עדין לא מסכמת כלום ובכל זאת....אזהרה יצא קצת ארוך
אבל זו היתה ריצה ארוכה אז מותר לי:
אתחיל מזה שהיום אני יכולה להגיד שאני ממש אוהבת את הריצות הארוכות, את ההכנה לפניהן, המחשבות על הדרך וכמובן הריצה העצמה. יש משהו בהתמודדות עם האתגר הזה שמגניב אותי לגמרי.
 
בשיחה עם השותפה לדרך באחד הימים השבוע היא חששה שלא נצליח לסיים ואני אמרתי לה שהיות ואני עקשנית זה יקרה.
 
התארגנות יום קודם היתה דומה להתארגנות צה"ל לקראת הכניסה הקרקעית בצוק איתן....מחשבות על מה ללבוש, לפני אחרי ובזמן הריצה, מה לשים בתיק מים - מים או איזוטוני (בסוף שמתי איזוטוני וזו היתה החלטה מעולה עבורי), האם לקחת בכלל תיק מים, מה לאכול לפני (בכל זאת יש לנו לא מעט שעות ערות עד תחילת הריצה) ובעיקר איך לעשות את ההשלמה על ה21 קילומטרים של המירוץ עצמו.
החלטנו לרוץ 5 קילומטר לפני ועוד 8 אחרי, הקילומטרים של ה"חימום" היום מעולים. רצות מקשקשות, קצב טוב רואים את אנשי הברזל מגיעים עם אופני מיליון הדולר שלהם מרכיבה ארוכה בגלבוע ומתארגנים גם הם למרוץ ועוד אלפי רצים, באחד המקומות היפים בישראל. קובעות שנכנסות לסחנה שמסיימות. החום כבר בהתחלה כבד וברור לנו שנסיים בשעת צהרים מאוחרת.
מסיימות חמישה קילומטר, לובשות תיק מים, ג'ל, פיפי, אני סיגריה (כן כן יבוא יום ואפסיק לעשן....רק שזה לא היום) והולכות לקו הזינוק. עיכוב קל בזינוק ויוצאות לדרך.
 
כבר בהתחלה השותפה אומרת שקשה לה, אני עונה שהיא מכתיבה את הקצב וממשיכות. חם, שותות מים ושופכות על עצמנו בכל תחנה ויש המון תחנות מאורגנות להפליא. מסלול מדהים. מידי פעם השותפה מבקשת לעבור להליכה ואנחנו מתזמנות את ההליכות כל 5 קילומטר בערך אלא אם היא מרגישה צורך לעשות את זה לפני. בקילומטר ה17 תחושה נפלאה של אמצע הדרך אבל אין לי ספק כי מהרגע הזה הרבה מאוד מהריצה זה בראש. דווקא המקום של הליווי והתמיכה מאוד חיזק אותי, יחד עם זאת אני חושבת איך אני עושה את ההפרדה ובמרתון עצמו עושה אותו עם עצמי כי באמת הרגשתי שיכולתי הרבה יותר.
 
מגיעות לשער הסיום, מפלסות את הדרך בתוך הבלגן, מורידות את המספר ויוצאות שוב. ה8 קילומטרים אחרונים היו קשים, כבר היה ממש חם והעייפות ניכרת. השותפה כמעט נשברת ואני מחזיקה לא לתת לה לעצור.
 
מסיימות בתוך מגרש החניה עצמו, בתחושת התרגשות מטורפת. השחיה בסחנה בסיום היתה צ'ופר מטורף ומקלחת עם מים חמים במלתחות הסחנה ובגדים נקים בכלל תענוג בלתי רגיל.
 
בקיצור פתאום טבריה ניראת לגמרי אפשרית, הארבע ראשי עוד קצת תפוס אבל באמת בקטנה, להתמודד מול הרצון ותחושת היכולת של להגביר קצב בחצי עצמו (הרצון לעשות תוצאה שידעתי שאני יכולה לה) מול המחשבה שזה רק חלק מהדרך, לא להיסחף עם ההמון ולשמור על תוכנית הריצה המקורית, להתמודד עם ההתרגשות, להתמודד עם הרצון לעצור אחרי קו הסיום ובמקום זה להמשיך ולצאת שוב נתנו לי הרבה כוח ותחושת מסוגלות.
 
יאלללה שיגיע כבר ה9/1!!!