יום חמישי - אוטוטוטו סופ"ש

[מור שלז]

הסיפוק הכי אדיר שיש...

כל הכבוד!

תענוג לקרוא אותך ככה.
הסיפוק שלך פשוט נשפך מתוך ההודעה, ובצדק!
כל הכבוד!

 

[perach22]

ניסוי כלים.....

אז הנה הגיעה שבת המלכה, ולנו שבת מתחילה הכי טוב בריצה טובה, שמסדרת אותנו לכל השבוע....
משתפת אתכם בניסוי הכלים שלי....
הרגלים רצות יפה, לפעמים צעדים קטנים ולפעמים כאלה שאת מרחפת מעל הקרקע, הלב פועם כמו שצריך לפעמים מהיר לפעמים איטי, תלוי אם את בירידה או בעליה, והחיוך מרוח על הפרצוף בכל מצב. אפילו קיבלתי הנחה לצעוד איזו עליה אבל לא ויתרתי רצתי אותה לאט לאט אבל בטוח....
באמצע הדרך המשכתי קצת לבד... לקואץ' היה מקרה דחוף חשוב... ככה זה גברים... טיפה מאמץ הבטן שלהם ישר קוראת להם..

בסוף המסלול נקראתי לספרינט... וזה היה כיף גדול לדעת שאחרי כל הקילומאג' הזה עוד יש לך כח לגייס את כל מה שיש לך ולרוץ כאילו אין מחר.
כל הדרך היתה חויה, אחת מדהימה...והסוף, קו הסיום ממלא אותך בהרגשת מלאות, ולחיוך כבר אין יותר מקום להימתח, מזל שיש אוזניים שיעצרו אותו.
וגם שיפור בזמנים, ואומר שההשקעה משתלמת,
סיפוק שאי אפשר להסביר במילים ... רק מי שרץ מבין!!!

 

[ממה מיה]

תיאור נפלא, אפשר ממש לחוש כל רגע

כל הכבוד על הדרך שעשית, כיף לקרוא

 

[אמא לאינדיאנים]

בהצלחה! תחזרי עם דיווח וניסוי הכלים

 

[גמדים קטנים]

אימון עם שחר

כפי שאתן יודעות, האימונים שלי בתקופה האחרונה כוללים בעיקר צעדות עם עגלה. אבל בשבוע האחרון נוסף אלמנט מאתגר: הילדון, קרוב ל-8 קילו בחיתול ריק, החליט שהוא רוצה לראות את העולם. הוריו המסורים הצטיידו מבעוד מועד בשלל מנשאים ארגונומיים ונוחים (שהוא כמובן סרב בתוקף להכנס אליהם ב-5 חודשי חייו הראשונים). שחר, לאות הערכה של חשיבות הנשיאה הפיזיולוגית ובלה בלה בלה, רוצה רק בייבי ביורן. והדבר הזה מועך את הכתפיים והגב! בקיצור, 2 ק"מ נשיאת תינוק בהחלט יכול להצטרף לאולימפיאדה. קשה וכבד.
והיום גם היה לי אימון אישי, ושחר לא הצליח להרדם. אז באמצע הוא התחיל לקטר והמאמנת הציעה - למה שלא תתאמני איתו? עשינו סקווטים ודחיקה עם משקולת, הרמת אגן עם משקולת... בקיצור, גם הוא נהנה, גם אני עבדתי, וגם החזיק יפה כמעט עד סוף האימון (תמיד הוא נשבר בחלק של המתיחות). חתיכת לימונדה.

 

[אמא לאינדיאנים]

מגניב האימון האישי הזה

איזה כיף שיכולת לשלב את השחר איתך

אני גם לא הסתדרתי עם מנשאים, מה גם שהבנות נולדו באוגוסט ורק המחשבה על משהו צמוד וחם הרגה אותי

 

[נקודות נקודות]

את יודעת, פיזיקלית

מה שהיה בתוך הילד ונשקל איתו, עובר אחר כך לחיתול המלא, כך שזה לא משנה

חוצמזה, כן, אימוני משקולת, ג'אגלינג, תפקודי טרמפלדור. בסוף הדברים מתאזנים והזמן מתיישר קצת ושוב תוכלי להיות את שעוסקת גם בדברים שאת אוהבת (שגם ה"איך" שלהם עשוי להשתנות. סיכונים שלא תרצי לקחת יותר, זמנים שיראו לך יקרים יותר, כמו שבת בבוקר).
את כל כך אוהבת לעבוד עם הגוף שלך, ועושה את זה מתוף דחף אמיתי והנאה, שאני בכלל לא מודאגת לגבי חזרתך לכושר. זה עניין של סבלות ועיתוי.

