הדמות הכי אפלטונית שקיימת - מה ההבדל בין האהבה שלו לקטניס לבין האהבה שאת מציגה כאן?
אני ממש מבינה את ההשוואות שעושים בין משחקי הרעב לבין דמדומים כי מבחינתי משולש האהבה מאוד דומה, והאהבה האובססיבית עד גיחוך של בלה לאדוארד זהה מבחינתי לאהבה של פיטה לקטניס. זה לא קשור לכך שאני טים גייל - זה לחלוטין מה שחשבתי עוד הרבה לפני שגייל נכנס לתמונה, ואני לא ממש צפיתי את זה שהוא יהיה הצלע השלישית כי זה ממש ממש לא עניין אותי וחשבתי שמשחקי הרעב יתרכזו בהרבה מעבר למערכות יחסים של בני נוער תמהוניים שעוד לא סגורים על עצמם. זה, אגב, למה אני ממש ממש לא אוהבת את CF. וזה למה אני אוהבת את HG ו-MJ שמתארים לנו את העולם מסביב ולא את הלבטים של קטניס. וזה גם למה אני אוהבת הארי פוטר, עם כל הדברים שאת עצמך כבר ציינת לעיל

ובכל זאת - אפשר לומר שמערכת היחסים של קטניס ופיטה מתפתחת אחרי הספר הראשון. אבל במצב שבו הם נמצאים בספר הראשון, במשחקים, ברגעים בהם הוא מוכן להתחבר לקרייריסטים ולסכן את החיים שלו עבור מישהי שלא שמה עליו קצוץ ואם הוא לא היה זורק לה את הלחמים האלו היא בכלל לא הייתה יודעת איך קוראים לו - האהבה שלו היא לחלוטין האהבה האובססיבית של בלה.
אז את טוענת מצד אחד שזה גרם לך לסלוד מדמדומים - אבל בכל זאת, הבנתי מההודעות שלך שאת בטים פיטה.
מה בעצם שונה מבחינתך? ואני לא שואלת מבחינה מזלזלת בכלל, אני באמת ובתמים תוהה.

 

[Sharonmxx]

כי לאהבה של בלה ואדוארד אין בסיס

אני לא חושבת שפיטה באמת אהב את קטניס לפני שהוא הכיר אותה, כאילו, זה תמיד היה נראה לי קראשי כזה, כמו למשל אם אני אכיר מישהו חמוד מקסים מדהים אני אוטומטית אשים לב אליו יותר מלאחרים, אז פיטה הוא קצת נערה חרמנית בת 14 בקטע הזה ונהיה אובססיבי לפני שבכלל הכיר אותה, אבל בתכלס הוא אוהב אותה מהמשחקים, הפעם באמת אוהב אותה, לא כמו בנות 14 שמתאהבות בכל אחד שמחייך אליהן ברחוב. כשהוא מוכן לסכן את החיים שלו בשבילה עם הקרייריסטים, זה נראה כאילו הוא יעשה הכל כדי להציל אותה, אבל תכלס הוא גם ככה לא מאמין שהוא עומד לנצח, אז מה יש לו להפסיד מלנסות לעזור לה? חוץ מזה שגם לו היה אינטרס בלהישאר בקו של הנאהבים חסרי המזל, אני מאמינה שהיה לו קראש של בנות 14 עליה, אבל אחר כך הוא אהב אותה באמת. במערה ואחריה. בניגוד לבלה ואדוארד, שלא רק שזה חסר היגיון, זה זלזול באינטיליגנציה שלי כקוראת. הבחורה מתאבססת על מישהו שהיא רק הכירה, מגלה שהוא ערפד מנצנץ באור ויכול להרוג אותה בכל רגע אבל סומכת עליו שלא יעשה את זה. seems legit. וזה לא שמשהו משתנה בדרך, כמו עם פיטה וקטניס שיש בינהם עלילה שלמה, הסיפור אהבה בינהם חוזר על עצמו. היא עומדת למות- הוא מציל אותה- אבא שלה מעניש אותה- היא בוכה לג'ייקוב. עזבו את זה שקאם און ביץ' את בת 20 למה אבא שלך נותן לך עונשים, אין פה שום תפנית בעלילה. האהבה שלהם שטחית לגמרי, ושל פיטה וקטניס לא. הם עברו משחקים ביחד ועוד דברים שאם אכתוב אני אצטרך לסמן ספוילר למעלה ואין לי כח לחזור לשם. אדוארד פשוט.. הציל אותה. שוב ושוב ושוב. גם אף פעם לא הבנתי את משולש האהבה בדמדומים, לרגע לא חשבתי שהיא תהיה עם ג'ייקוב. הוא גם קטן ממנה אז מה היא רוצה בכלל.
אבל בכל מקרה הרומנטיקה זה לא מה שגרם לי לסלוד מדמדומים, אלא הסיפור עצמו שפשוט גרוע. בכלל, מעצבן אותי שמשווים את דמדומים למשחקי הרעב. יש דמיון, אבל מה קטניס עשתה רע שמשווים אותה לבלה הפוסטמה הזאת? אם הייתי היא עכשיו הייתי נעלבת.

גם בדמדומים יש את זאת שמשחקת את המאמא-ומפייר שאין לי מושג איך קוראים לה, והיא שיחקה מישהי שממש שנאתי באנטומיה של גריי. אז עכשיו בכלל אני לא יכולה לתת לסרטים האלה סיכוי אצלי. באמת שניסיתי לראות אחד מהסרטים אתמול, ראיתי אותה לשנייה, התעצבנתי והעברתי ערוץ

 

[N o R i K o]

אבל-

כל הקטע של לפני המשחקים+המשחקים עצמם לוקח בין שלושה שבועות לחודש. חודש זה גם בהגזמה. לפי תיאורי הזמנים של קטניס נראה שהם היו במשחקים עצמם בסביבות השבוע וקצת. לפני המשחקים היה להם בערך שבוע וחצי של הכנה. האהבה הנואשת שלו אליה זה לא דבר שבעיניי יכול להתפתח בשבוע וחצי הזה. ואיך הוא יכול לעלות על הטרמפ של הנאהבים אחרי שקטניס כל כך דחתה אותו? אמנם בסרט זה נראה קסום ויפה, אבל בספר עצמו בערב אחר כך היא חשבה שפיטה נורא פוץ ומתנשא כשהוא אומר "If I'm gonna die I wanna still be me."
והיי, הנשיקה שבה קטניס מרגישה משהו היא הנשיקה שבה היא מתחילה לקלוט שהבנאדם באמת מאוהב בה. התיאורים שהוא נותן לה, על הרגשות מגיל 6... זה לא נשמע כמו סתם קראש. זה באמת נשמע כמו אובססיה כבדה, אותה אחת שתיארת על בלה. אולי חמורה יותר, אם היא התחילה כבר מגיל 6, והיא אפילו לא הדדית. ובלי לסמן ספויילר ל-CF מעליי, אני גם אזכיר לך שבין HG לתחילת CF עוברת חצי שנה. שזה... זמן ארוך יותר מהמשחקים. לגבי מה שקורה אחרי עוד ניתן לדון ולהתווכח.
אבל האהבה שפיטה יצר כלפי קטניס עד תחילת CF היא בדיוק אותה אובססיה. בכך שהוא מאמין בנאהבים חסרי המזל, גם הוא, כמו בלה, מאמין שקטניס לא תפגע בו ושיש להם סיכוי לשרוד את זה אחרי הכל. וגם לו, כמו לבלה, זה עבד, לא?

