במה אנחנו צופים הסופ"ש?
- פותח הנושא avivs
- פורסם בתאריך
חולה על הישרדות 6
New member
סיימתי את הסופרנוס
בתור מישהו שראה את כל העונות בסוג-של-מרתון (אם אפשר לקרוא לחודש וחצי מרתון), יש לי נקודת מבט די אובייקטיבית על הרמה של הסיפור as a whole, הרמה של העונות וכו'. הנה מסקנותיי:
- החוזקה הכי גדולה של הסדרה זה היכולת לספר סיפור בתוך מסגרת של 55 דקות, שיהיה מרתק, מפתיע ו(לרוב) מזעזע. הסיפור הזה לא תמיד משתלב בתוך עלילה כוללת, אבל כשהוא כן, אז זה בכלל מעולה.
- החוזקה השנייה הכי גדולה של הסדרה היא הדמות הראשית שלה. טוני סופרנו הוא כנראה הדמות הכי עגולה שראיתי בחיי, יש בו כל כך הרבה רבדים, והכול אצלו "מסתדר". אני יכול לדעת מה תהיה התגובה שלו לדברים, לא כי הסדרה צפויה (היא ממש, ממש לא), אלא כי אני מכיר את הבן אדם כאילו הוא קרוב שלי. וגם כרמלה מלכה.
- החולשה העיקרית של הסדרה היא שכשהיא לא מנסה לעשות פרק טוב, ויודעת שהיא לא מנסה לעשות פרק כזה, היא משעממת. בסדרות הכי טובות שראיתי לא מצאתי את עצמי משתעמם כמו שהתשעממתי בכמות גדולה מדי מפרקי הסופרנוס. הפרקים הכי משעממים הם אלה שהם "been there, done that", ויש יותר מדי כאלה בסדרה. כאילו, באמת, הarc של "מישהו יצא מהכלא ועכשיו הוא עושה לטוני בעיות" כבר יצא מכל החורים עוד בעונה השנייה.
- החולשה השנייה העיקרית של הסדרה היא שהיא לא כל כך טובה בלספר סיפור קוהרנטי שנפרש על פני 13 (או יותר) פרקים. היא מתפזרת לכל הכיוונים, ויותר מדי פעמים הכיוונים יותר מעניינים מהעלילה הראשית (לאינטריגות הפנימיות של ניו יורק היה פוטנציאל להיות הרבה יותר מרתקות ממה שהן היו בפועל). החולשות לא הורסות את הסדרה, אבל הן מונעות ממנה להגיע לטופ 2 שלי (שובר שורות ומשחקי הכס, כן כן כמה מיינסטרימי-עכשווי מצידי). לא נורא, היא מתמקמת בנוחות במקום השלישי.
- אני ממש לא מבין את הביקורת על העונה השישית, היא הייתה פשוט מצויינת, השנייה בטיבה בסדרה. כששוטטתי באינטרנט ראיתי שהבעיה נבעה מזה שהרבה אנשים הפכו את הסופרנוס, בגלל המעורבות שלהם בסדרה, לסדרת מתח/מסתורין שבה צריך לנחש מה יקרה בהמשך, מי יבגוד, מי יגלה מה, וכו', והם הרגישו שהעונה לא סיפקה את הסחורה מהבחינה הזאת, ונטשה קווי עלילה קודמים. אבל זה לא עובד ככה. אני גם לא ציפיתי שזה יהיה ככה, כי שום דבר שקרה בעונות הקודמות לא רמז שזה צריך להיות ככה. אני מניח שזאת הציפייה של השנתיים שבלבלה את כולם. אז לא, העונה השישית לא ממשיכה איזה קו עלילה מרתק, אבל קורה בה כל כך הרבה, יש בה מין תחושה מיסטית כזאת, כמו בפרקים של הקומה או בפרקים הלפני אחרונים עם המוות הפואטי של כריס והנסיון התאבדות של איי ג'יי. זאת העונה שמצליחה יותר טוב מכולן לספר סיפור שיש לו theme קוהרנטי, אבל יותר חשוב מזה (טוב, יותר חשוב לי
) עלילה עקבית ומרתקת (וכל מה שהיה קשור באיי ג'יי ובעיקר מערכת היחסים שלו עם טוני היה מעולה, גם הקרב של ניו ג'רזי עם ניו יורק שסוף סוף הגיעה לנקודת רתיחה). והאמת, גם עם הסוף לא הייתה לי בעיה. די ברור שטוני מת, וזאת הייתה דרך מושלמת להראות לנו את זה ("אתה אפילו לא מרגיש את זה כשזה בא...").