 

[גמדים קטנים]

תודה על האמון בי

 

[מור שלז]

באמת חתיכת לימונדה

וחתיכת יצירתיות של המאמנת וגם שלך.
חתיכת אימון! חתיכת לימונדה ו... חתיכת אמא!
אין ספק ששחר הוא בן מזל עד מאוד

(אגב מזדהה מאוד עם נושא המנשאים! גם אני "לבשתי" את שני הילדים שלי עד גיל מאוחר יחסית... למזלי הקטנה שלי כבר הסכימה להיות במנשא הארגונומי הנוח. ובכל מקרה שניהם היו פגים בתת משקל...)

 

[ממה מיה]

יום המשפחה..

בעוד שבוע בדיוק הייתי אמורה לקצר את יום העבודה ולעלות עם חברות לחמשוש בדרום הכולל ריצת בקר ארוכה בנופים מדהימים.

היו קשיי התארגנות - הבעל בחו"ל, הסבתות לא ידעו מה התכניות שלהן ואיכשהו נסגרה הפינה ואחת הסבתות התנדבה לבלות עם הנכדים. בשמחה רבה הודעתי שאני בפנים!!

יום ראשון מגיע האימייל משתי המכנכות של התאומים - פעילות יום המשפחה שאמורה היתה להיות ב 24 תתקיים ב 17...כל ההורים מתיצבים ורשימת מטלות חולקה, מומלץ אפילו ששני ההורים יתיצבו..

כאמור אחד בחו"ל ואחת תכננה חמשוש...הסבתא לא יכולה להשאר ובטח שלא להתחלק בין שתי כתות.. וחוץ מזה הילדים רוצים את אמא..

נאלצתי לבטל וגרמתי עוגמת נפש לבנות, הן הציעו שהילדים לא ילכו לבית הספר כדי שלא תהיה להם עוגמת נפש..אבל בהכירי את ילדי זה לא יעבוד.. הבטחתי לשלם את חלקי אבל הפצע נשאר פתוח...

מדוע בית הספר לא מסוגל לפרסם תאריכים מראש?
מה הייתן עושות במקומי?
ב

 

[melon]

הייתי עושה אותו דבר

כי משפחה וילדים זה חשוב
אבל
הייתי מתבאסת , מקטרת , מיללת , מאשימה את בית הספר
ובטח מתנקמת במורה ע"י אכילת חטיף שוקולד או גלידה ענקית - שתראה מה זה ! עונש !


מבאס אבל כנראה שיסורי המצפון היו מתקיפים אז עדיף שנשארת.

 

[יער יפעת]

השאלה היא לדעתי

איך את תופסת את החשיבות של היום הזה. האם את חושבת שהילדים יפסידו חוויה או תכנים שלא היית רוצה שיפספסו או שאת פשוט רוצה שהם יהיו "כמו כולם"?
אין אסון גדול בזה שילדים יתאכזבו קצת (או שתהיה להם עגמת נפש). נכון שכהורים אנחנו מוכנים לחוות בעצמנו אכזבה ועגמת נפש רק כדי שהם לא יחוו אותם אבל מידי פעם אפשר גם ההיפך.
אם הנסיעה מאד חשובה לך ואם את חושבת שמעבר לאכזבה הילדים לא יפסידו הרבה- תשלחי אותם ליום משפחה כיפי אצל סבתא, וסעי.
ושוב- אם היום נראה לך משמעותי, בעל תכנים שלא כדאי לפספס וכד', אז תוותרי .
מה שאני מנסה לאמר זה שאל תוותרי בגלל שזו ברירת המחדל האוטומטית אלא בגלל שאת באמת מאמינה שבמקרה הזה היום שלהם חשוב יותר מהיום שלך.

 

[tamark4]

כאמא צינית

הייתי שואלת את הילדים עד כמה חשוב להם שאגיע.
הרבה פעמים הפעילות הזו בבית הספר היא סתמית במקרה הטוב. לפעמים היא נהדרת וחשובה, בתלות במורה בעיקר ובקשר של הילדים שלך איתה.
מותר לך לצ'פר את עצמך ובכל מקרה זה לא ויתור נוראי וכואב לילדים.
הקטע של הנחתות מבית הספר הוא צרה צרורה ומבחינתי לא פחות חשוב שהילדים יבינו שזו צורת עבודה לקויה וקריזיונרית ושלא כולם יכולים או צריכים להתיישר על פיה.

 

[אמא לאינדיאנים]

בעיה....

אני מתרחפנת מדברים כאלו

לי יש בעיה דומה, בסוף החודש יש "יום סבים" ומה אני עושה עם אין לי מי שיגיע ל2 הכיתות של הילדים?! לשלוח אותם לבית הספר ושיהיה בלי סבים? לבוא אני במקום? לא יודעת מה לעשות....

 

[גמדים קטנים]

מה? מה זה יום סבים?!

עד גיל 12 היתה לי סתבא אחת (לא ראויה לתואר) ומאז כלום. מה זאת החוצפה הזאת, שילדים בלי סבים ירגישו עד כמה זה מבאס בצורה מיוחדת?!