שמעי, אני לא פעם אמרתי שכשקראתי את דמדומים הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי כקוראת. בדיוק באותם מילים אפילו.

אבל אני מודה, כשקראתי את כל החלקים של קטניס ופיטה הרגשתי בדיוק את אותו דבר. שקולינס מנסה לדחוף לי בכוח כפית מלאה בקיטש וסוכר.
אני חלילה לא משווה את קטניס לבלה, וחלילה לא משווה את קו העלילה של היצירה הספרותית הנהדרת שהיא משחקי הרעב לבין רומן הנעורים שהוא דמדומים. אבל מבחינת משולש האהבה? אותו דבר.
במיוחד כש- *בכל זאת מסמנת ספויילר ל-MJ אבל יש מלא אנטרים למטה*

קטניס עם פיטה בסוף.
אם היא הייתה עם גייל בסוף עוד הייתי מבינה את הקטע של המשולש. העובדה שכופים עליה להיות עם פיטה על אף האהבה שלה לגייל היא עוד דרך של הקפיטול לערער אותה...
אבל היא עם פיטה בסוף. אז למה הייתי צריכה את הדמות של גייל כגבר במשולש האהבה? הרי מה שקולינס רצתה להראות לי בדמות שלו היא שגם האנשים שהכי סמכת עליהם והכי האמנת בהם יכולים לאבד את עצמם ואת השפיות וההגיון שלהם כשזה מגיע למלחמה וכאב. אבל הוא באמת היה חייב להיות "בן הזוג" שלה? לא.
ובכך היא הפכה את זה ממשולש אהבה שיכול להיות הגיוני לסתם... "דמדומים". והסצנה של פיטה וקטניס על האגם ב-CF? הכי דמדומים. הכי "אני הולך כי אני אוהב אותך יותר מדי!!!1"



























סוף

 

[MaiRLow]

אני גם מבינה את ההשוואה הזאת.

MJ

אני מבינה את זה כי זה פשוט בלתי נמנע. בשניהם יש משולש אהבה, שניהם פונים כאילו לאותו קהל יעד. ברור שאנשים עושים השוואות. אבל מבחינתי האהבה של בלה לאדוארד לא זהה לאהבה של פיטה לקטניס.
תראי, הוא התאהב בה בגיל חמש. לא ברור כל כך מה קרה לרגשות שלו עד המשחקים. הוא אומר שהוא תמיד אהב אותה, והמקרה עם הלחם מחזק את זה. אבל הוא אמר שהוא שם לב לכל הבנות - היא היחידה שהשאירה עליו רושם. ולכי תדעי - בלי המשחקים רוב הסיכויים שפיטה היה מתבגר ומפסיק לאהוב אותה, מתגבר על הקראש שלו. כי כאלה אנחנו - האנשים שאהבנו בגיל 5 הם לא תמיד האנשים שנאהב בגיל 16, וכמובן שלא בגיל 25. תלוי מי אנחנו ולאן החיים לוקחים אותנו. אבל ברגע ששניהם נבחרו למשחקים - פיטה הבין שזהו, הסיכוי המועט שהיה להם להיות ביחד נגמר. והוא יודע, כי הוא אדם שיש לו את היכולת לעשות חשיבה מושכלת, שלקטניס יש הרבה יותר סיכוי ממנו לנצח. אז יש לו שתי אופציות: למות ולתת לה למות איתו, כמו שכל מיועד אחר היה עושה, או למות בתקווה שהיא לא תמות. אי אפשר להגיד שלאורך כל ההתנהלות שלו בספר, פיטה לא מקבל החלטות מושכלות. הוא יציב, הוא איתן, יש לו ביטחון במה שהוא עושה. אם הוא יודע שיש משהו שהוא לא טוב בו, שאין לו סיכוי להצליח בו, הוא לא עושה אותו. אבל הוא ידע שהוא כן יכול לעזור לקטניס, אפילו קצת. מבחינתו לתת לה לחם בגיל 11 היה גם, לעזור לה קצת. איפה ההבדל? פה הוא מציל אותה בין חיים ומוות ולא יודע את זה, ובמשחקים הוא מנסה במכוון להציל אותה כי הוא יודע שאין לו סיכוי להינצל בעצמו.
ואם נמשיך וננתח את האהבה שלו אליה - בסוף קטניס הצילה את פיטה. היא נישקה אותו, היא גרמה לו להרגיש שהיא אוהבת אותו גם. אם זה נכון או לא נכון בספר הראשון - לא קריטי לעניין, אנחנו מתעסקים בפיטה. ואז אחרי שהם שניהם חזרו, שניהם ניצחו, איך אפשר להאשים אותו באהבה אליה? היא הצילה לו את החיים, ולא הייתה חייבת לעשות את זה. כי קטניס אומרת את זה בעצמה - ההתחברות לפיטה החלישה אותה. לא בטוח שהיא הייתה מנצחת בלעדיו, אבל זה לא הפך אותה לחזקה יותר. הוא האמין שהם חוזרים ביחד לחיים של שקט ושלווה יחסיים בשכונת המנצחים. הקראש שהיה לו - ואני מאמינה בכל כולי שעד למשחקים זה היה קראש ותו לא - הפך לאהבה לזאת שהצילה לו את החיים.
לפעמים אהבה גורמת לנו לעשות דברים לא הגיוניים. להקריב את עצמך בשביל קרייריסטים, לזרוק לחם שרוף ולקבל סטירות. שהוא היה ילד הוא ראה מישהי שיש לו חולשה אליה, מישהי שצריכה עזרה ועזר לה. שהוא היה בן 16 הוא ראה אותה, וידע שאם הוא לא יכול לעזור לעצמו, הוא מעדיף לעזור לה. זאת בחירה שלא כל אחד יכול לעשות. בגלל זה הדמות של פיטה טהורה כל כך מבחינתי. זה לא עניין של חוסר אנוכיות - זה עניין של קבלת המצב, השלמה איתו וניסיון להפיק ממנו את המירב. זאת התכונה שאני אישית, בתור בן אדם, מעריכה יותר מכל תכונה אחרת. היכולת הזו לראות היכן אתה עומד, להבין מה אפשר לעשות בהתחשב בנסיבות ולעשות את זה.

