עברתי את קו הסיום!!
השאלה, האם אוכל, ריחפה מעל ראשי מאז סוף ספטמבר כשפרץ כאב במפרק הירך ה"טוב" שלי... תמיד היעד, התאריך, ה5.12, היה פרוס לפני. יעד שחשוב לי. יעש שאני משתוקקת להגיע אליו. יעד של אליפות ישראל בטריאתלון שנערכת כל שנה באילת..., וגם הטריאתלון האחרון שיכולתי לעשות במלואו....
עברו תורים דחופים עם רופאים, החלטה להקרין את האזור, התחננות לקבל אותי "עכשיו" להקרנות בלי התחשבות בעומס ביחידה, אז ההקרנות, הכאב המתמשך, העייפות, תשישות, תסכול, בכי, ניהול משככי כאבים... אימונים מסביב ובהתחשב לכאב. עלייה על הטריינר עם שרפרף, כי לא יכולתי לעלות על האופניים בחוץ, ניסיוי והטעייה עם איזה אימונים עושים לי טוב ואיזה כדאי לחזור עליהם... ותמיד תאריך היעד לפני.. ה5.12....
ולפני שבוע, בהשפעה הטובה של ההקרנות, ובהעזה מסוימת מצידי, ערכתי נסיון לעלות על האופניים והצלחתי! רכיבה של חצי שעה וידעתי שלפחות יש לי את השחייה ואת הרכיבה. החלטה להיעזר בקב בהליכה, קבלת אישור שופט הראשי.. וירדנו לאילת, רק לשם הכייף. לא לקבוע זמנים. לא להשוואה לשנה שעברה, רק לשם הנצחון העצמי. היו מעט פרפרים, כי ידעתי שאני לא צריכה לדחוף, רק לעבור. התרגשתי, אך בלי הפחד שבדרך כלל מלווה אותי עד קו הזינוק.
הגענו ביום רביעי, שחייה עם חליפה, למחרת שחייה בלי רק "לטעום" את המים, רכיבה של 30 דק', רק לבדוק שהאופניים בסדר, בכוונה בלי לנסות את העלייה - למה לנסות ולהיכשל לפני התחרות... תרגילי מתיחה שתרגלתי בשבועות האחרונים, שעושים לי טוב... הרבה חיבוקים עם חברים.. ומוכנה
(as ready as I’d ever be) לתחרות.
המשך יבוא.. (יוצאת ליום מלא עובדה כייפית!)