- העונה הכי טובה היא העונה השלישית. היא מייצגת בעיניי את כל מה שהיה טוב בסדרה הזאת- הקונפליקט בין חיי המשפחה לחיי המאפיה, בעיקר. זאת עונה שהתרכזה המון במדו ומערכת היחסים שלה עם ג'קי ג'וניור, וזה היה מרתק בעיניי. שלא לדבר על זה שזה כנראה החצי הראשון של עונה הכי חזק שראיתי. הרצף של 6 פרקי הפתיחה של העונה- האף.בי.איי ששותל מכשירי הקלטה במרתף, ההלוויה של ליביה, החבר השחור של מדו והגזענות של טוני, האונס של מלפי (פרק מצמרר), הסרטן של ג'וניור, ראלפי רוצח את החשפנית- הם פרקים שנותנים לך אגרוף בבטן, ועדיין נשארים נאמנים למציאות. איזו פתיחה מנצחת לעונה. 4 הפרקים שאחר כך קצת פחות טובים אבל השלישייה הסופית מחזירה אותה למוטב. ראלפי הוא דמות פשוט אדירה, כנראה הדמות המשנית המועדפת עליי (הרבה מעל טוני בי וריצ'י אפריל למשל). נבל כריזמטי, שהוא באמת חלאה, וכואב לך לראות כמה שהוא בעצם גם יכול להיות בן אדם די נחמד. גם מערכת היחסים עם גלוריה, שהתחילה באופן משעמם למדי, התפתחה להיות מרתקת כשטוני הבין את הקשר בין גלוריה לאמא שלו. הסצנה שבה הוא חונק אותה והיא מתחננת שיהרוג אותה היא אחת הכי חזקות בסדרה כולה. וכמובן Pine Barrens שהאמת טיפ טיפה אכזב אותי ביחס לציפיות שבנו לי אבל עדיין היה מצחיק מאוד. בקיצור, עונה כמעט מושלמת.
- הפרק הכי טוב הוא Long Term Parking, פרק 12 עונה 5, שבו אדריאנה מתה. כנראה המוות הכי מזעזע שראיתי אי פעם. כל כך עצוב, כל כך לא הוגן, עשוי כל כך פאקינג טוב. בהחלט הפיק של הסדרה. עוד פרקים ראויים לציון- The srong, silent type, פרק 10 עונה 4, עם האינטרבנשן של כריסטופר- *זה* הפרק הכי מצחיק של הסדרה, אני חושב שצחקתי בו יותר מרוב פרקי הקומדיה שראיתי בחיי. וגם Amour Fou, עם ההתפוצצות בין טוני לגלוריה ("אם תתקרבי לטוני, הפטמות שלך יהיו מרוחות על המושב הזה. אה, והדבר הכי חשוב- הפרצוף האחרון שתראי הוא לא שלו- אלא שלי"), והשוד של ג'קי ג'וניור.
- אנקדוטות אחרונות- האינטרקציה במשפחת סופרנו מעולה, סחתיין על הליהוקים לאיי ג'יי ומדו, למשפחה השנייה של טוני לקח לי קצת זמן להתרגל כי לא היה כאן תהליך נורמלי של היכרות עם הדמויות (וחבל), אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא להתאהב בסילביו ופולי.
זהו זה
בתור מישהו שראה את כל העונות בסוג-של-מרתון (אם אפשר לקרוא לחודש וחצי מרתון), יש לי נקודת מבט די אובייקטיבית על הרמה של הסיפור as a whole, הרמה של העונות וכו'. הנה מסקנותיי:
- החוזקה הכי גדולה של הסדרה זה היכולת לספר סיפור בתוך מסגרת של 55 דקות, שיהיה מרתק, מפתיע ו(לרוב) מזעזע. הסיפור הזה לא תמיד משתלב בתוך עלילה כוללת, אבל כשהוא כן, אז זה בכלל מעולה.
- החוזקה השנייה הכי גדולה של הסדרה היא הדמות הראשית שלה. טוני סופרנו הוא כנראה הדמות הכי עגולה שראיתי בחיי, יש בו כל כך הרבה רבדים, והכול אצלו "מסתדר". אני יכול לדעת מה תהיה התגובה שלו לדברים, לא כי הסדרה צפויה (היא ממש, ממש לא), אלא כי אני מכיר את הבן אדם כאילו הוא קרוב שלי. וגם כרמלה מלכה.
- החולשה העיקרית של הסדרה היא שכשהיא לא מנסה לעשות פרק טוב, ויודעת שהיא לא מנסה לעשות פרק כזה, היא משעממת. בסדרות הכי טובות שראיתי לא מצאתי את עצמי משתעמם כמו שהתשעממתי בכמות גדולה מדי מפרקי הסופרנוס. הפרקים הכי משעממים הם אלה שהם "been there, done that", ויש יותר מדי כאלה בסדרה. כאילו, באמת, הarc של "מישהו יצא מהכלא ועכשיו הוא עושה לטוני בעיות" כבר יצא מכל החורים עוד בעונה השנייה.
