אני לא מצטערת שיש לך טבעת
אבל אני כן מצטערת שאחרי כל כך הרבה שנים וניתוחים לטיפול בבעיית המשקל, אין שום טיפול בבעיית הנחת והתחושה שהדברים בשליטה, כאשר הם כל כך לא בשליטה.
חודשיים ארוכים יכולת האכילה היא סיוט, והתחושות שלך הן מבסוטיות, נחת ושהדברים בשליטה... ורק אחרי חודשיים הצלחת להבין שהדברים לא בשום שליטה, אלא רק אשליות של שליטה - אשליות שלא עוזבות שנים רבות רבות.
(ואגב, האשליות הללו הן שגורמות להרגיש מופתע מהברונכיט. לדעתי זה בהחלט היה מתבקש ולא מפתיע).
תת תזונה של שבועיים זה דבר שחולף. זו לא הבעיה הרפואית שלך, אלא חשיבה מאוד לא סבירה כלפי הגוף שלך, שמתבטאת במוכנות לגרום למערכת העיכול לפעול בסיוט חודשים שלמים, ולהרגיש עם זה טוב כל כך.
והיא מתבטאת בעוד דברים. לא רק בזה.
גם במבעוס ממשקל שמראה 67 קילו - אני יודעת שאתה נמוך, אבל לא גמד ננס ולא בן 16. להרגיש מבעוס מ-BMI28 זה חשיבה לא תקינה עבור הגוףנפש שלנו. אחרי הכל לא היינו כל חיינו צימוקים דלי משקל, אלא הגענו למשקל מורבידי שזיכה אותנו בניתוח ע"י משרד הבריאות (ואותך זיכה בכמה ניתוחים חוזרים). אז מה נורא כל כך ב-BMI28, שמצדיק להוריד אותו בסיוט ובחוסר בריאות טוטאלי?
וגם במצב שבו אנשים בסביבתך העירו לך שעלית במצב של BMI28, במקום לשקף לך שאתה נראה מצוין או לא להתערב בעסקי המשקל שלך.
אני רוצה לומר משהו - ואתה מכיר אותי, אני לא מנסה לזלזל באף אחד, ובטח לא בך, שייסדת את הפורום הזה לפני כל כך הרבה שנים, וניהלת אותו כל כך הרבה שנים, ויש משהו באישיות שלך שאומר דבר עיקרי: איש של חברה ואנשים.
אני עליתי במשקל, מאז הייתי 70 קילו לאחר הניתוח (BMI27), ב-14 קילו בהדרגה. 14 קילו, למשקל של 84, ל-BMI33 כמעט. אני לא מתגאה בהישג הזה ולא חושבת שהוא רצוי וכדאי. אבל אני כן חושבת שהוא עדיף על דיכאון עמוק או על שנאה עצמית מסוג זה שמרגיש מבעוס ב-BMI28.
(אז נכון שה-BMI27 שלי שקול ל-BMI25 שלך, בגלל מבנה הגוף והגיל והמין - אבל לא זו הנקודה. כי גם בהשוואה כזו - כרגע אני מדברת על BMI30-31, שאני לא מבעוסה בו, אלא אשמח להוריד ממנו, אבל בבריאות בלבד ואך ורק בבריאות. ואשמח גם להישאר בו, אם המחיר של הורדתו הוא בריאות הגוף והנפש).
הנקודה היא שמכרי וחברותי ומשפחתי לא העירו לי מילה אחת על העלייה במשקל שלי, אלא שיקפו לי שאני נראית בסדר, טוב. כמה חברות אפילו העירו לי שרזיתי, וזה היה אפילו מצחיק.
כי אני נראית טוב גם בעודף משקל לא קטן, בגלל שאני לא מבעוסה ממנו. בגלל שאני שלמה עם העניין, שהנפש שלי לא מאפשרת לי לאכול תזונה שנחוצה כדי לרדת במשקל בבריאות, ואני מקבלת אותה ואת המשקל בלי בעסות. עם תקוות, עם שאיפה לשיפור מתמיד, עם רצון - אבל לא ביעוסים ושפיפות מהמציאות הלא עדיפה.
שליטה במצב הבריאות זה איזון בין כל האלמנטים של הבריאות - הפיזי והנפשי/חשיבתי - גם כאשר אף אחד מהאלמנטים עצמו אינו במצב אידיאלי בפני עצמו. אבל האיזון ביניהם הוא אידיאלי, והוא השליטה, והוא הדרך לאושר בחיים.
אמנם ההשמנה שלי לא הכי בריאה בעולם. וגם מצבי הנפשי לא הכי מאושר ודימוי הגוף שלי (שגורם להפרעת חשיבה ואכילה) לא מושלם. אבל ההשמנה שלי היום הרבה פחות גרועה מאשר לפני 7 שנים, והפרעת האכילה והחשיבה ודימוי הגוף שלי הרבה יותר בריאים מאשר הרבה לפני כן. כי הם אלו שהביאו את ההשמנה המורבידית, והאיזון היום בין המצב הנפשי לפיזי הוא זה שנורמלי ובריא.
אז ברור שצריך לשאוף לשיפור, אבל לא על חשבון האיזון. כי האיזון הוא הבריאות. והוא הבריאות גם לטווח הארוך. ואני בהחלט מתכוונת להיות זקנה בריאה ככל שאפשר, גם אם כרגע אני צעירה מאוד. אבל לא צעירה מידי כדי לחשוב על 50 השנים הבאות (שבתוכן נכלל גם היום הבא!), ועל הבריאות והאושר גם בהן.
זה לא שאני אומרת שכל אדם בכל גיל ובכל מין ובכל אופי צריך להרגיש איזון נפשי ב-BMI31. כל אחד והדינמיקה של החיים שלו והנפש שלו, ויש אנשים שירגישו רע מאוד ב-BMI31 ולא יוכלו לחיות שם בשלווה.
כל אחד צריך להבין איפה האיזון הנכון לו, ואיפה הפרעת החשיבה עדיין לא יכולה להיות בריאה ומושלמת אצלו, והוא עדיין זקוק לה כדי להרגיש טוב. אי אפשר ואולי גם אסור לרפא אותה ב-100%.