ועכשיו נשווה את האהבה של בלה לאדוארד. היא מתאהבת בפעם הראשונה במישהו. בגיל 17. זאת אהבה כל כך ראשונה, כל כך בתולית, שהיא מזכירה לי את עצמי שנדלקתי על אש קאצ'ם מפוקימון בגיל 5. הרגשות האלה מכים בה והיא לא כל כך יודעת איך להתמודד איתם. וזה בסדר, יש הרבה כאלה. הבעיה היא שיש חוסר איזון מטורף בין בלה לאדוארד.היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה שהיא נתקלת ברגשות האלו. היא נהפכת לתלויה בו במאת האחוזים. היא לא יכולה להיות שנייה בלעדיו, גם לפני שהוא החליט שהוא אידיוט ונעלם לה. העולם שלה מסתובב לחלוטין סביבו, כמו אצל כל נערה בגיל ההתבגרות. והוא - הוא פשוט שמח שיש לו עוד משהו להתרכז בו. משהו שמשלים אותו, שגורם לו להיות פחות בודד. אני כן מאמינה שהוא אוהב אותה הרבה יותר ממה שהיא אוהבת אותו - כי היא בריאה לו. המשפחה שלו אומרת את זה. הוא אחר שהוא איתה, השתנה לחלוטין. הוא - לא בריא לה. מבחורה תלושה וחסרת ייעוד היא הפכה להיות לבחורה אובססיבית עם ייעוד של להשליך את עצמה מול כל סכנה אפשרית כדי לא לפגוע בו. היא לא הראשונה והאחרונה בהיסטוריה שאהבה משפיעה אליה ככה.
אבל הבעיה אצלה היא רגשי הנחיתות האיומים האלה. שגורמים לה להיות פשוט, סליחה על המילים, טיפשה ומטורפת. במקום להסתפק במזלה הטוב, להבין את השינוי שחל בעולמה ולנצל אותו לטובה, היא כל הזמן מתעסקת בהוא אוהב אותי הוא לא אוהב אותי אני זקנה אני עלובה אני מכוערת. בלה לא מצאה לעצמה אחיזה איתנה בעולם עד שהיא פגשה את אדוארד והעולם שלה התחיל להסתובב סביבו, בצורה חולנית. הבור הזה שנפער בה שהוא עוזב אותה? חוסר היכולת להתמודד עם המצב? לא כולם צריכים להיות חזקים מבחינה נפשית, ולכולם מותר להתפרק שמשהו כל כך מהותי בחיים עוזב אותך. אבל המרכז של הדמות הזאת היה האהבה שלה לאדוארד וחוסר היכולת שלה להאמין שהוא אוהב אותה בחזרה. ואז היא מגלה שהוא באמת לא אוהב אותה, ומאמינה בזה. אז איפה הטעם בה? מה המהות של האהבה שלה אליו אם היא חסרת היגיון וחסרת מטרה? ההשקפה של דמדומים מבחינתי זה הרבה הסתמכות על הגורל. כאילו בלה ואדוארד נועדו זה לזה, זה הגורל של שניהם. ובגלל זה היא לא יכולה בלעדיו והוא לא יכול בלעדיה.

איך אפשר להגיד שאצל פיטה וקטניס זה אותו דבר? אני באמת מאמינה שאם פיטה וקטניס לא היו נבחרים למשחקים הוא היה מפסיק לאהוב אותה. אבל קטניס נתנה לו תקווה, היא נתנה לו שבריר של אמונה להיאחז בו. ופיטה תמים. הוא נאחז בזה עד הרגע האחרון, גם אם הוא לא בטוח אם זה אמיתי או דמיוני. בלה לא נאחזה במה שאדוארד נתן לה - וזה הרבה, הרבה הרבה יותר ממה שקטניס נתנה לפיטה. גם בסוף הספר השני של דמדומים, שהיא כאילו מאמינה לאדוארד שהוא אוהב אותה, למה היא צריכה את כל הספר השלישי כדי שהוא יוכיח לה את זה ושוב ושוב? היא לא באמת מאמינה בזה. היא לא האמינה בזה עד שהיא הפכה לערפדה, לדעתי. היא חושבת שהיא חולמת חלום, שיש פה משהו לא מציאותי. העולם של קטניס ופיטה הוא הכל חוץ מלא מציאותי. המציאות שלהם היא הדבר החזק ביותר שם. בגלל זה הם שונים כל כך.
הסיבה שאני לא אוהבת את דמדומים היא חד וחלק, בגלל הדמות הראשית. כמו שאמרה ורדונה, לא כל ספר חייב להיות חינוכי. אבל ספר שמקטלג את עצמו כספר לנערות כן צריך שיהיה לו דמות ראשית ששווה להעריץ. מהאהבה של בלה לאדוארד נערות לומדות להתפרק שהחבר שלהן עוזב אותן, להתעלל בבחורים ולבחור בחוסר החלטיות כאני מאמין שלהן. מהאהבה של פיטה לקטניס לומדים דברים אחרים לגמרי. לומדים שאם יש סיכוי, צריך להאמין. לומדים שלוותר על דברים שחשובים לך - על החיים שלך, למשל - במקרים קיצוניים זה לא תמיד לרעה. ובעיקר לומדים שאהבה צריכה להיות משהו חזק. שיהיה לך על מי להישען. שאהבה שהיא בין כוחות שווים היא אהבה חיונית, אהבה טובה.
בגלל זה אני מאמינה שיש הבדל, הבדל מהותי, בין האהבה של בלה לאדוארד לאהבה של פיטה לקטניס. וההבדל נח בעיקר באופי של הדמות. כל אחד מרגיש אהבה ומבטא אותה בדרכים אחרות. ואני מעולם, מעולם לא ראיתי את האהבה פיטה לקטניס כאובססיביות. הוא נער. ככה הוא מבטא את האהבה. הוא אוהב אותה. אהבה פשוטה, כמה שהמציאות שלהם מאפשרת אותה. אולי בסוף היא מסתבכת, אבל היא עדיין אותה האהבה. הניצוץ שהיה לו אליה בגיל חמש, הקטן הזה, רק גדל ותפח ברגע שהוא הבין שכן יש לו סיכוי. והם עוד שם, בתוכם, הילדה ששרה עם הצמות, הילד עם הלחם, הלוחמת במשחקי הרעב שהצילה אותו. אבל הם התבגרו, והאהבה שלו התבגרה. זה לגיטימי, זה מובן, במקרה שלהם זה הכרחי.

