מ-ו-ש-ל-ם!
היה מושלם!
נתחיל מתקציר הפרקים הקודמים: בשנה שעברה התאמנתי לבד, חצי מרתון ת"א היה החצי הראשון, יום חם מאוד, ריצה מרגשת אבל קשה בתוצאה של 2:30. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המדהימה שלי ובאוקטובר עשיתי את חצי מרתון יקבים, תוך כדי אימון "על הדרך", היה חצי מדהים, מסלול קשה מאוד, ושיפור של 6 דקות.
הפעם מתאמנת בשיא הרצינות, לא מפספסת ריצה, עושה בדיוק מה שכתוב (וכמה טיפה טיפה יותר) רואה שיפור בזמנים, שיפור בהרגשה ומתחילה לפנטז על תוצאה, רוצה לרדת מ2:20 וחולמת על 2:15. יש לציין כי מעולם לא רצתי ארוכה בקצב מהיר מ6:35 דקות לקילומטר.
נפגשים כל הקבוצה בבוקר, התרגשות מטורפת, צועדים יחד לקו הזינוק, בתכנון לרוץ עם עוד שתי חברות וחבר שמבטיח ללוות כל הדרך (בא בשביל לרוץ איתנו!) ויוצאים!
הכל זורם באופן מושלם, צוחקים, דופקים פוזה לכל צלם, והזמנים ממש לא הגיונים, הריצה טסה לנו. באיזשהו שלב החברות קצת מאטות ונותנות את ברכת הדרך להמשיך (בסופו של דבר מסיימות כל אחת מהן בנפרד פחות מ2 דקות אחרי).
אני והחבר, שמבטיח ללוות אותי, ממשיכים בקצב. הוא אומר לי באיזשהו שלב "את יורדת את ה2:15" אני עונה "הלוואי". ב5 קילומטרים אחרונים אני מבינה שזה באמת קורה, ומחליטים לתת כל מה שיש, מתכנסת בעצמי, כבר יותר שקטה מהפטפוטים בדרך, מצד שני רצתי על קצב של 5:45 בשלב הזה...אני מודיעה שבקו הסיום סביר להניח שאבכה מהתרגשות....ו....קו הסיום מגיע מסימת בתוצאה של 2:13!!!!
בהרגשה מעולה! בוכה ומחבקת מהתרגשות!
הריצה הכי טובה שהיתה לי אי פעם.
לפני כמה זמן שאלתי מה כדאי "לחייך כל הדרך או לשאוף לתוצאה?" אז אפשר! היה נפלא!