ערב טוב אנשים! יצא לי היום לחשוב על

[רינתי77]

ערב טוב אנשים! יצא לי היום לחשוב על

כל הוירטואליה והדיגיטליה בה אנו חיים. חשבתי על איך השתנו הקשרים
בין בני האדם בעידן הממוחשב הזה. מצד אחד כולנו הרבה יותר מקושרים
ושותפים לחוויות של אחרים אונליין. מצד שני, אנחנו שרויים במין בדידות מזהרת,
שהרי בסופו של דבר הנגיעה היא במקלדת הדוממת. האם אנחנו החלפנו את
הפגישות פנים מול פנים לפגישות מקלדת מול מקלדת? מעדיפים לסמס מאשר
לדבר? מעדיפים לכתוב את דעתינו במקום להשמיע אותה? האם יש לנו יותר
אנשים לחלוק איתם חוויות או שזאת אשליה?

 

[יחפהבפארק]

והנה השקל שלי בנושא

הכל אשליה.
אני קולדת במקלדת. סביבי קירות לבנים עם תמונות בכל מיני צבעים.
הטלויזיה בחדר דוממת.
אני מול מסך לבן ואותיות שחורות מרצדות, רודפות זו אחר זו כדי לשזור מילה, משפט, סיפור קצר או חוות דעת על משהו.
אתם כולכם בדמיוני. שמות וכינויים. אני מדמיינת איך אתם נראים. לכל אחד מכם יש עיניים ושיער וכולכם נמצאים במטריקס שלי.
אבל אני בגופי בסך הכל יושבת לי על כסא שמכאיב לגבי. זזה מצד אל צד. מדי פעם בפעם מנסה להאזין לחדשות הבוקעות מהטלויזיה בסלון.
אני נכנסת לפורום X או לפורום Y והעולם מתעורר לתחיה. יש צחוקים. מתרגשים. פותחים סרטון יוטיוב ושומעים מוזיקה טובה. הנה אני בחברת אנשים. אני יכולה לחוש אותם ולשמוע אותם מדברים. לכל משפט שאני קוראת יש את הקול ואת הטונים שלו.
ברגע שאני קמה מהכיסא, שוב הכל נעלם.
יש חדר ריק. טלויזיה דוממת. רעש רקע מהסלון. הכתפיים כואבות.
הולכת למטבח ומוזגת לי קפה. מציתה עוד סיגריה. רעש המכוניות הבוקע מהרחוב הסואן מזכיר לי שהחיים נמצאים ברחוב. הוירטואליה היא אשליה שמעבירה את הזמן.

 

[רינתי77]

האמנם יחפה? האם אף פעם משהו מהוירטואליה

לא המשיך להעסיק את המחשבות שלך לאחר שכיבית את המחשב?
האם לא תהית מעולם איך נראה משתתף זה או אחר מאחד הפורומים
בהם את גולשת?

 

[יחפהבפארק]

כן. ללא ספק כן.

הוירטואליה היא מטריקס מבחינתי. היא קיימת ומעסיקה אותי ללא הרף, אך ברור לי שזאת אשליה.
מאחר ואני כבר שנים רבות מעסיקה את עצמי בוירטואליה ואני מוכרחה להודות שהכרתי המון אנשים נהדרים דרך המדיה הזאת, למדתי עם הזמן לא להיפגע יותר מדי ולא להתאהב יותר מדי. למדתי לקחת הכל בפרופורציות הנכונות. הלוואי והיה לי דולר אחד על כל שעת שינה שהפסדתי בגלל דיון מרתק או בגלל מישהו שפגע בי או העליב אותי קשות.
נפגשתי פנים אל פנים עם הרבה מאוד חברים מפורומים שונים ואפילו ערכתי בביתי מפגשים שגלשו עד שעות הבוקר המוקדמות עם הרבה אלכוהול ואוכל טוב.
אז סיפקנו את הסקרנות הטבעית, נפגשנו כמה פעמים, אבל בסופו של דבר כל אחד חוזר לחייו ה"אמיתיים".
כמובן שיש בי סקרנות עצומה לגבי האנשים המאיישים את הפורומים השונים שאני שוהה בהם, אך למדתי לאחר כל כך הרבה שנים, להתייחס לכולם כאל דמויות המאכלסות את דמיוני ומחשבותיי, אבל הם לא ממש חלק מחיי. אף אחד מהם לא יבוא לעסות את גבי הכואב בשעת מצוקה

 

[רינתי77]

ממה שאת מתארת לא מדובר באשליה,

אלא אם כן הציפיות שלך הן שאנשים יבואו לעסות את גבך.
ברגע שפגשת אותם פנים מול פנים, הרי הם כבר לא ווירטואלים.
אז אולי הם לא חברי נפש, אבל הם גם לא אשליה.