 

[N o R i K o]

אני אגיד לך בדיוק את מה שאמרתי לשרון-

שתקופת המשחקים היא תקופה של שבועיים. שבועיים שאי אפשר להמיר בהם "קראש קליל" לאהבה המטורפת הזו שאת מדברת עליה, האהבה השקולה שמובילה אותו להחליט שהוא הולך לעשות הכל, אבל הכל כדי שקטניס תנצח.
לא באמת קראתי מעבר לספר הראשון של דמדומים, כך שחצי מהדברים שדיברת עליהם לא דיברו אליי בכלל כי אני באמת לא יודעת מה קורה אחרי הספר הראשון, ולמזלי הדי גדול את הספר הראשון אני כמעט ולא זוכרת

מה שאני זוכרת זה שהאובססיה שהייתה לבלה כלפי אדוארד שהייתה פשוט לא הגיונית, חסרת סיבה, הפריעה לי.
וקראש, לא קראש, אהבה, לא אהבה - מה שפיטה מרגיש כלפיי קטניס - אין לו ביסוס לזה. עד המשחקים קטניס לא עשתה שום דבר עבורו חוץ מ... להיות שם. הוא לא אמר שהוא שם לב לבנות אחרות, הוא אמר שהוא ניסה לשים לב לבנות אחרות אבל אף אחת אחרת לא הותירה עליו את הרושם שקטניס הותירה עליו. אבל איך היא הותירה עליו את הרושם הזה בדיוק? מה היא עשתה שגרם לו להישבות בקסמה? לזרוק לה לחמים בידיעה שהוא הולך לקבל מכות מאמא שלו, להחליט מראש שהוא מוותר על האפשרות הקלה ביותר של הישרדות - והוא חכם! הוא יודע לשרוד! עובדה שהוא שרד בלי קשר אליה עד ל-8 הראשונים! רק כדי להציל בחורה שבתכלס, מבחינת אישיות, הוא מכיר שבועיים, והיא דוחה אליו? היא באמת לא עשתה שום דבר שמצדיק את הרגש הזה שיש לו כלפיה. כך שלא מפריעה לי העובדה שהוא כל כך מאוהב בה. מפריעה לי העובדה שהוא כל כך מאוהב בה בלי סיבה ממשית. בלי משהו להתבסס עליו. בלי שהם באמת מכירים, קשורים זה לזו או אפילו חולקים איזה תחביב או שניים.
ואם באמת הקראש הזה התחיל להתפתח לרגשות במערה, הייתה לו חצי שנה עד תחילת CF לשכוח מקטניס שדחתה אותו ברוב נחמדותה בסוף הספר הראשון. חצי שנה זה יותר מהשבועיים שהם העבירו ביחד.
ובכל זאת. נראה לי שבמקום הזה, ואני לא מאמינה שהמשפט הזה יוצא ממני אבל הוא מתקשר - דמדומים לוקח. כי אולי איפשהו בעולם יש הצדקה לכך שילדה בת 16-7 או בת כמה שלא בלה, הגיל שבו ההורמונים גועשים ובדרך כלל מגיעות האהבות הראשונות, תתאהב באופן עיוור בבחור שנראה לה יפה תואר ומסתורי, ובסופו של דבר נמשך אליה גם בעצמו. אבל להתאהב נואשות בגיל 6 בילדה שבסך הכל שרה יפה, להמשיך להיות מאוהב בה במשך שנים, לזרוק לה לחמים בגיל 11 ולהוביל את עצמך למוות בגיל 16 - כשהיא אפילו לא מסתכלת לכיוון שלך ואני אפילו לא אציין כאן את עניין ההורמונים כי נראה שכשזה נוגע לבחור זה פשוט לא רלוונטי באף צורה - זה אבסורד. ואתן יכולות להמשיך לומר "אבל ברור שזה קראש ולא אהבה"... מבחינת הקאנון זו אהבה. קטניס מבינה מפיטה שהוא מאוהב בה מגיל 6, זה איך שהוא עצמו בוחר להגדיר את זה. נכון שעד גיל 15 בערך לא מבינים מה באמת יושב על ההגדרה של אהבה, אני באמת ובתמים האמנתי בגיל 11 שאני מאוהבת נואשות בפליפה. אבל גם בגיל 16 "החכם והשקול" פיטה בוחר לומר לקטניס שהוא התאהב בה כבר אז. בלי שום ביסוס.

אני לא חושבת שכל ספר שאני צריכה לקרוא צריך להיות חינוכי, אבל אני כן חושבת שלכל ספר שאני קוראת צריך להיות המינימום של המוסר השכל (אפילו אם זה משהו דפוק כמו "תמיד תקשיב ללב שלך

") והמינימום של הכבוד כלפי הקוראים שלו. כשקראתי את סטפני מאייר הרגשתי שהיא מתייחסת אליי כאל מישהי נורא שטחית שנורא קל לשטות אותה כשזה נוגע לרגשות. ככה הרגשתי עם פיטה. "הנה, תראי כמה הוא אוהב אותה! איך אפשר שלא לאהוב אותו ולעודד אותו?!" הממ, אפשר קולינס, כי נחמד שיצרת את פיטה כל כך מקסים ומושלם, אבל זה קצת הורס כשהדמות הנשית שלך אדישה אליו...

זה עניין של הרגשה, עובדה שלא חסרות הבנות שדמדומים נגע בהן, ולא חסרות הבנות שפיטה נגע בהן. (חחח בעצם...

)
אבל כאדם קטנוני להחריד שאוהב דברים של סיבה ותוצאה... אני חוזרת כאן לנקודת ההתחלה. האובססיה של פיטה לקטניס לא שונה מבחינתי מהאובססיה של בלה לאדוארד. וזה שפיטה אדם חכם רק גורע מזה. בסדר, בלה אובססיבית כי היא "מטומטמת"? אבל פיטה חכם. רק חבל שלא מספיק בכדי להוציא את עצמו מהרשת של האהבה חסרת הטעם שיש לו לקטניס.

 

[MaiRLow]

פיטה לא מושלם.

תדעו שזה אחד הדיונים הכי כיפיים שהייתם בהם בחיים! D:

אני לא חושבת שפיטה מושלם. אני חושבת שהוא תמים מידי.התמימות שלו בעולם שלהם היא החיסרון הכי גדול שלו. הוא חכם, אבל יש בו איכויות של ילד. אני לא חושבת שהוא אובססיבי ביחס לקטניס. אני עצמי אדם אובססיבי ומזהה אדם אובססיבי שאני נתקלת בכזה. אני לא חושבת שאהבה שלו חסרת טעם... אני חושבת שזאת אהבה של נער בן שש עשרה. נער שמתאהב במלכת הכיתה. אז במקרה הזה הוא נער שהתאהב בציידת הכיתה. אני באמת לא חושבת שהוא התאהב בה נואשות בגיל 6. הוא אמר שהיא הותירה עליו רושם. כנראה שהייתה לו בשבילה נקודה חמה בלב כל השנים האלה. ובגלל שיש בו כל כך הרבה טוב, הוא זרק לה את הלחם. אני מאמינה שהוא היה זורק את הלחם הזה לכל ילדה אחרת. לא רק לקטניס. הוא ראה ילדה פגועה, בוכה, רזה. הוא ידע שהוא יכול לעזור לה. למה שהוא לא יעשה את זה?


