כמה רשמים על הפרק של יום שבת (הפרק הראשון)
טוב, ראיתי סוף סוף את המירוץ אתמול, הגיע הזמן, כי היום יש עוד פרק.
אם כי לקרוא לזה פרק זו התעללות, עידן, הייתי גורסת. שכחתי (או הדחקתי), שזה כל כך ארוך ומייגע ומלא בפרסומות. פונקתי ע"י המירוץ האמריקאי. ההבדלים בין שתי הגרסאות פשוט מכאיבים, בעיקר במשימת הפיגומים, רווייית הבכי והאימל'ה. אלו דברים שלא רואים באמריקאי בכלל. כלומר, קודם כל כל הזוגות מוכנים נפשית לאקסטרים, לא תמצאי שם אנשים שבאו רק כי הם רצו להתפרסם, התאמנו על קאצ'-פרייזים לטסטות ולא מבינים למה מפריעים להם עם משימות. נכון, גם כשמוכנים לאקסטרים (אהמ, אנשים שמוכנים לאקסטרים, לא אני), זה לא אומר שמוכנים לכל אקסטרים, וזה גם לא שכולם באמריקאי הם פאואר ריינג'רים נחושים, שצועדים קוממיות לעבר כל סכנה, אבל הרבה פחות התבכיינות, זה כן, וגם לא מראים לך כל דקה מהמשימה בלייב. הקטע המוזר הוא שלמרות זאת, המשימות של האמריקאים נראות הרבה יותר קשות, אז כנראה שלא צריכים לשדר כל "אמא'לה אני מתה", כדי להמחיש לצופים שמה שנעשה כאן הרגע הוא מפחיד וקשה.
אז נכון שהמתמודדים האמריקאים הם הרבה יותר ספורטיבים (בגישה) ותכלסים ונדיר, ממש נדיר, לראות אותם מתקרבנים (שזה פלוס עצום!!!), הפלוס של הישראלי על האמריקאי הוא ההומור והחן, ואלו מתבטאים בליהוקים המוצלחים כל עונה. הפעם, מודה שפייר, התאכזבתי.
בעונות הקודמות יותר התלהבתי מהליהוקים, היו שם יותר טיפוסים מעניינים, התמהיל היה יותר מגוון, זה בטוח. הפעם הרבה מהזוגות נראו קופי פייסט ובניגוד לעונות קודמות, היו שם די הרבה זוגות שהייתי מוותרת מייד על נוכחותם. המצב כה עגום שבחרתי את הזוגות החביבים עלי יותר על דרך האלימינציה. לאחר שרוב הזוגות הגיעו לפיט-סטופ, 3 עדיין התברברו. בשלב הזה קיוויתי שיהיה נס וידיחו את שלושתם, התקשתי להחליט את מי אני פחות רוצה שם, ולבסוף החלטתי על האח והאחות מירושלים, אבל הסטודנטית לרפואה והחברה שלה נשארו מאחור ללקק את הפצעים, אז התנחמתי בכך שלפחות לא נשמע כמה הסטודנטית לרפואה מאוהבת בסחוסים ובגידים, הבנתי את הפואנטה.
אז את ראש טבלת הזוגות שהייתי שמחה להפרד מהם כרגע מובילים האחים מירושלים. שניהם משתדלים יותר מידי לעשות שואו, רק שאני לא מוצאת בהם כל חן או הומור, רק חוצפה ולא מהסוג החמוד ("אפשר מסטיק?", היא מפטירה לעבר הבחורה שעזרה להם להגיע לתשובה הנכונה, "מה נשמע" שהוא "מה נסגר" לרון שחר על השטיח, לא, מה נסגר איתך?). אחר כך הדוגמנים, שרק אלוהים יודע באיזה יקום מקביל הם מדגמנים, זו באמת תעלומה, נראו לי רגילים בתכלית. הדוגמנים היו מאוד גאים בתקופה בה דיגמנו מדי צה"ל ועוררו בי חרדה לא קטנה מהמלחמה הבאה. לפחות בתעופה עצמית הם עברו קורס טייס. אז גם לא עפתי על צוות המוריות, המהממותוש, הן לא ממש עיצבנו אותי, פשוט הרגשתי שמיציתי אותן כבר אחרי הפרק הראשון. הבנתי, החיים שלכם זה פיד מושלם באינסטוש, סלאמטוש.