 

[יחפהבפארק]

כנראה שאני לא מסבירה את עצמי נכון

פעם החיים עם המחשב והאינטרנט היו שונים לחלוטין.
הכרתי מלא אנשים דרך הפורומים השונים. יש לי אפילו חברה אחת קרובה שהיכרתי בגלל פורום מסויים.
נכון להיום, פני הדברים הם שונים. אני נמנעת ממפגשי פורום למיניהם
ומתייחסת לאנשים שאני מדברת איתם בכל פורום כאל דמויות כפי שציינתי קודם לכן.

 

[אשת השמש האדומה]

לפעמים מתחשק לי לזרוק את המחשב מהחלון

ולצאת מהבית או מהמשרד,
לשוטט ולהביט באנשים.
ללכת קילומטרים כמו שהייתי עושה פעם,
לדבר עם אנשים זרים,
לצאת עם אפניים בין הערביים,
למזג האוויר המלטף והנעים.

אבל אני תקועה בבית ומקלידה אין ספור אותיות,
ואני אפילו לא יודעת למה ולמי.
אני לא יודעת אם באתי לראות או באתי להראות,
ויותר מזה- אני לא יודעת למה אכפת לי בכלל.

ובסופו של דבר אחרי יותר מידי מילים,
אני חשה את המועקה הזו בלב,
את הבדידות המזהרת,
את העליבות שבזה.
ואני עדיין לא זורקת את המחשב מהחלון...

ומצד שני,
אולי בדידות היא מצב קיומי. לא עולה ולא יורדת,
למעט רגעים ספורים.
וכנראה שאני סתם מאשימה את המחשב האומלל,
בעצלות, בבדידות ובכאבי הגב.

(חרגתי קצת מהשאלות)

 

[poseidon111]

ראי, אני לא מהמשתפכים (מקווה שלא החסרתי אות),

אבל הפוסט הזה שלך הוא במידה זו או אחרת חלק מכל אחד מאיתנו.

הכנות שלך, הרגישות שהפגנת היא אות ומופת לכל פוסט אמיתי.

כל הכבוד על הנושא ועל הכתיבה.

 

[אשת השמש האדומה]

תודה רבה

 

[רינתי77]

השאלה היא האם הוירטואליה החליפה

את הקשרים האישיים האמיתיים בחייך. האם את מעדיפה
משתתפי פורום על פני אנשים בשר ודם?

 

[אשת השמש האדומה]

לא

בהחלט לא.
אבל היא דוחקת אותם החוצה מעט,
ולו בגלל הקלות שיש בוירטואליה.
אני יכולה להיות שרועה בתחתונים,
דקות אחרי שהתעוררתי מהשינה- ואני כבר בתוך העניינים.
לא נקייה, לא מקולחת,
לא מחוייכת ולא מבושמת.
ה"שמש" היא חזות סטטית.

ובכדי לתקשר עם האנשים בחוץ אני צריכה לתת מעצמי יותר.
אני צריכה לקבוע, לזום, לתחזק.
לאהוב אותם ולהתמודד עם הרגשות שלהם.
להקשיב, להתייחס, להכיל.
להשתיק את עצמי.
אני צריכה להתקלח, להתלבש ולצאת מהבית.
אני צריכה להיות מוכנה שמישהו אחר יבחר לאן ומה.
אני צריכה להשתמש בתחבורה הציבורית מחורבנת הזו.
אני צריכה לתת קצת יותר מהכלום שאני נותנת בוירטו.

אך בטווח הארוך- יש לזה מחיר.

אני מאמינה שעבור רוב האנשים הוריטו הוא לא תחליף הולם למגע, הבעות פנים וצלילים. הוא לכל היותר משלים את החוויה החברתית.
ועבורי, הבעיה מתחילה כשהאנשים וירטואלים מעוררים בי רגשות עזים מידי (אני שונאת, אוהבת, כועסת, כואבת וכדומה). עבורי, זה סימן לסגת.