ואז הדרכים שלהם הצטלבו שוב במשחקים. וכבר אמרנו, כנראה שיש לו נקודה רגישה אליה. יש בה איזה משהו ששבה אותו גם בגיל שש וגם בגיל שש עשרה. עכשיו, בגלל שפיטה הוא אדם כל כך טוטאלי בכל מה שהוא עושה, הוא כן מנסה להציל את קטניס במשחקים. אני חושבת ששצריך להעריך את הטראומה שהמשחקים עושים למיועדים בצורה אחרת. את הבדידות, את חוסר האונים, את המוות שהם נאלצים לראות, את האסונות, את הפחד. מלבד הפוסט טראומה, מישהו חשב פעם על הרגשות בתוך המשחק? ולפיטה כבר יש רגשות לקטניס. רגשות של נער. ובמשחקים יש לך שתי אפשרויות - או להתמסר לגמרי לרגשות שלך ולשחק על פי צו מצפונך, או להתנתק מהם לגמרי לגמרי ולהיות קרייריסט. אם אתה לא זה ולא זה, אתה מת. ופיטה אומר - הוא לא רוצה לשמש כלי של הקפיטול. אז מה האופציה שלו? להתמסר לחלוטין לרגשות שלו. גם כי זה מי שהוא - אדם טוטאלי, וגם כי זה משרת את המטרה שלו. אז הוא מנסה להציל את קטניס. בהתחלה זה לא במקום להציל את עצמו. פיטה שומר על עצמו חי יפה מאוד עד שהיא מגיעה. אמנם הוא מצטרף לקרייריסטים כדי למנוע מהם להרוג אותה, אבל זאת ברית שמשרתת גם אותו. הוא היה יכול למות מהר מאוד בידיהם. עם הקרייריסטים הוא היה מוגן לפחות לבנתיים. וזה לא שעם הרגל הפצועה שלו הוא יכל לעזור לה. הוא החליט שהוא מקריב את עצמו לגמרי למענה רק שהיא התחברה אליו, ואז גם האהבה שלו אליה התחזקה. הבחורה טיפלה בו, האכילה אותו, שטפה אותו, נישקה אותו. מחצית מהזמן הוא היה עם חום גבוה. ברור שהוא יתאהב בה.

אני חושבת שזה בעיקר קטע של השקפה. לי אישית מאוד נוח להאמין באהבת אמת, ואף פעם לא ראיתי באהבה שצמחה מאובססיה אהבה אמיתית. בגלל זה האהבה בין בלה ואדוארד נראתה לי לא הוגנת, לא אמיתית. מאהבה שיש בה כזה חוסר שוויון לא יכול לצמוח הרבה. שאחד כל הזמן נמצא שם, חזק ואיתן בשביל האחר, והשני רק מתפרק כל הזמן - הרבה טוב לא יכול לצמוח מזה. פיטה וקטניס, גם בסוף, מחזקים אחד את השני. הוא היחיד שיודע מה היא עברה. הוא היחיד שיכול להבין עם מה היא מתמודדת, כי הוא מתמודד עם זה בעצמו. אחת הסיבות שהיימיטץ' שותה זה כי הוא מנסה לברוח. אין לו עם מי לחלוק את מה שהוא מרגיש, אין לו לאן לברוח. בגלל זה רומזים לנו בספר השלישי שהוא שותה קצת פחות, מגדל אווזים. כנראה שהוא מנסה למצוא שלווה בדרכים אחרות. פיטה וקטניס מוצאים שלווה זה בזה. אם קטניס הייתה מרגישה שגייל היה זה שיביא לה שלווה, שיהיה זה שיעזור לה לשרוד, היא הייתה בוחרת בו. אבל היא לא בחרה בו. ולמה? כי היא הייתה צריכה מישהו ששווה אליה.
בחיים האמיתיים, האהבות הכי טובות, הכי טהורות, זה אהבות שכל אחד נותן לשני את מה שאין לו. שכל אחד מחזק את השני בדרך אחרת. הן נדירות, אבל הן קיימות. בשביל לבלות חיים שלמים עם בן אדם אתה צריך שיהיה בו יותר מאשר את היכולת להציל אותך (בלה ואדוארד) או היכולת לשמור לך על הגב בזמן שאתה צד ולהזדהות, בערך, עם סיוטי הילדות שלך (גייל וקטניס). בשביל לבלות חיים שלמים עם בן אדם אתה צריך מישהו שידע להחזיק אותך שאתה נופל ואתה תוכל להחזיק אותו.
יש משפט ששמעתי פעם, לא זוכרת איפה, לדעתי באיזה סרט: אדם שאהבת בגיל 6 תאהב אותו גם בגיל 60. אני מאמינה בזה. אני חושבת שלאהבה הראשונה שלנו בתור ילדים יש מקום מיוחד בלב. עובדה שכמעט כולנו זוכרים מי היה הראשון שהתאהבנו בו בגן. בגלל זה האהבה של פיטה לקטניס היא כל כך הרבה יותר הגיונית. היא צמחה ממשהו. היה שם ניצוץ, היה שם רגש. איזה רגש חוץ מתשוקה וחרמנות יש בין בלה לאדוארד?

 

[N o R i K o]

MJ מעליי, וגם פה

אז הפורום זה ה-מקום עבורך. אנחנו חיים בדיונים. אני כבר שחוקה כמו החיים

מצחיק, את אומרת דברים מצד אחד וסותרת את עצמך לחלוטין מצד שני.
מצד אחד את אומרת שהאהבה של פיטה היא אהבה של נער בן 16 שמתאהב במלכת הכיתה. מצד שני את אומרת שהוא ילד, תם ועדין ומאוהב בה אהבה של ילדים. אהבה של נער בן 16 היא לא אהבה של ילד בן 6. ופיטה מאוהב בה באהבת ילדים של ילד בן 6.
אבל... אני אישית מעולם לא שמעתי את המשפט עם האהבה בגיל 6 ובגיל 60, אני גם לא חושבת שזה נכון. את בעצמך אמרת קצת למעלה - את לא האדם שאת בגיל 6 בגיל 15 ולא בגיל 21 ולא בגיל 25 וגם לא בגיל 60. כל יום מפתח אותך ומשנה אותך. פיטה הילד בן ה-6 שהתאהב בקטניס מלכת הכיתה - היה לו די זמן לשכוח ממנה, להתבגר ולהבין שצריך להמשיך. אני אישית לא זוכרת את האהבה ה"ראשונה" של גיל 6 אלא את הזו של גיל 15, כנ"ל לגבי החבר האגדי שאמא טוענת שהיה לי בגן - אין לי מושג איך קוראים לו בכלל.
לעומת המשפט שהוא די... עומד באוויר, ולא רלוונטי לגבי כל אחד, אני יכולה לומר לך שמעוגן בחוק שאי-סיפוק מיני הוא עילה מוצדקת לגירושין. בין קטניס לפיטה לא הייתה משיכה מינית מעולם. אולי מצידו אבל לא מצידה. היא יותר נמשכת לפיניק מאשר אליו