- החולשה השנייה העיקרית של הסדרה היא שהיא לא כל כך טובה בלספר סיפור קוהרנטי שנפרש על פני 13 (או יותר) פרקים. היא מתפזרת לכל הכיוונים, ויותר מדי פעמים הכיוונים יותר מעניינים מהעלילה הראשית (לאינטריגות הפנימיות של ניו יורק היה פוטנציאל להיות הרבה יותר מרתקות ממה שהן היו בפועל). החולשות לא הורסות את הסדרה, אבל הן מונעות ממנה להגיע לטופ 2 שלי (שובר שורות ומשחקי הכס, כן כן כמה מיינסטרימי-עכשווי מצידי). לא נורא, היא מתמקמת בנוחות במקום השלישי.
- אני ממש לא מבין את הביקורת על העונה השישית, היא הייתה פשוט מצויינת, השנייה בטיבה בסדרה. כששוטטתי באינטרנט ראיתי שהבעיה נבעה מזה שהרבה אנשים הפכו את הסופרנוס, בגלל המעורבות שלהם בסדרה, לסדרת מתח/מסתורין שבה צריך לנחש מה יקרה בהמשך, מי יבגוד, מי יגלה מה, וכו', והם הרגישו שהעונה לא סיפקה את הסחורה מהבחינה הזאת, ונטשה קווי עלילה קודמים. אבל זה לא עובד ככה. אני גם לא ציפיתי שזה יהיה ככה, כי שום דבר שקרה בעונות הקודמות לא רמז שזה צריך להיות ככה. אני מניח שזאת הציפייה של השנתיים שבלבלה את כולם. אז לא, העונה השישית לא ממשיכה איזה קו עלילה מרתק, אבל קורה בה כל כך הרבה, יש בה מין תחושה מיסטית כזאת, כמו בפרקים של הקומה או בפרקים הלפני אחרונים עם המוות הפואטי של כריס והנסיון התאבדות של איי ג'יי. זאת העונה שמצליחה יותר טוב מכולן לספר סיפור שיש לו theme קוהרנטי, אבל יותר חשוב מזה (טוב, יותר חשוב לי
- העונה הכי טובה היא העונה השלישית. היא מייצגת בעיניי את כל מה שהיה טוב בסדרה הזאת- הקונפליקט בין חיי המשפחה לחיי המאפיה, בעיקר. זאת עונה שהתרכזה המון במדו ומערכת היחסים שלה עם ג'קי ג'וניור, וזה היה מרתק בעיניי. שלא לדבר על זה שזה כנראה החצי הראשון של עונה הכי חזק שראיתי. הרצף של 6 פרקי הפתיחה של העונה- האף.בי.איי ששותל מכשירי הקלטה במרתף, ההלוויה של ליביה, החבר השחור של מדו והגזענות של טוני, האונס של מלפי (פרק מצמרר), הסרטן של ג'וניור, ראלפי רוצח את החשפנית- הם פרקים שנותנים לך אגרוף בבטן, ועדיין נשארים נאמנים למציאות. איזו פתיחה מנצחת לעונה. 4 הפרקים שאחר כך קצת פחות טובים אבל השלישייה הסופית מחזירה אותה למוטב. ראלפי הוא דמות פשוט אדירה, כנראה הדמות המשנית המועדפת עליי (הרבה מעל טוני בי וריצ'י אפריל למשל). נבל כריזמטי, שהוא באמת חלאה, וכואב לך לראות כמה שהוא בעצם גם יכול להיות בן אדם די נחמד. גם מערכת היחסים עם גלוריה, שהתחילה באופן משעמם למדי, התפתחה להיות מרתקת כשטוני הבין את הקשר בין גלוריה לאמא שלו. הסצנה שבה הוא חונק אותה והיא מתחננת שיהרוג אותה היא אחת הכי חזקות בסדרה כולה. וכמובן Pine Barrens שהאמת טיפ טיפה אכזב אותי ביחס לציפיות שבנו לי אבל עדיין היה מצחיק מאוד. בקיצור, עונה כמעט מושלמת.
- הפרק הכי טוב הוא Long Term Parking, פרק 12 עונה 5, שבו אדריאנה מתה. כנראה המוות הכי מזעזע שראיתי אי פעם. כל כך עצוב, כל כך לא הוגן, עשוי כל כך פאקינג טוב. בהחלט הפיק של הסדרה. עוד פרקים ראויים לציון- The srong, silent type, פרק 10 עונה 4, עם האינטרבנשן של כריסטופר- *זה* הפרק הכי מצחיק של הסדרה, אני חושב שצחקתי בו יותר מרוב פרקי הקומדיה שראיתי בחיי. וגם Amour Fou, עם ההתפוצצות בין טוני לגלוריה ("אם תתקרבי לטוני, הפטמות שלך יהיו מרוחות על המושב הזה. אה, והדבר הכי חשוב- הפרצוף האחרון שתראי הוא לא שלו- אלא שלי"), והשוד של ג'קי ג'וניור.
