יש גם ימים כאלו... ריצה שלא זורמת
עם שני ילדים חולים בבית, ועם 3 ראיונות היום, לא ממש הספקתי להתאמן בבוקר.
עוד כשהייתי עם הבן אצל הרופא הגיע סמס שביקש ממני להקדים ולהגיע לראיון הראשון, ומובן שהסכמתי. כל ראיון כזה חשוב מאוד עבורי עכשיו, הזדמנות לא רק להתראיין וליצור רושם חיובי אצל המראיינים - אלא גם להכיר מקרוב את הצד השני, את האנשים שאעבוד איתם, את האופי של החברה ועוד.
זה אומר שיצאתי מהבית בבוקר וחזרתי הביתה אחר הצהריים - ורק אז גיליתי שמאז אתמול בערב לא אכלתי. לא ממש היה לי זמן, ופשוט שכחתי לאכול
(מה שלא קורה לי כמעט אף פעם מאז שאני עושה ספורט על בסיס קבוע).
אכלתי משהו קטן ואז יצאתי לריצה. בתכנון היה פארטלק, אבל ברגליים ובגוף לא היה כלום. אז פשוט המשכתי לרוץ עוד קצת בשביל הנשמה, בשביל לנקות את הראש, לארגן את המחשבות.
ברגלים לא היה כלום, והגוף היה פשוט מרוקן.
לא ברור אם זה בגלל האוכל, או שאולי נדבקתי מהילדים (בבקשה לא!) או שאולי זה כל הסטרס שמסביב. אמנם יש משהו נהדר בראיונות, בהזדמנות לפגוש אנשים חדשים ומרתקים, להחשף לרעיונות מדליקים, טכנולוגיות חדשות ועוד... ומצד שני זה מעייף.
אז קיצרתי את הריצה, וחזרתי הביתה לילדים החולים ולהתכונן ליום העמוס שמצפה לי מחר... אני ממש ממש מקוה שאני לא מפתחת שום מחלה או וירוס. לא מתאים עכשיו
ערב נפלא לכולן