 

[melon]

הוצאת לי את המילים מהמקלדת

אני בטוחה שהכוונה טובה , אבל יום סבים עלול להיות באמת מבאס

 

[מור שלז]

אני חושבת שהייתי נוהגת כמוך

מבאס, ממש מבאס ההתנהלות הזו מצד בית הספר.

אבל בסופו של דבר, את מכירה את הילדים שלך הכי טוב. וכמו שכתבת: "הילדים רוצים את אמא".
אני חושבת שהייתי נוהגת כמוך.
אני חושבת שגם הייתי משתפת את הילדים, מספרת להם על התכניות שהיו לי ועל הביטול ומה היו מעדיפים.
לפי מה שאת כותבת, את יודעת כמה זה חשוב להם, ובחרת בהם. אבל לפחות שיידעו את זה. בעיני זו משמעות חשובה של יום המשפחה - בשבילם. ההקרבות הקטנות האלו שאמא נאלצת לעשות על הדרך...

ומצד שני, הזמן הזה שהם בגיל הזה, הזמן הזה שהם רוצים את אמא, לא יחזור...

 

[מור שלז]

ימים עמוסים... ו

על הבוקר

תמיד חשבתי שלאנשים ללא עבודה יש זמן... אז חשבתי.

עכשיו, אחרי 12 שנים כמעט של ניהול חברה, אני מרגישה מוכנה להתקדם לאתגר הבא, ומסתבר שזו עבודה במשרה מלאה

פעם או פעמיים בשבוע אני בכנס/הרצאה - להרחיב אופקים, ולא פחות חשוב ליצור קשרים.
עוד כמה פעמים בשבוע אני בראיונות ופגישות.
מעבר לזה חשוב לי מאוד להעמיק את הידע הטכנולוגי שלי בתחומים שלא עסקנו בהם בחברה הקודמת, להשלים פערים, ואני לומדת המון.
מתברר שללמוד בבית דורש המון משמעת עצמית.
כמה שעות ביום של ניתוק מהעולם, סינון שיחות ו... פשוט עבודה קשה. לקרוא, לתרגל, לעשות, להפנים.

פתאום אני מגלה איך הזמן בורח לי בין האצבעות ממש. חזרתי לנהל יומן כדי להספיק הכל, ועדין אני מרגישה שאני לא עושה מספיק. יש לי רשימה ארוכה של מטלות לפני...

אז אני קצת מתנצלת שאני ממעטת לכתוב בפורום בימים האחרונים. אני פשוט מרגישה שאני חייבת כרגע לרכז את כל האנרגיות שלי בכיוון אחד, ודווקא מפני שאין לי מסגרת חיצונית של עבודה, פגישות, חברה לנהל וכל מה שמסביב - אני חייבת לסנן את העולם החיצון כמה שרק אפשר ולהתרכז.

ורק על דבר אחד אני לא מוותרת: על אימון הבוקר. על המתנה הקטנה הזו שאני נותנת לעצמי כל בוקר מחדש.
וגם הבוקר, על האופניים כבר משש וחצי, נסיעה לרשפון, מפגש עם שאר הקבוצה, ומשם לשמורה החביבה עלינו בימים אלו, לכחול של הים, לירוק של הפריחה והרבה הרבה אויר לנשימה.

וגם בבוקר הזה אני לא שוכחת להגיד תודה, תודה על האפשרות הזו לעלות על האופניים ופשוט לרכוב לשעתיים וחצי של חופש ...

יום נפלא לכולן

 

[אמא לאינדיאנים]

תמשיכי להנות לגמרי מגיע לך!

 

[תנועה B]

לרוץ למרות הכל

התבאסתי לחזור ולכתוב פה על עוד בוקר שלא התעוררתי לאימון רכיבה. ממש ככה. הייתה רוח חזקה אצלנו והחלטתי שהרבה יותר נוח במיטה... עוד שעה וחצי הרווחתי.
אבל אחה"צ הרגשתי שעוד רגע ומשהו יקרה. חייבת לרוץ! יצאתי לשש ק"מ ריצה במערכת שלנו וכל כך התרגשתי. לא מהמרחק (מה זה 6 ק"מ עבורי, אחרי כל האימונים למרתונים שעשיתי?) אלא מזה שרצתי אותם רצוף בלי הפסקות הליכה!
אני כבר כמעט שנה מושבתת מריצה וכל כך התגעגעתי למאמץ הזה! מדהים כמה. עד עכשיו רצתי כשעה בקאנטרי על מסילה. היה מדכא אבל לפחות זה שמר עלי מפני קפיצה למאמצים שיפגעו בי שוב.
אז היום פשוט הייתי באנרגיות לרוץ בלי הפסקות, אבל בשליטה, לאט! ולצד הקולות שאמרו "מה כל כך לאט??" היו גם קולות שאמרו "כל הכבוד! חזרת לרוץ!!!". הגברתי את הווליום של הקולות האחרונים.
שמחה לכתוב פה!!!