"את אולי לא מרגישה אבל..."
משפט שמתחיל ככה וממשיך עם אבל לא מבשר טובות, נכון?
חמש בבוקר אני קמה לתוך מבול ומייד מתחברת לווטסאפ לברר אם יש אימון שטח.
אחד מבטל, השאר מתנדנדים, וב-5:40 מתקבלת ההחלטה שהאימון מתקיים ואני עולה על האופניים ויוצאת לחושך ולשבילי האופניים הרטובים (החלטתי להגיע לאימון ברכיבה כדי להשלים נפח).
יצאנו בנבחרת מצומצמת לאימון אופני שטח בסינגלים של שמורת חוף השרון.
הנופים מדהימים ודרמתיים, כבר עושים לי טוב.
הסינגלים מהודקים יחסית אחרי הגשמים של הלילה.
ואני??? אני חוששת, מכל האלמנטים הטכניים, ובמיוחד מהירידות.
מתמודדת כמה שאני יכולה, מקבלת הרבה הדרכה צמודה מהמאמן לאורך הדרך.
מדי פעם אני מנסה "לעוף" על עצמי כשאני צולחת ירידה שהפחידה אותי במיוחד, או אמבטיה שחיכתה בהמשך הסינגל, אבל אין זמן - ממשיכים לרכוב.
הרכיבה מעייפת, ההתמודדות מול החול שוב ושוב דורשת הרבה כוח, טכניקה ושליטה על האופניים ואני משתדלת לשמור על ריכוז מקסימלי.
ואז, בעצירה שעשינו לפני הסיבוב חזרה פתאום ד', השותף שלי לרכיבות השטח, מסתכל עלי ומודיע: "את אולי לא מרגישה אבל את אוספת היום מלא נצחונות קטנים וגדולים!"
איזה כיף לשמוע כזה משפט על הבוקר!
כיף להרגיש את ההתקדמות, כיף להרגיש את הנצחונות הקטנים האלו שנאספים להם לאט לאט לשרשרת של חוויות חיוביות שבונות לי בטחון על אופני השטח שכל כך מפחידים אותי, וכיף שיש מי שיודע לחגוג איתי ולהעריך את הנצחונות האלו.
כל כך לא מובן מאליו!
זהו, עכשיו אני חייבת לטוס, יש לי עוד יום של פגישות לפני, ובערב אירוע פרידה קטן וצנוע אצלי בבית, רגע לפני שכולנו נפרדים וסוגרים את החברה.
יום נפלא לכולן