Solaris - 1968
"סולאריס" משנת 1968 הוא סדרת טלוויזיה של נדמה לי 3 פרקים, בשחור-לבן, מבוססת על הספר עם אותו שם מאת סטניסלב לם.
כשרואים את הפרקים ברצף, מצפים שעם אורך זמן כזה, כל המתרחש בספרון הקצר הזה, יופיע בסרט. אבל לא. המדע הוקרב על מזבח התאטרליות, אין כמעט תיאורים מדעיים ופלנטריים, אין רעיונות פילוסופים ותאולוגיים, ואין לצערי את מראה האוקיאנוס המתואר כל כך טוב בספר, על כל סוגי הצורות שהוא יוצר, ואין את שתי השמשות המיוחדות, על הזריחה והשקיעה של שתיהן.
טרם ראיתי את שתי הגרסאות האחרות, אחת משנת 1972 והשנייה מ-2002, אבל נראה שיוצרי הסרטים בחרו להתמקד בפן האנושי יותר מאשר במדעי, בשלוש הגרסאות.
נראה שסטניסלב לם התאכזב לא פחות ממני (בטח הרבה יותר) מאופן העברת הספר למדיה ויזואלית, והנה דעתו משנת 2002:
...to my best knowledge, the book was not dedicated to erotic problems of people in outer space... As Solaris' author I shall allow myself to repeat that I only wanted to create a vision of a human encounter with something that certainly exists, in a mighty manner perhaps, but cannot be reduced to human concepts, ideas or images. This is why the book was entitled "Solaris" and not "Love in Outer Space".
למי שלא יודע, הספר "סולאריס" מספר על משלחת חוקרים מכדור הארץ אל פלנטה בשם סולאריס אשר נראה בהתחלה כי אין עליה יצורים חיים, אך עם הזמן מבינים שישנו יצור חי אחד בלבד: אוקיינוס. יצור זה מסוגל לחשוב, ועמו מנסים בני האדם שנים רבות ליצור דיאלוג.
מה שעוד מיוחד בפלנטה זו הוא שתי השמשות שצובעות את השמיים ואת הנוף, כל אחת בצבע ועוצמה מיוחדים לה.
המשלחת שלנו מצליחה ליצור קשר באמצעות שכפולים שהאוקיאנוס שולח אל החוקרים, שכפולים שהוא יצר מתוך מחשבותיהם של החוקרים.
יחד עם זאת, אין אפשרות ממש לתקשר, בני האדם הם כמו נמלים מעטות על גופו של פיל.
אולי הרעיון שתיארתי כאן בקצרה, ועל ידי כך הורדתי מערכו הרב, נראה לכם יותר מדי מוזר ולא עושה חשק לקריאת הספר, אבל סטניסלב לם כותב נהדר ומשכנע, ואני מאד ממליצה על הספר.
גם אם מתייחסים רק לפן האנושי (הפן העיקרי שמוצג בסרט) עדיין הסרט לא לגמרי נאמן לעלילה. למשל אין את קטעי החלומות, אין את השיחה עם ד"ר סנאוט על כך שאולי המשוכפלים הללו הם למעשה מתנה מהאוקיינוס לחוקרים שהגיעו לסולאריס. קטע ניסיון ההתאבדות של הארי מתואר בספר באופן מדעי ומרגש באותה מידה, ואילו בסרט, היא פשוט לקחה כלי נשק (רובה?) ועשתה זאת.
במיוחד היה חסר לי בסוף הקטע שכל כך אהבתי. זהו הקטע בו קלווין מחליט לעשות סיבוב אחרון בסולאריס, לרדת לקרקע יציבה ולנסות לחוש את האוקיינוס מקרוב, לפני החזרה המתוכננת לכדור הארץ.
ואם חיפשתי הומור, הרי שאת הצחוקים שלי הגשמתי מהיושן המגוחך, מגוחך כמובן בראיה לאחור, חמישים שנה אחרי הסרט: שתיית האלכוהול המרובה, עישון סיגריות, על המיטה של קלווין שמיכה רוסית כמו של פעם, סיפון הסודה, עצם ההתעסקות שלה בעבודות בית – איך היא יושבת ותופרת בזמן שהוא מחשב חישובים מדעיים
אני לא חושבת שהסרט שווה צפיה, אלא רק בשביל להדגיש את גדולת הספר, למי שכבר קרא אותו.