- אנקדוטות אחרונות- האינטרקציה במשפחת סופרנו מעולה, סחתיין על הליהוקים לאיי ג'יי ומדו, למשפחה השנייה של טוני לקח לי קצת זמן להתרגל כי לא היה כאן תהליך נורמלי של היכרות עם הדמויות (וחבל), אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא להתאהב בסילביו ופולי.
זהו זה
בן זוגי בדיוק סיים מרתון בעקבות מותו של ג"ג
בצפייה ראשונה לא נפלתי מהכיסא וחשבתי לעצמי שזו אמנם סדרה מוערכת יתר על המידה, אבל בסה"כ טובה ומאוד "צפייה" (במובן שספר הוא "קריא") ודווקא לא משעממת כלל. כתבתי עליה ביקורת במסך המפוצל:
http://www.tve.co.il/forum/?id=54142#1314684790
במרתון שלו עכשיו הוא התמוגג ואמר כמה הוא קולט עכשיו כל מיני רמזים קטנים, בשעה שאני מצאתי את עצמי משתעממת לאללה. ככל הנראה מה שגרם לי לצלוח את הצפייה המרתונית הראשונה הייתה הסקרנות העלילתית (ומתי כבר יהרגו סוף סוף עוד דמות בלתי נסבלת...) ובהיעדרה הסדרה לא החזיקה אצלי צפייה שנייה.
רוב הדמויות בלתי נסבלות... סוציופאטים / מרובי אישיויות או חיים בהכחשה. זה הזכיר לי למה אני כבר לא מסוגלת לצפות יותר בסיינפלד – כבר אין לי סבלנות לחבורת אנשים כ"כ דוחים, ילדותיי וקטנוניים על המסך שלי. הדמויות סופרנוס לא שונות מהותית, רק עם נשק, וכמובן, כל דבר שלא מוצא חן בעיניהם בעולם מתחיל ונגמר באלימות. כמה פעמים אפשר לראות עוד איום, סחיטה, מכות, יריות, רציחות, דרכים מקוריות להיפטר מגופה?
טוני סופרנו אכן דמות עגולה למדי אבל ממש לא העגולה ביותר שראיתי על המסך וגם לא אחת האהובות עליי. בצפייה הראשונה היה קשה שלא לחבב אותו, אבל בצפייה שנייה זה דווקא היה ממש קל: הוא פשוט ילד מגודל בלתי נסבל. לא אוהבת ביריונים.
אם אתה מחפש סדרת מופת, צפה ב"הסמויה". לכאורה יש בה דמיון לסופרנוס, אבל בעיניי היא בכמה דרגות מעל. היא לא הסדרה האהובה עליי ביותר, ובניגוד לסדרות כמו באפי, אנג'ל, הבית הלבן ובנות גילמור לא חרשתי והתרפקתי עליה שוב ושוב, אבל היא מציבה סטנדרט חדש של איכות טלוויזיונית שלא ראיתי באף סדרה לפניה ואחריה. מצרפת את הביקורת שכתבתי עליה:
http://www.tve.co.il/forum/?id=43072#1271508302
בצפייה ראשונה לא נפלתי מהכיסא וחשבתי לעצמי שזו אמנם סדרה מוערכת יתר על המידה, אבל בסה"כ טובה ומאוד "צפייה" (במובן שספר הוא "קריא") ודווקא לא משעממת כלל. כתבתי עליה ביקורת במסך המפוצל:
http://www.tve.co.il/forum/?id=54142#1314684790
במרתון שלו עכשיו הוא התמוגג ואמר כמה הוא קולט עכשיו כל מיני רמזים קטנים, בשעה שאני מצאתי את עצמי משתעממת לאללה. ככל הנראה מה שגרם לי לצלוח את הצפייה המרתונית הראשונה הייתה הסקרנות העלילתית (ומתי כבר יהרגו סוף סוף עוד דמות בלתי נסבלת...) ובהיעדרה הסדרה לא החזיקה אצלי צפייה שנייה.
רוב הדמויות בלתי נסבלות... סוציופאטים / מרובי אישיויות או חיים בהכחשה. זה הזכיר לי למה אני כבר לא מסוגלת לצפות יותר בסיינפלד – כבר אין לי סבלנות לחבורת אנשים כ"כ דוחים, ילדותיי וקטנוניים על המסך שלי. הדמויות סופרנוס לא שונות מהותית, רק עם נשק, וכמובן, כל דבר שלא מוצא חן בעיניהם בעולם מתחיל ונגמר באלימות. כמה פעמים אפשר לראות עוד איום, סחיטה, מכות, יריות, רציחות, דרכים מקוריות להיפטר מגופה?
