הנה סיפור מתוך הבלוג שלי אודות ילדותי
זאת היתה האוירה בה גדלתי:
אוסי התחברה בקלות לכל אחד או אחת. היא לא הבחינה בין חבריה ולא מיינה אותם לפי שום קטגוריה. לכן קשה היה לה לקבל את הערתה של אימה של שושנה כשבאה אליה יחד עם עוד חברות.
בינהן היו שתי העמליות מהכיתה. אחת מהן היתה ממוצא עיראקי והשניה ממוצא סורי. אמה ואביה של שושנה היו יוצאי פולין, ניצולי שואה מגיטו וארשה. לאביה של שושנה היתה חנות מכלת עד לאותו יום בו זכו בשילומים מהגרמנים. אביה רכש בית חרושת ודירת יוקרה ברמת גן. למעשה כשבאו הבנות לביתה של שושנה, הן באו לראות את החדר החדש שלה. לאף אחת מהחברות לא היה חדר לבד ובודאי לא חדר שעוצב במיוחד עבורן. כשניכסנו הבנות לחדר והתפעלו ממנו חיכו חלק מהן בהול. אוסי שמעה את אמא של שושנה אומרת: "למה אתן מתחברות עם ילדות כאלה, הן לא משלכן". היא הביטה לכוון העמליות. אוסי לא הבינה את משמעות הערתה אבל זה הציק לה מאד. היא שבה לביתה וניגשה לאביה לברר למה התכוונה אימה של שושנה כשאמרה ..."הן לא משלכן".
- אבא, אני צריכה לשאול אותן משהו.
- כן, אוסינקה מה הבעיה?
- היינו היום אצל שושנה, אתה היודע זאת החברה שההורים שלה קיבלו הרבה פיצויים מהגרמנים. אמא שלה אמרה לנו שאנחנו לא צריכות להתחבר עם שתי העמליות מהכיתה שלנו. אתה מכיר את עמליה, היא היתה פה הרבה פעמים? אני לא מבינה למה היא התכוונה כשהיא אמרה "הן לא משלכן".
אוסי מזמן לא ראתה את אביה נכעס כל כך. "מה?!! כך היא אמרה? דווקא היא שכל הונה בא לה מהשילומים?? רק בגולה שמעתי התבטאויות כאלה כשהגויים התכוונו אלינו היהודים.
אוסינקה, כאן בארץ כולנו יהודים. אין הבדל בינינו, זה מה שמאחד אותנו כאומה. אם כך חושבת אמא של שושנה, אני מציע שלא תלכי אליה שוב. אבל העמליות מוזמנות אלינו ברצון רב. אני פשוט לא מאמין שיהודי ניצול שואה יעשה הבחנה כזאת בין יהודים, כנראה שהכסף עלה לה לראש".