הייתי משווה כאן את הרגשות שלה לגייל אבל זה לא רלוונטי לחלק הזה של הדיון, אני פשוט מעלה את זה כי מה שהיא מתארת מוכיח שהיא לא לגמרי פריג'ידית ושגם היא יכולה להמשך מינית. כך שהתשוקה של בלה ואדוארד, שוב, לוקחת כאן מבחינתי. כי אנחנו לא מדברים כאן על ידידות ארוכת שנים שאני ממש לא סותרת שתהיה בין פיטה לקטניס, להפך, אני תומכת בה. אנחנו מדברים כאן על מערכת יחסים, ואין מה לעשות, מין הוא חלק ממערכת יחסים.

פיטה לא מושלם, אבל הוא סובל מתסמונת שכותבי פאנפיקים קוראים לה "תסמונת הסו". מרי-סו וגרי-סטו הם הדמויות ה"מושלמות" - זה לא אומר שאין להם פאקים, כי לכל אחד יש פאקים - זה אומר שהם דמויות שטוחות שאין להן פיתוח, שנשארות באותה נקודה, וזאת מהסיבה שהן מלכתחילה כביכול נמצאות במקום שבו הדמות הראשית הלא-מושלמת שואפת אליו. החסרונות של הדמויות האלו הם חסרונות "חיוביים".
גם פיטה וגם פרים יושבים על ההגדרה הזו. שניהם נעימים, מתוקים, חכמים מאוד. ולשניהם יש "פאקים" - התמימות של פיטה, התלות של פרים במשפחה שלה. אבל שניהם מתקבלים על הדעת כפי שהם. זה לא גורם לך לחשוב שהם לא בסדר, אולי להפך. זה גורם לך לחשוב ששניהם טובים מדי ומתוקים מדי.
בעוד קטניס נפגעת מהמשחקים, נופלת, כואבת, הקפיטול משגע אותה, המשחקים משגעים אותה... פיטה נותר איתן. וגם פרים כזו. ובדיוק כמו שקטניס ששה להגן על פרים, שמעריכה את השלמות שהיא משדרת לה- כך בשלב כלשהו היא מתייחסת לפיטה. אחרי שקולינס מבינה שהוא היה חייב עיוות מוחי כדי לזוז לאנשהו, גם אז קטניס לא מרגישה כלפיו כל כעס - להפך, היא חושבת שהיא אשמה, ועכשיו היא חייבת לו טובה. בגללה הקפיטול פגע בו. על החובות האלה מושתת כל מערכת היחסים שלהם. אני חייבת לך כי הצלת את החיים של כשהייתי מורעבת בגיל 11. אני חייבת לך כי בזכותך יצאתי מהמשחקים, והיית מוכן לניצול שלי כדי שהקפיטול לא יפגע במשפחה שלי. אני חייבת לך כי הקפיטול כלא אותך והתעלל בך רק כי היית חשוב לי.
קטניס חייבת לפרים כי היא אחותה הקטנה ודם סמיך ממים. היא חייבת לפיטה בגלל כל הנ"ל. ועל כל אלו היא לעולם לא תהיה שווה לו. אפילו היימיץ' אמר לה את זה. היא תמיד הרגישה חייבת ותמיד תרגיש.
במיוחד כשפיטה יוצא מהמלחמה כל כך טהור ונקי בלי לפגוע באף אחד. כל דבר שהוא עשה שהיה "לא בסדר" היה באשמת הקפיטול. אם כבר את מדברת על אהבה שהיא אהבה של שוויון אז כאן לחלוטין גייל לוקח. גייל שהדרדר בדיוק כמו קטניס וטעה בדיוק כמו קטניס ושילם על בשרו כמו קטניס. שניהם יוצאים מהמשחקים עם דם על הידיים. את צודקת, קטניס צריכה מישהו ששווה לה אחרי מלחמה כזו. ופיטה לא כזה. נכון, הם חלקו את המשחקים. אבל המשחקים הם לא האישיו. גם פיניק חלק איתה את המשחקים וגם ג'והאנה וגם היימיץ', ועל כן היא אוהבת את כולם והם חשובים לה כל כך, אבל בגלל שאף אחד מהם לא אומר לה שיש לו רגשות כלפיה היא לא מתחילה לתהות, היא פשוט נותנת לאהבה הזו לקרות. האישיו האמיתי הוא פאנם לפני המלחמה ופאנם של המלחמה. והיחיד שמכיר את קטניס של שני הצדדים הוא גייל. הזה שבמשך שנים עזר לה לשרוד את היומיום של פאנם והזה שבמלחמה עצמה נצמד אליה - לבקשתה. זה היה התנאי שלה לקוין. כי בלעדיו היא לא הייתה עוברת את זה. וגם בקרב האחרון, אחרי כל הריבים שלהם, היא עדיין נצמדת אליו והוא האחרון שהיא סומכת עליו. וגם אחרי שהיא יורה את החץ בקוין, אחרי שהוא הולך, היא עדיין צורחת וקוראת בשמו. כי שוב, הוא היחיד שמכיר ומבין אותה.

