באף זה כל הסיפור?
אחרי כמעט שבוע בלי ריצה, המון קנאה בתמונות ובסיפורי הרצים בסופה ושק שלם של חששות על הכתפיים יצאתי אתמול לרוץ (ורק שתדעו, השק הזה מה זה כבד, יש בינו לבין הפוך והמיטה קשר ממש הדוק
![Wink ;) ;)]()
).
כשבריצה האחרונה הרגשתי שוב שבעיות הנשימה של לפני שנה חוזרות אלי , נכנסתי ללחץ. המחשבה על חורף בלי ריצה לא עושה טוב לאפחד, ובטח לא לי. אני מודה שהמחשבה על חוסר האונים של שנה שעברה והעובדה שאין לי באמת פיתרון חוץ מלחכות לקיץ, הפחידה אותי.
אז אחרי שבוע של חיזוקים, יוגה ושאר דברים שניסו לשמור על שפיותי, הרמתי ידיים אתמול והבנתי שאני צריכה לרוץ על אף הקרירות שבחוץ ובעיקר, על אף הפחד.
לצורך העניין החלטתי להוציא את ביגוד החורף מהארון, במקרה שלי, ללבוש חולצה ארוכה מעל הקצרה ולנסות להשתמש בבאף. מתוך מחשבה שאולי סביבה קצת חמה יותר לאיזור הנשימה הבעייתי תועיל. בדיעבד מתברר שזו היתה החלטה לא רעה שכנראה שיפרה את המצב ואת יכולת הנשימה שלי. לא אגיד שזאת היתה ריצה מושלמת והיו בה כמה רגעים בעייתיים. יחד עם זאת, זו היתה שעה ורבע של ריצה בקצב צב מצוי שהסתיימה בקצת תחושת תקווה.
אז תחזיקו לי אצבעות שבאף זה כל הסיפור?