אחת העונות המבאסות ביותר של הישרדות ever
על הנייר זאת היתה אמורה להיות 'עונת החלומות' - עונה שהכילה כל כך הרבה אולסטארס מהעונות הראשונות, העונות הקלאסיות שבזכותן הישרדות הפכה לתוכנית כל כך פופולארית.
לכן ציפינו מעונה כזאת למינימום בליינד-סייד אחד בכל פרק, משחק אסטרטגי עיקש ותחמני של כל השחקנים והרבה רגעים טובים שבסופם היה אמור לזכות השורד האולטימטיבי - זה ששיחק (או שיחקה) בצורה המרתקת ביותר שאפשר לדמיין.
אבל אז היינו נאיבים מאוד. והעונה הזאת לימדה אותי, בכל אופן, להנמיך ציפיות מכל עונת מתמודדים חוזרים מכאן ולהבא. או בכלל - להנמיך ציפיות מכל תוכנית ריאליטי. כי מתמודדי ריאליטי הם רק בני אדם, וככאלה - אי אפשר לתכנת אותם ולנהל אותם בצורה שתספק את הצופים באופן שווה.
אז מה היה לנו כאן?
שתי פרישות על רקע שאפילו לא קשור למשחק, ובדיעבד לא בטוח שהיה צריך ללהק את מורסקה וסו בהתחשב במצבן האישי/נפשי.
האץ' אחד שחזר רק כי הוא קיווה שההפקה תעזור לו לזכות שוב ולאפשר לו לכסות את הקנס על כספי המסים שלא שילם על הזכייה המקורית. זה לא קרה והוא עף הישר לאחר פרשת ההטרדה המינית.
שבט מלא בליהוקי - 'wtf למה הם בכלל מוגדרים אולסטארס?' שזכה באור מן ההפקר והוביל את העונה עד סופה, מובל על ידי שחקן שחצן אחד שינק 75% מזמן האוויר והוביל את המאפיה הקטנה שלו עד הסוף, מנצחים שחזרו לסיבוב נוסף, שיחקו חרא ועפו לפני המיזוג, לקס אידיוט אחד שהרס את המשחק לשאר בני השבט שלו, שחקנים שפיתחו חברויות מחוץ למשחק אחד עם השני ואז נעלבו נורא כש"חבריהם" הדיחו אותם ובגדול - אווירה נורא לא נעימה שדיי הזכירה לי את עונת תאילנד.
אה, ואיך יכולתי לשכוח - המנצחת שימשה כעז מוחלטת לאורך כל המשחק שרכבה על גבו של בן זוגה שהפך לבעלה מאוחר יותר. והשניים הפכו לבוני וקלייד של תוכניות הריאליטי של אותה תקופה. הם היו בכל מקום, השניאו את עצמם על מיליוני צופים ותמיד חזרו לעוד. רומבר - התופעה הכי דוחה של תוכניות הריאליטי של העשור הקודם.