ואחרון- פיטה אומר לקטניס שהוא לא רוצה להיות כלי במשחק שלהם. אז הבחירה היא, לטענתך - לבחור בין הרגש או להפוך לכלי במשחק של הקפיטול ולרצוח? אז פיטה חיבר את שניהם. הוא לחלוטין הפך לכלי משחק. פשוט... במקום עבור עצמו, עבור קטניס. הו, איזה אדם מקסים וטהור ונהדר. אבל הוא הפך לכלי משחק! הוא הלך ורצח את המיועד ממחוז 4(?) שניה אחרי שהוא הצטרף לקרייריסטים, כאילו כלום... אז יופי, זה לא היה בכדי להגן על עצמו, זה היה כדי להגן על קטניס, אבל זה לחלוטין להשתגע ולהפוך לכלי של המשחק. אני מעדיפה את השיטה של קטניס, שלא התמסרה לגמרי לרגשות שלה אלא נאלצה לאצור אותם כדי לא לפגוע בפרים ובאמא שלה, ובהחלט לא הפכה לקרייריסטית. ההתמסרות הזו של פיטה לרגשות שלו, הזו שאת מדברת עליה? היא לחלוטין אובססיה מבחינתי. כי שוב, זו אהבה מגוחכת של ילד בן 6. שנעל את עצמו על ילדה יפה והמשיך כך במשך שנים. לא סתם הוסיפו בסרט את המשפט "הייתי הולך אחרייך כל יום הביתה". כי זה מה שפיטה משדר. סטוקר אובססיבי שלא יורד מאותה בחורה כבר שנים. בדיוק כמו אדוארד שיושב על החלון של בלה ומסתכל עליה ישנה.
אולי זה באמת עניין של השקפה. וגם אני מאמינה באהבת אמת. אני פשוט חושבת שאהבות אמת הן לא דבר שנובע משיר אחד יפה בגיל 6. אני חושבת שאהבה היא דבר שמתבסס על עבר, על רגשות וזכרונות משותפים, על היכרות מלאה עם האדם מולך. כמו שגייל יכול לקרוא את קטניס מבלי שהיא תצטרך לדבר בכל. בדיוק כמו שהוא קורא ממנה את זה שהיא המומה מהמוות של פרים והיא לא מסוגלת לסלוח לו באותם רגעים, והוא לא מסוגל לחיות עם ההאשמה אז הוא עוזב. היא לחלוטין לא בוחרת בפיטה. היא פשוט מוותרת על גייל. אבל היא גם מוותרת על אמא שלה. זה לא אומר שאמא שלה לא הייתה אמא שלה במשך שנים, אישה שבמשך שני ספרים וחצי היא כמהה לאהבה שלה, לאישה שהיא איבדה בגיל 11 יחד עם אביה. כבר אמרתי לך לדעתי באיזה דיון - מבחינתי הסוף הזה הוא נסיון של קולינס לדחוס את כל הדברים שהיא לא הצליחה לסדר לשני פרקים. אני עדיין תוהה אם היא נתנה למישהו אחר לכתוב אותו עבורה. כך או כך מבחינתי הוא לא הסוף. אבל זה לא רק כי פיטה וקטניס ביחד. זה כי במקום להתרכז בעולם שנבנה מאחור, בעיקר הספר - קטניס האנוכית והאובססיבית הופכת למרכז. אז אין לנו מושג מה קורה מאחור, חוץ מזה שאין יותר סנואו וקוין. הו איזה יופי. עכשיו בטח הכל בסדר.

 

[ורדונה2]

יאללה, אגיב בסעיפים כי אמרת הרבה

MJ

ואני לא רוצה להתחרבש עם עצמי ולאבד את הנק' שלי.
תראי, כתבת מאוד יפה ובצורה מאוד משכנעת. אני לגמרי יכולה לראות את זה מוצג כביקורת רצינית באיזה אתר/עיתון. ובכ"ז יש כמה נק' שאני לא מסכימה לגביהן:

1. לגבי קטניס-
כשאני אומרת שהיא השתטחה לי בתור דמות מספר לספר, אני לאו דווקא חושבת על ה"התחרפנות" שלה בספר השלישי. אני חושבת על זה שאין לה שום חשיבה עצמאית. היא מאוד נגררת. בכל פעם שיש איזו התרחשות רצינית שדורשת ממנה ליזום ולחשוב באופן עצמאי- היא איכשהו מתנערת ממנה או שהיא מתעלפת ומתעוררת איפשהו אחרי שהכל נגמר. כמו שאמרו לפניי הרבה בנות- ההחלטה היחידה שהיא עשתה מיוזמתה בספר השלישי הייתה ההריגה של קוין, וגם אז- מייד אח"כ היא חזרה לאותו מצב קטטוני שהייתה בו לאורך כל הספר.

אני דווקא כן מרגישה שההתנהגות של קטניס מאוד חשובה כאן, דווקא בגלל שזה ספר פוליטי ולא רומן. כן אמורים להיות כאן מסרים חינוכיים כלשהם, מוסר השכל כלשהו.
קטניס לא לומדת שום דבר. היא עוברת תהפוכות על גבי תהפוכות ולא לומדת דבר. בספר השני למשל- בקטע שהם כולם מחזיקים ידיים- הייתי **בטוחה** שהם יחליטו להתמרד מתוך המשחק ולא להרוג אחד את השני, הייתי בטוחה שיש כאן איזה מפנה בצורת החשיבה. אבל לא, חזרו לאותה התנהגות.
ובסוף הספר השלישי- כשהיא הצביעה בעד "משחקי הרעב- גרסת הקפיטול"- זה משהו שדובר עליו הרבה כאן. הבחורה הזאת היא המרכז של הסיפור הזה- ממנה מתחיל השינוי. היא דוגמה, היא מודל לחיקוי.
ההתנהגות שלה הרבה יותר חשובה בעיניי מאשר התנהגות של נערה מאוהבת ברומן-פנטזיה. היא תמיד תיתפס בעיניי הקורא כה-דמות להזדהות איתה. והדמות הזאת לא הפסיקה לעשות שגיאות, לא עצרה לרגע אחד לחשוב האם יש בכלל מטרה לדברים שהיא עושה.

2. בנוגע לבלה- אני חושבת שסטפני לקחה דמות עם תכונות שיש לכולנו בתור נשים, על אחת כמה וכמה בתור נערות, הקצינה אותן ונתנה להן מקום בספר. אני מסכימה איתך שהאהבה של אדוארד ובלה היא מאוד קיצונית ותלותית ותלושה מהמציאות, אבל אני חושבת שזה גם היופי בספר. זאת הפנטזיה, מעבר לערפדים ואנשי הזאב: המוחלטות הזאת, הטוטאליות של האהבה בין אדוארד לבלה- זה משהו שמקסים הרבה מאיתנו, גם אם לא נודה בזה בקול רם ונצחק ונלעג לסאגה בקטעים מסוימים.

בואי נאמר שלמשל הפרידה שלה מאדוארד- התגובה שלה מאוד מאוווווד קיצונית. ברמה שהיא לא בריאה בכלל. וקל מאוד להרים גבה ולומר "אלוהים ישמור, תתגברי עליו כבר".
אבל להגיד לך את האמת? אני זוכרת את הפרידה הראשונה שלי בגיל 14 מהחבר הראשון כמאוד קיצונית וכדיכאון מאוד עמוק. כי זו אהבה ראשונה ושיברון לב ראשון, הכל חסר פרופורציות ומאבדים אחיזה במציאות (אומנם לא הזיתי אותו בפינות רחוב

אבל זאת עדיין הייתה חוויה שהרגישה בזמנו כקשה מנשוא, בגילי הפעוט

).
וככה גם בלה, איבדה אחיזה במציאות והתקשתה נורא להתמודד עם החיים בלעדיו. ואפשר לצחוק על הקיצוניות שבעניין, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום- הרבה נערות יכולות לראות את עצמן בבלה.
בין אם בחוסר ביטחון ובין אם ברגשות שהיא תמיד מבטאת. אז נכון, היא לא קשוחה והארד-קור כמו קטניס, אבל אני חושבת שהיא הרבה יותר אמפטית ורגישה ממנה.