צמד החברות שהכירו בגלל הכלב לא עשו עלי עדיין רושם מיוחד, דה ז'ה וו לחברות מפתח תקווה מעונה שעברה. על הכבאי והשוטר גם אין לי בעיה לוותר. לא מצאתי אותם משעשעים במיוחד והבכי עלה לי על העצבים כבר, כאילו, אם זה היה מסווג כהפרעה כמו תמונת טורט הייתי מקבלת את זה בהבנה (כמו הגיבור בסרט "זולגות הדמעות מעצמן"), אבל כאות ומופת לרגישות, זה לקחת את הקלישאה ולהפוך אותה לבדיחה. הבכיין בין השניים (לא זוכרת אם זה היה הכבאי או השוטר), התחיל לבכות מהרגע שנכנס למכונית במשימה הראשונה! "אף פעם לא נפרדתי לכל כך הרבה זמן מהילדים", געה האיש שלפני שעתיים גג ראה אותם הולכים לבית הספר. אני מתארת לעצמי כל היום כשהוא מגיע לעבודה הוא דופק כרטיס ודופק בכי מר על הפרידה הקשה מילדיו ועל איך שהגעגועים גומרים אותו. אדם כזה, מוטב שישאר בביתו, צמוד לילדיו, עד שיגדלו ויוציאו נגדו צו הרחקה.
אז עם מי כן חייתי בשלום?
חיבבתי את הזוג הנשוי, אוולין ומיתר, ההתנהלות הזוגית שלהם במשימת הגובה הייתה יפה, הם הצליחו לסגור פערים וזה גם מרשים, והם נראו לי סימפטיים. המנצחים בלג, רגב הוד ואישתו, גם היו חביבים בסך הכל, אבל עם זאת עשו עלי רושם של משתדלים יותר מידי לבדר, מקווה שזה יעבור להם בהמשך, גם בלי הניצחון הם עושים רושם של צמד חזק. הפסנתרנים נראו לי חמודים, בשקט ובלי דרמות תקתקו משימות, רק התאכזבתי שלא עלו ישר על מקווה ישראל, זה היה כל כך שקוף! הם היו יכולים לנצח בלג. הפקחיות לוהקו על תקן העממיות שעושות שיגועים, אבל אני חייבת לציין שבמקרה שלהן זה הרגיש לי לגמרי אותנטי, לא מבויים ומשוחק, אז אני בעדן, הן גם נראו נחמדות. חיבבתי גם את זוג חברי הילדות שהגיעו למקום השני, אני מודה שסיפור הסרטן עשה לי שליכטה קטנה בלב, אבל לא בגלל המחלה, אלא בגלל שבאמת אפשר היה להרגיש את החברות והאחווה בינהם. אחרונים חביבים הם האקסים, ג'סיקה והשני, הוא לא עשה עלי רושם מיוחד עד כה, אבל היא חמודה והמבטא הארגנטינאי שלה הורס, והיא תרמה לי את הרגע היחיד הפרק שממש הצחיק אותי, כששניהם היו על הקרח: "זה כמו פרוזן!", "זה לא פרוזן!", "אני אנה ואתה אלזה...".
המשימות עצמן היו אחלה דווקא, אם היו עורכים אותן. כל כך השתעממתי ששיחקתי באמצע טאקי ולפעמים המרצתי. המשימה עם הפיגומים מצטלמת יפה, המשימה עם איקאה חמודה, דורשת שימת לב לפרטים ולא סתם מחט בערמת שחת, המשימה עם השמן דורשת תיאום בין הזוגות.
בקיצור, מקווה לטוב, אבל מניחה שכישורי הטאקי שלי ישביחו עד סוף העונה.