טוני סופרנו אכן דמות עגולה למדי אבל ממש לא העגולה ביותר שראיתי על המסך וגם לא אחת האהובות עליי. בצפייה הראשונה היה קשה שלא לחבב אותו, אבל בצפייה שנייה זה דווקא היה ממש קל: הוא פשוט ילד מגודל בלתי נסבל. לא אוהבת ביריונים.
אם אתה מחפש סדרת מופת, צפה ב"הסמויה". לכאורה יש בה דמיון לסופרנוס, אבל בעיניי היא בכמה דרגות מעל. היא לא הסדרה האהובה עליי ביותר, ובניגוד לסדרות כמו באפי, אנג'ל, הבית הלבן ובנות גילמור לא חרשתי והתרפקתי עליה שוב ושוב, אבל היא מציבה סטנדרט חדש של איכות טלוויזיונית שלא ראיתי באף סדרה לפניה ואחריה. מצרפת את הביקורת שכתבתי עליה:
http://www.tve.co.il/forum/?id=43072#1271508302
חולה על הישרדות 6
New member
הסמויה היא בהחלט הבאה בתור
אח שלי, שהטעם שלי ושלו בדרך כלל זהה, לא צלח את העונה הראשונה, הוא טען שזה היה הדבר הכי משעמם שהוא ראה בחייו והוא באמת ניסה לתת צ'אנס. לי יש נטייה לא סתם לתת צ'אנס אלא לסיים, כל דבר שהתחלתי. תמיד ללא יוצא מן הכלל כשאני מסיים אני אומר "מזל שהמשכתי" (טוב, חוץ מאבודים). אז אני מניח שגם לי יהיה קשה עם העונה הראשונה, אבל בכל אופן אני אסיים את הסדרה ואז אחווה דעה.
בקשר לביקורת שלך על הסדרה, גם לי הפריע שהיו קווי עלילה שננטשו באמצע, או שצצו משום מקום. אבל בקשר לתלונה שהדמויות מרושעות- למען האמת, אף פעם, בשום דבר שקראתי/ראיתי, לא הרגשתי צורך לאהוב את הדמויות. אני נהנה מהעלילה שהן מפתחות, מהאינטרקציה ביניהן ומהבידור שהן מספקות. בגלל זה כמעט אף פעם לא התחברתי לביקורות שמציינות נקודות חולשה לפיהן "הדמויות בלתי נסבלות"- נהניתי לקרוא פרקים של סרסיי במשחקי הכס, אהבתי מאוד את "כיסא פנוי" של רולינג, וכו'. באותה מידה אני נהנה מהסופרנוס למרות שאני מכיר בעובדה שאלה חבורה של אנשים רעים. כן, טוני בריון מגודל, אבל הוא גם דמות מבדרת ואנושית.
ולא היית מסכימה שהפרקים הגדולים של הסדרה הם על סף יצירות מופת?
אח שלי, שהטעם שלי ושלו בדרך כלל זהה, לא צלח את העונה הראשונה, הוא טען שזה היה הדבר הכי משעמם שהוא ראה בחייו והוא באמת ניסה לתת צ'אנס. לי יש נטייה לא סתם לתת צ'אנס אלא לסיים, כל דבר שהתחלתי. תמיד ללא יוצא מן הכלל כשאני מסיים אני אומר "מזל שהמשכתי" (טוב, חוץ מאבודים). אז אני מניח שגם לי יהיה קשה עם העונה הראשונה, אבל בכל אופן אני אסיים את הסדרה ואז אחווה דעה.
בקשר לביקורת שלך על הסדרה, גם לי הפריע שהיו קווי עלילה שננטשו באמצע, או שצצו משום מקום. אבל בקשר לתלונה שהדמויות מרושעות- למען האמת, אף פעם, בשום דבר שקראתי/ראיתי, לא הרגשתי צורך לאהוב את הדמויות. אני נהנה מהעלילה שהן מפתחות, מהאינטרקציה ביניהן ומהבידור שהן מספקות. בגלל זה כמעט אף פעם לא התחברתי לביקורות שמציינות נקודות חולשה לפיהן "הדמויות בלתי נסבלות"- נהניתי לקרוא פרקים של סרסיי במשחקי הכס, אהבתי מאוד את "כיסא פנוי" של רולינג, וכו'. באותה מידה אני נהנה מהסופרנוס למרות שאני מכיר בעובדה שאלה חבורה של אנשים רעים. כן, טוני בריון מגודל, אבל הוא גם דמות מבדרת ואנושית.
ולא היית מסכימה שהפרקים הגדולים של הסדרה הם על סף יצירות מופת?
הסמויה ממש לא משעממת, אבל היא לא ברורה בהתחלה
בחצי העונה הראשונה (ששת הפרקים הראשונים) קשה להבין מה בדיוק קורה ומי נגד מי ולמה. אבל שווה להישאר כי זה מסתדר. אני זוכרת שמפרק 7 העסק כבר התחיל לזרום לנו ולא היו לרגע הרהורי פרישה.
