ממזרים חסרי כבוד
כן, באיחור של חמש שנים ראינו בסופש האחרון את ממזרים. עכשיו אני יכולה להגיד שראיתי את כל סרטיו של טרנטינו כולל הסרט שהוא עצמו הגדיר כ"מאסטרפיס" שלו (ממש כמו מה שחשב אלדו ריין על צלב הקרס שחרט על מצחו של לנדה בסצינת הסיום המזוויעה)
נתחיל מהשורה התחתונה. נהניתי! הסרט מעניין ברובו, הדיאלוגים שנונים כמיטב המסורת הטרנטינית משולבות בשיחות שהן כביכול הכי תמימות בעולם (כמו הסרט קינג קונג, כוס חלב טרי ושטרודל תפוחים עם קצפת - כשמתחת לפני השטח - ומתחת לשולחן- קורים בעצם דברים אחרים לגמרי והם גם תיכף הולכים להתפוצץ לנו בפנים) וגם לשמחתי מעט אלימות יחסית... *אבל* זה עדיין לא הסרט הכי טוב שלו בעיניי - אפילו לא בין השלושה הטובים (שם נמצאים לדעתי ספרות זולה, רומן על אמת וכלבי אשמורת).
מבחינת השחקנים/דמויות- הם ללא ספק נקודת החוזקה של הסרט (במיוחד במקומות שהעלילה מעייפת):
בראד פיט "אלדו ריין" עושה עבודה ממש טובה. אריוואדרצ'י במבטא טקסני (ופרצוף אידיוטי) זה בהחלט משעשע
.
דיאן קרוגר "העלמה פון האמרסמרק" ("אינגלזה" יפה את השם שלה מהיידקרוגר
) בת זוגו לחיים של ג'ושוע ג'קסון אהובי (שזאת פעם ראשונה שאני רואה אותה משחקת בתפקיד משמעותי)
הוקסמתי מהדמות שלה. המרגלת בעלת יכולת האלתור והקסם האישי שיודעת לצאת ממצב או שניים. אם היא רק לא היתה שוכחת את הנעליים שלה בפאב
"שושנה" - מלאני לורן - דמות מעוררת אמפטיה ויפה בצורה מכאיבה. שחקנית מעולה שצימררה אותי בכמה וכמה סצינות
וכמובן הדמות הכי גאונית בסרט- האנס לנדה
. לקח לי המווווון זמן לזהות שזה כריסטופר וולץ, הוא נראה צעיר בערך ב-20 שנה מהדמות שלו בג'אנגו ו 180 מעלות שונה באופי. אחרי סצינת הפתיחה הארוכה ומורטת העצבים הוא קנה אותי לגמרי. הדמות שלו מהפנטת ממש
'קריפי' תהיה מילה קטנה ולא מספיק ממצה להגדיר את אישיותו הפסיכית של לנדה שוולץ יוצק לתוכה את האופי הנכון בעזרת הבעות פנים מקפיאות דם. על לנדה אפשר לומר שכמו שיש אנשים שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה, אז הוא ההגדרה לאנשים שלא הייתי רוצה לפגוש לשיחת חולין. כי הדבר האחרון שהוא עושה זה לנהל 'שיחת חולין'.
מבחינת סרט, עכשיו ברור לי שזה ממש לא סרט על שואה או על מלחה"ע ה-2, לא רק בגלל שהוא רחוק מלהיות מדויק היסטורית ("עובדות הן תמיד כל כך מטעות, ושמועות ?- נכונות או שגויות -? לעד מאירות עיניים" אחד הציטוטים היפים בסרט
), אלא כי אפשר לדמיין את העלילה הזאת על רקע המון אירועים אחרים בהיסטוריה. אבל טרנטינו בחר בנאצים כייצוג של הרע המוחלט, כי ככה אנחנו רגילים (או הורגלנו) לראות אותם (ובצדק), אבל בסופו של דבר זה סרט שמעורר מחשבה על האם יש בכלל דבר כזה טוב ורע מוחלטים כשמדברים על קבוצות, אומות, מדינות.... ויש בו המון קריצות של טרנטינו לנושא העבדות בארה"ב (כמו ההשוואה בין קינג קונג לשחורים במשחק העמדת פנים- "שניהם הובאו בניגוד לרצונם מאפריקה, כבולים בשלשלאות, והחוויה שלהם לא היתה טובה" |סאנדרסטייטמנט|) ולאינדיאנים, וסוג של ביקורת עצמית כלפי מי שרואים את עצמם כ"טובים".
המקום היחידי שהרגשתי עונג בלראות מישהו שסובל, אבל ממש, היה בסצינת הסיום כשהאנס לנדה מקבל אות קין. לא כי הוא נאצי. כי הוא באמת רוע טהור. (וכמובן כשהיטלר מת. כי בכל זאת...)
עכשיו תוך כדי כתיבה אני מבינה שאני צריכה צפייה חוזרת כדי לעכל את הכל.