3. אני לא חושבת שסטפני מנסה להציג את דמדומים כמקבילה להארי פוטר. אולי את מקבלת את זה ככה כי דמדומים זו הסאגה המצליחה ביותר מאז הארי פוטר, אבל אלו שתי סדרות שונות לחלוטין ואני לא רואה צורך להשוות ביניהן.

4. הבחירה בין אדוארד לג'ייקוב- זה למשל משהו שמתחבר לי לקטניס. קטניס לרגע אחד לא מרגישה באמת ייסורי מצפון על העובדה שהיא משחקת עם שני הגברים האלה שמעוניינים בה, לבלה לפחות יש ייסורי מצפון כלשהם. שלא תביני לא נכון, שתיהן עיצבנו אותי באותה הרמה בקטע הזה (בלה קצת יותר, כי ציפיתי ממנה ליותר. קטניס- ידעתי שלא ממש איכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה ואחותה הקטנה), אבל לקטניס כל העניין לא באמת מזיז. אולי מדי פעם היא זורקת איזו הערה על חוסר נעימות, אבל היא לא באמת עושה משהו בנוגע לזה. נוח לה במצב ההוא.

5. עניין ה"להיבלע בתוך העולם"- מבינה על מה את מדברת. הרגשתי את זה מאוד חזק עם הארי פוטר. אני מסכימה איתך שבדמדומים סטפני לא יצרה באמת עולם שנבלעים בו, אבל ככה גם קולינס.
בדמדומים נבלעים בסיפור האהבה של אדוארד ובלה- לא בעולם הערפדים ואנשי הזאב. הוא לא מרכז העלילה, הוא הרקע.
אבל אם את שואלת אותי- משחקי הרעב את סדרה שבכלל לא נבלעים בה. זאת אומנם סדרה שמתאהבים בה בקריאה ראשונה, אבל ספרי ההמשך לא עומדים ברף. פשוט בגלל שקולינס היא לא סופרת מספיק מוכשרת. היה לה רעיון טוב וסגנון כתיבה מעניין (היא טובה ביצירת מתח), אבל היא לא עמדה במשימה של לשמור על רמת עלילה טובה ולשמור על אמינות הדמויות.
בדמדומים הייתה לי לגמרי הרגשת "היבלעות" בדמויות, בסיפור האהבה, אבל במשחקי הרעב התחלתי להתאכזב ולהתרחק מההרגשה הזאת כבר מהספר השני והמאכזב (שלא לדבר על השלישי המחריד).

לסיכום, אני לא חושבת שדמדומים זה ספר שמיועד בהכרח לילדות קטנות. זה ספר שיכול להתאים גם להן, אבל אני לא מאמינה שהן קהל היעד העיקרי של הסאגה (לכי תסבירי את ה- Twi-moms

).
אני חושבת שהיופי שבסדרה הוא האהבה הבתולית והראשונית הזאת, האהבה הראשונה והתמימה שכולנו זוכרות מתקופת הנערות שלנו. הרבה נערות מתחברות לזה וגם בחורות בוגרות יותר/נשים מבוגרות.
יש כאלה שיותר מתחברים לרומנטיקה ויש שפחות, אבל הקיצוניות היא לאו דווקא מגיעה כאן כמודל לחיקוי. אני חושבת שבמהלך כל הספר ברור לגמרי שהקשר של אדוארד ובלה הוא ממש לא מקובל בקיצוניות שלו, הרבה נאמר על סטיגמות חברתיות וביקורת של הסביבה בספרים לגבי הקשר האינטנסיבי ביניהם. הקשר פשוט ממחיש לנו פנטזיה שקיימת אצל הרבה בחורות- אהבה טוטאלית וקיצונית. משהו שספק אם הוא קיים במציאות ברמה הזאת, אבל באיזשהו מקום הוא נמצא בגדר פנטזיה של הרבה נשים.

תתפלאי גם לשמוע שבפורום דמדומים בתפוז- רוב הכותבות הקבועות הן מעל גיל 18, בד"כ 20+.
יש לנו מעט מאוד קטינות שכותבות קבוע... אולי 2, גג 3. וגם כמה אימהות/נשים נשואות

 

[Digi Lista]

אני מאוד נהנית לקרוא את הדיון בשרשור הזה

תמשיכו... אישית קראתי גם את כל "דמדומים", גם את רוב "הארי פוטר" וכמובן את המשחקים ועוד הרבה דברים אחרים שקרובים/דומים לאחת מהסדרות הללו, אז אני סתם מתעניינת ובכלל אני אוהבת לקרוא דיונים שכוללים הודעות ארוכות שרק מתארכות בכל תגובה... תמשיכו לא להתקמצן במילים, זו המהות האמיתית של פורום- קבוצת דיון וקהילה וירטואלית וכזאת כבר יש בוודאות, אז נשארר לדון!

 

[ורדונה2]

 

[פאנגירל]

קראתי בשקיקה...

היה מאוד מעניין, כתוב יפה ומשכנע.
היו כמה משפטים של... מאי (?) שחשבתי שהם יצאו מהמקלדת שלי ממש! מזכיר בהחלט דברים שאמרתי בשרשורים קודמים.

 

[Black Stain]

ממ..

יש להם התמודדויות קשות.. הקטגוריה היחידה שאני באמת בטוחה בה זה ג'ניפר לורנס שצריכה ממש חזק לקחת את זה כי היא פשוט מעולה..
גם לא הייתי רוצה שהם יקחו הכל באופן גורף בקטגוריות שלא מגיע להם לדעתי (תגלית השנה והנשיקה) כי זה סתם יפתח אנטי כמו שקרה לדמדומים שאגב אם נפתחנו כבר, אני גם לא מהמתלהבים

 

[מורי לנצח]

דעותי

לג'ניפר ברור שמגיע
לקאסט גם
ליאם גם יכול בקלות לזכות בפריצה
בקרב אין לנו סיכוי מול הארי וולדרמוט .
לאפי גם אין סיכוי ,לג'ושי אולי יש סיכוי מיניאטורי אבל שוב יש את דניאל רדיקליף שאולי יתנו להם הכל כי זה הארי פוטר וזה נגמר וזה ..
הנשקה , אוי נו באמת? סרייסלי??? לזה אתם קוראים נשיקה?? רון והרמיוני רולזזזזז