כל מי ששמעתי שפרש נטש לפני שצפה בשישה פרקים. אני לא מכירה אף אדם שצפה בעונה הראשונה במלואה ולא המשיך עד סוף הסדרה.
אגב, ב"אבודים" לא צלחתי את הפיילוט... הוא היה משעמם וכל הקטע המסתורי והעל טבעי הזה ממש לא הסגנון שלי. כששמעתי את המעריצים זועמים על סיום הסדרה שמחתי שלא המשכתי.
תראה, כמציגים לי דמויות ראשיות על המסך, צריך להיות לי אכפת מהן. כשלא אכפת לי מהדמויות ואני אדישה לגורלן העלילה הופכת למשעממת, כי כבר לא משנה מה יהיה, או אם יחיו או ימותו (או עדיף שימותו...) ואז אני לא רואה טעם בצפייה. אין לי בעיה עם דמויות מרושעות באופן כללי, תלוי איך בונים אותן. יש רשעים שכיף לאהוב, ויש דמויות לא מוסריות שלא קשה להיות לטובתן; אבל בסופרנוס מצד אחד הציגו את כל הסדרה מהצד של המאפיונרים (כוחות החוק צצו פה ושם אבל לא ממש הכרנו אותם, זה לא היה רציני) ולכאורה ברור שאנחנו אמורים להיות בעד טוני ושות' אבל הם בלתי נסבלים... גם כאנשים וגם כדמויות שלא אהבתי לאהוב. מכיוון שעלילה מאפיונרית מעניינת אותי ואלימות (בפרט כזאת) לא מבדרת אותי, לא התחברתי. התחברתי רק לדמויות הנשיות אבל לצערי מדובר בהחמצה קשה.
אין לי מושג מהם "הפרקים הגדולים של הסדרה", לא זכורים לי כאלה. לא היה בה אף פרק שגרם לי להרגיש שאני צופה ביצירת מופת. בעיניי זו לא יותר מסדרת דרמה טובה למי שמתחבר לנושא המאפיה. אני לא.
לגבי הדוגמאות שהבאת, לא יכולה להתייחס כי לא צפיתי/קראתי.
בחצי העונה הראשונה (ששת הפרקים הראשונים) קשה להבין מה בדיוק קורה ומי נגד מי ולמה. אבל שווה להישאר כי זה מסתדר. אני זוכרת שמפרק 7 העסק כבר התחיל לזרום לנו ולא היו לרגע הרהורי פרישה.
אגב, ב"אבודים" לא צלחתי את הפיילוט... הוא היה משעמם וכל הקטע המסתורי והעל טבעי הזה ממש לא הסגנון שלי. כששמעתי את המעריצים זועמים על סיום הסדרה שמחתי שלא המשכתי.
תראה, כמציגים לי דמויות ראשיות על המסך, צריך להיות לי אכפת מהן. כשלא אכפת לי מהדמויות ואני אדישה לגורלן העלילה הופכת למשעממת, כי כבר לא משנה מה יהיה, או אם יחיו או ימותו (או עדיף שימותו...) ואז אני לא רואה טעם בצפייה. אין לי בעיה עם דמויות מרושעות באופן כללי, תלוי איך בונים אותן. יש רשעים שכיף לאהוב, ויש דמויות לא מוסריות שלא קשה להיות לטובתן; אבל בסופרנוס מצד אחד הציגו את כל הסדרה מהצד של המאפיונרים (כוחות החוק צצו פה ושם אבל לא ממש הכרנו אותם, זה לא היה רציני) ולכאורה ברור שאנחנו אמורים להיות בעד טוני ושות' אבל הם בלתי נסבלים... גם כאנשים וגם כדמויות שלא אהבתי לאהוב. מכיוון שעלילה מאפיונרית מעניינת אותי ואלימות (בפרט כזאת) לא מבדרת אותי, לא התחברתי. התחברתי רק לדמויות הנשיות אבל לצערי מדובר בהחמצה קשה.
אין לי מושג מהם "הפרקים הגדולים של הסדרה", לא זכורים לי כאלה. לא היה בה אף פרק שגרם לי להרגיש שאני צופה ביצירת מופת. בעיניי זו לא יותר מסדרת דרמה טובה למי שמתחבר לנושא המאפיה. אני לא.
לגבי הדוגמאות שהבאת, לא יכולה להתייחס כי לא צפיתי/קראתי.
