כל כך מוכר, עם השני זה היה לי ככה, לילות בלי שינה, הנקות ארוכות ותינוק שרוצה רק את אמא, וגזים ושיניים ואת כל החבילה.
כשהייתי הולכת לשחות בבריכה הייתי לוקחת את אמא שלי שתשגיח עליו בשעה שאני שוחה. אני לא אשכח שפעם יצאתי מהמים כשסיימתי וראיתי שהוא צורח, אמא שלי חשבה שזה בסדר, הרי הוא ינק לפני שנכנסתי למים. שעה כמעט הוא צרח, רציתי לקבור את עצמי (ואותה...). אני יודעת שאת לא אוהבת לשחות, אבל לי בתקופה הזה שחייה יותר עזרה, הייתי עייפה מכדי לרוץ בחום בחוץ (בעצם היה חם מדי, הוא נולד באפריל, ככה שאת רוב הקיץ נאלצתי או לרוץ בחדר כושר כי השעות לא התאימו, או בערב כשאני חצי מתה. והייתי צריכה לחכות לאבא שלו כי אף אחד אחר לא הסכים לשמור עליו). אני גם לא האמנתי שזה יעבור, הרי עם הגדולה היה כל כך קל לחזור להתאמן. כשהתאמנתי שנה שעברה למרתון זה בכלל היה סיוט עם השינה. ואני עדיין זוכרת שכל מה שחשבתי עליו כשהגעתי לחצי בבית שאן זה - "מיטה, לילה שלם, כולה שלי!!!". אז זה עובר, ומדי פעם יש נסיגות, עכשיו הוא בן שנתיים וחצי ורק לאחרונה אנחנו חווים רצף של לילות מלאים, אבל זה מגיע למצב סביר ונסבל עוד הרבה קודם. ואז עושים עוד אחד
![Stick out tongue :p :p]()
. בהצלחה!