 

[רינתי77]

מזדהה מאד עם דבריך אודות הקלות הבלתי

נסבלת שיש בוירטואליה. קל לפגוש אנשים, קל לפרוץ
גבולות, קל להישאב לתוך מערבולת של רגשות מעורבים.
קל מדי, להרגשתי. הרי זה תמיד יהיה שם, אז לא צריך
לחשוב יותר מדי לפני ששופכים משהו על המסך. לדעתי,
זה בעוכרינו. קרה לך כבר שהתנהלת במציאות כמו בוירטואליה
בלי לשים לב?

 

[אשת השמש האדומה]

לא קרה לי

אני חושבת שבוירטו אני נוטה להיות יותר חדה ובוטה מאשר בחוץ,
אבל חלק משמעותי מזה הוא העובדה שבחוץ אני בוחרת ומסננת את האנשים, ופה אין לי שליטה על מי בא ויוצא, ואין לי שליטה לגבי מי יגיב לי ומה.

ועדיין אני משתדלת לשמור על הגינות גם בוירטו.
השתדלות שאני לא נצרכת לה ב"חוץ", מטבע הדברים.

ומה איתך רינתי? מה דעתך בנושא?

 

[לילוש באה לביקור]

כמה נכון ואמיתי.

גם ההודעה הבאה שלך. אמרת את האמת כמו שהיא.
את יודעת שמצאתי את עצמי אומרת שאני מתבטאת יותר טוב בכתב?
ואני לא יודעת אם זה אכן ככה, או שהוירטואליה והאפיל הבטוח והאנונימי שלה נותנים לי הרגשה שאני יכולה לכתוב בחופשיות ללא מסננים.

 

[אשת השמש האדומה]

 

[דאגרוטיפ]

נדמה לי שמה שכתב לך פוס מגלם בתוכו

את כל מה שיכולתי לקלוד לך.
ואת היופי הזה לא ניתן להסתיר או להשאר אדיש אליו, שמש.
(התזכרי?)

 

[אשת השמש האדומה]

כמובן שאני זוכרת תודה

 

[פונפון32]

אף פעם לא מאוחר לעשות את מה שמרגישים.

אף פעם.
גם לא בגיל 70.

 

[אשת השמש האדומה]

זה לא עניין של גיל.
אולי של סטייט אוף מיינד. קצת מזה הסברתי בהודעה השנייה.

קראתי את ההודעה בה כתבת שאת "מעבירה" אנשים מהוירטו לחייך בחוץ.
אולי אם היה לי אומץ הייתי עושה זאת,
כי יש כותבים שהייתי מאוד רוצה להכיר.

זה תמיד היה ככה? לא היו לך חששות והתלבטויות? וכיום?
מה החסרונות של זה, לדעתך?

 

[פונפון32]

ברור שיש להזהר בדברים הללו,

הרי לכי תדעי מי מסתתר מאחורי המסך.
אני מסתמכת קודם כל על האינטואיציה שלי. אני מרגישה אנשים דרך הכתיבה, קולטת ניואנסים, מאפייני אופי, מינוסים ופלוסים, אלמנטים של התנהגות.
יש דברים שאי אפשר להסתיר. פשוט אי אפשר. זה זועק מן הכתב אפילו אם מנסים להסתיר זאת בכל האמצעים.
לא קל להתקרב אליי. לא קל בכלל, ומעטים האנשים שפגשתי.
אלו שפגשתי - מדהימים. אחד אחד. מיוחדים. את שניים מידידיי האפלטוניים - הכרתי לפני 8 שנים לערך בצ'ט התפוזי הישן. עד היום אנחנו בקשר טוב.
אני מאוד סלקטיבית, בוחנת על ימין ועל שמאל, בודקת לאורך זמן האם אותו אדם שאני רוצה לפגוש במציאות אכן מתאים לי.
לאחר שיחות במסרים (או הודעות בפייסבוק) אני עוברת לטלפון. לא קרה שלאחר כימיה נהדרת במסרים או בפייסבוק, השיחה בטלפון לא תעבוד. זה תמיד עובד. ולכן גם במציאות זה עובד.
אני פשוט יודעת מה מתאים לי. מה עושה לי את זה. לכן כשאני רואה בזווית העין משהו מיוחד - אני ישר שמה לב.
יש בפורומים של תפוז יהלומים - חבל שהם מעטים כל כך....