חולה על הישרדות 6
New member
הפרקים הגדולים
הפרק שבו טוני נוסע עם מדו למסע קולג'ים ונתקל במלשין לשעבר, הפינאלה של העונה הראשונה שבו טוני מתעמת עם אמא שלו (ש"חטפה שבץ"), הפרק שבו ג'אניס מכל האנשים יורה בריצ'י, הפרק עם החלומות והחיסול של פוסי, הפרק עם ההלוויה של אמא של טוני, הפרק שבו מלפי נאנסת, הפרק שבו ראלפי רוצח את החשפנית המאהבת שלו, הפרק שבו כריס ופולי נאבדים ביער, הפרק שבו גלוריה (המאהבת של טוני) הופכת לאובססיבית ואובדנית, טוני נאלץ להיפרד ממנה וזאת הופכת למשימה הזויה וקשה, הפרק שבו טוני רוצח את ראלפי אחרי החשד שהוא שרף את הסוסה שלו בשביל להציל את הבן שלו, הפרק עם האינטרבנשן לכריס, הפרק שבו טוני וכרמלה נפרדים, הפרק שבו אדריאנה וטוני עוברים תאונת דרכים וצצה שמועה שמחרפנת את כריסטופר שאדריאנה מצצה לטוני לפני התאונה, הפרק שבו אדריאנה מתגלה כסוכנת של הFBI ונרצחת, הפרק שבו טוני בקומה ושרוי בין חיים למוות, הפרק שבו ויטו מתגלה כהומו ושאר חברי המאפיה נאלצים להתמודד עם זה, הפרק שבו איי.ג'יי מנסה להתאבד, והפרק שבו סוף סוף פורצת המלחמה בין ניו יורק לניו ג'רזי.
הפרק שבו טוני נוסע עם מדו למסע קולג'ים ונתקל במלשין לשעבר, הפינאלה של העונה הראשונה שבו טוני מתעמת עם אמא שלו (ש"חטפה שבץ"), הפרק שבו ג'אניס מכל האנשים יורה בריצ'י, הפרק עם החלומות והחיסול של פוסי, הפרק עם ההלוויה של אמא של טוני, הפרק שבו מלפי נאנסת, הפרק שבו ראלפי רוצח את החשפנית המאהבת שלו, הפרק שבו כריס ופולי נאבדים ביער, הפרק שבו גלוריה (המאהבת של טוני) הופכת לאובססיבית ואובדנית, טוני נאלץ להיפרד ממנה וזאת הופכת למשימה הזויה וקשה, הפרק שבו טוני רוצח את ראלפי אחרי החשד שהוא שרף את הסוסה שלו בשביל להציל את הבן שלו, הפרק עם האינטרבנשן לכריס, הפרק שבו טוני וכרמלה נפרדים, הפרק שבו אדריאנה וטוני עוברים תאונת דרכים וצצה שמועה שמחרפנת את כריסטופר שאדריאנה מצצה לטוני לפני התאונה, הפרק שבו אדריאנה מתגלה כסוכנת של הFBI ונרצחת, הפרק שבו טוני בקומה ושרוי בין חיים למוות, הפרק שבו ויטו מתגלה כהומו ושאר חברי המאפיה נאלצים להתמודד עם זה, הפרק שבו איי.ג'יי מנסה להתאבד, והפרק שבו סוף סוף פורצת המלחמה בין ניו יורק לניו ג'רזי.
חולה על הישרדות 6
New member
ואל דאגה, אני בהחלט אתן צ'אנס לסמויה
אחרי העונה הראשונה ואפילו אם אני לא אוהב את השנייה
שמעתי שהעונות ה3 וה4 שלה הן הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה.
אחרי העונה הראשונה ואפילו אם אני לא אוהב את השנייה
בעיניי הם לא היו גדולים במיוחד...
בסה"כ התפתחויות דרמטיות בעלילה. אלה בערך הדברים שגורמים לסדרה להיות שווה משהו, כי בלעדיהם לא היה נשאר הרבה עניין מעבר לשגרה (כאמור, עוד איומים, רציחות, שטויות במועדון השחפניות וכו'). לקרוא להם "מופת" חוטא בעיניי לפרקי מופת אמיתיים בסדרות טלוויזיה, כמו למשל "הס", "הגופה" והמחזמר בבאפי; "בצל שני אקדוחנים" ו"שתי קתדרלות" (פרקי הפתיחה והסיום) בעונה השנייה של "הבית הלבן" ועוד.
לגבי חלומות, לא התלהבתי ולא הורשמתי (ובעיקר לא הופתעתי). ג'וס וידון יודע לעשות זאת הרבה יותר טוב...
באשר לעלילות שהזכרת, הם אנשים איומים, כאמור.
ציינתי שהתחברתי בעיקר לדמויות הנשיות, אבל זה היה בעיקר למלפי, קצת לכרמלה ולמדו, וריחמתי כל הזמן על אדריאנה. גם אשתו של ג'וני סאק הייתה חמודה וסימפטתי אותה.
אבל אמו ממש בלתי נסבלת, גרועה יותר מאמילי גילמור ואפילו מחמותה... (אמו של ריצ'ארד). לא נעים לומר דברים כאלה, אבל כשהשחקנית הלכה לעולמה שמחתי שלפחות נפטרנו מהדמות...
גם ג'אניס דמות שלא סבלתי שבחרה משום מה להתחבר עם החארות הכי גדולים...
בצפייה ראשונה הרגעים הדרמטיים בעלילה היו אלה שהכניסו עניין לסדרה ובזכותם יכולתי להמשיך לצפות. בצפייה שנייה, כשידעתי שהם עומדים להגיע, לא הרגשתי כלום מלבד שעמום.
בסה"כ התפתחויות דרמטיות בעלילה. אלה בערך הדברים שגורמים לסדרה להיות שווה משהו, כי בלעדיהם לא היה נשאר הרבה עניין מעבר לשגרה (כאמור, עוד איומים, רציחות, שטויות במועדון השחפניות וכו'). לקרוא להם "מופת" חוטא בעיניי לפרקי מופת אמיתיים בסדרות טלוויזיה, כמו למשל "הס", "הגופה" והמחזמר בבאפי; "בצל שני אקדוחנים" ו"שתי קתדרלות" (פרקי הפתיחה והסיום) בעונה השנייה של "הבית הלבן" ועוד.
לגבי חלומות, לא התלהבתי ולא הורשמתי (ובעיקר לא הופתעתי). ג'וס וידון יודע לעשות זאת הרבה יותר טוב...
באשר לעלילות שהזכרת, הם אנשים איומים, כאמור.
ציינתי שהתחברתי בעיקר לדמויות הנשיות, אבל זה היה בעיקר למלפי, קצת לכרמלה ולמדו, וריחמתי כל הזמן על אדריאנה. גם אשתו של ג'וני סאק הייתה חמודה וסימפטתי אותה.
אבל אמו ממש בלתי נסבלת, גרועה יותר מאמילי גילמור ואפילו מחמותה... (אמו של ריצ'ארד). לא נעים לומר דברים כאלה, אבל כשהשחקנית הלכה לעולמה שמחתי שלפחות נפטרנו מהדמות...
גם ג'אניס דמות שלא סבלתי שבחרה משום מה להתחבר עם החארות הכי גדולים...
בצפייה ראשונה הרגעים הדרמטיים בעלילה היו אלה שהכניסו עניין לסדרה ובזכותם יכולתי להמשיך לצפות. בצפייה שנייה, כשידעתי שהם עומדים להגיע, לא הרגשתי כלום מלבד שעמום.
חולה על הישרדות 6
New member
הרוב הם אכן הקליימקסים, וזאת הנקודה שלי
כשהסדרה מגיעה לאליהם (לקליימקסים), היא עושה את זה בצורה מעולה. אני יכול למשל לתת את דקסטר כסדרה מהנה לכל אורכה (האמת, פרשתי בעונה 5), שהרגעים הגדולים בה הם נחמדים אבל לא מתעלים לרמות של הרגעים הגדולים של הסופרנוס, שובר שורות ומשחקי הכס.
אבל ייאמר שזה לא מדוייק שאלה רק הנקודות הדרמטיות, כמעט חצי מהפרקים שציינתי הם פרקי stand-alone (האונס, החשפנית, הקולג', כריס ופולי ביער, האינטרבנשן וכו').
בכל אופן, כל אחד ודעתו
כשהסדרה מגיעה לאליהם (לקליימקסים), היא עושה את זה בצורה מעולה. אני יכול למשל לתת את דקסטר כסדרה מהנה לכל אורכה (האמת, פרשתי בעונה 5), שהרגעים הגדולים בה הם נחמדים אבל לא מתעלים לרמות של הרגעים הגדולים של הסופרנוס, שובר שורות ומשחקי הכס.
אבל ייאמר שזה לא מדוייק שאלה רק הנקודות הדרמטיות, כמעט חצי מהפרקים שציינתי הם פרקי stand-alone (האונס, החשפנית, הקולג', כריס ופולי ביער, האינטרבנשן וכו').
בכל אופן, כל אחד ודעתו
איזה סוף?
כי לסרט יש שלושה סופים שונים. הוא נגמר, ואז נגמר שוב, ואז שוב נגמר. זה עצבן אותי. זאת אומרת, עד הסוף הראשון הוא היה טוב, אבל אז הדברים התחילו להתדרדר.
אבל אולי הטעות שלי הייתה שבאתי אליו אחרי שקראתי את הסיפור Super-toys Last All Summer Long הנהדר שעליו הסרט מבוסס קלושות.
כי לסרט יש שלושה סופים שונים. הוא נגמר, ואז נגמר שוב, ואז שוב נגמר. זה עצבן אותי. זאת אומרת, עד הסוף הראשון הוא היה טוב, אבל אז הדברים התחילו להתדרדר.
אבל אולי הטעות שלי הייתה שבאתי אליו אחרי שקראתי את הסיפור Super-toys Last All Summer Long הנהדר שעליו הסרט מבוסס קלושות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.