מה אנחנו קוראים הסופ"ש?

[avivs]

מה אנחנו קוראים הסופ"ש?

 

[כריכרכה2]

firefight של ברנדון סנדרסון

לצערי רבות מהמגרעות של steelheart רק הועצמו בספר ההמשך, הרבה יותר הומור סופרים דלוח כמו ערימת חצץ בפיתה (וואוו, איזה מטאפורה אדירה). אחד הקטעים המדהימים הוא זה שבו דמות מרכזית בספר נלכדת בבית בוער ודמות אחרת נזעקת להציל אותה, אבל לא! לפני שהיא תיכנס לבית הבוער היא חייבת להעביר קודם כמה פסקאות של דיאלוג עם דמות אחרת שנוכחת במקום, הלכודה יכולה לחכות ולעומת זאת חברתה לא יכולה לחכות כי שני השותפים לשיח לא ייפגשו עוד לפי מתווה העלילה שסנדרסון בנה לעצמו מראש, אז הוא "החליק" את זה, וככה פחות או יותר נראה כל הספר.
&nbsp
כמובן סנדרסון כמו סנדרסון הוא קריא וקולח ואפשר לרוץ איתו הלאה למרות הבדיחות המביכות וקווי העלילה הפרומים, אבל בסה"כ לא הייתי ממליץ על הספר הזה לבגירים.

 

[dingaleboom]

Dust of dreams

כרגיל, במקביל קוראת את הבלוג באתר של טור.קום, בשל זכרוני הגרוע ממילא.

 

[מיכאל ג]

סיימתי את the peripheral של וויליאם גיבסון

סה"כ ספר מעניין אבל לא מדהים או יוצא דופן. ויש לו בעיה רצינית של מיקוד וזרימה אבל אני צריך לפרט קצת על העלילה קודם.
אז בגדול הוא מתרחש בשתי תקופות זמן. אחת בעתיד הקרוב באיזו עיירה שכוחת אל במרכז ארה"ב, אחד המקומות המחורבנים האלו שרואים בסרטים כמו קר עד העצם או העיירה מדם אמיתי. הגיבורה היא צעירה בשם פלין שעוזרת לאחיה הגדול להשלים הכנסה בתור גיימרית בתשלום. הוא מבקש ממנה להחליף אותו במין משחק מוזר שבו הוא אמור לשמור על איזה בניין. אבל מסתבר שזה לא משחק ובעצם מה שהיא רואה זו... טא דא דם... מציאות פוסט אפוקליפטית שמתרחשת שבעים שנה קדימה... כי בעתיד יש איזו טכנולוגיית קוואנטוםכלשהו שמאפשרת להתחבר בין האינטרנט של העתיד הרחוק לאינטרנט של העתיד הקרוב. אז זה מסע בזמן אבל לא בדיוק כי החיבור הזה יוצר פיצול לקו זמן חלופי אז למרות שהם חולקים את אותה היסטוריה עד נקודת החיבור אין השפעה אחד על השני.
מכאן לשם פלין נהיית עד למשהו שנראה כמו רצח בתוך ה"משחק" ואז נהיה בלגן גדול כשהאנשים מהעתיד צריכים להביא אותה איכשהו לעתיד כדי שתוכל לעזור למצוא את הרוצח והם עושים את זה עם "פריפרל" שזה מין אנדרואיד שניתן לשלוט בו מרחוק דרך הרשת. עכשיו כל עניין הלמצוא את הרוצח זז נורא לאט כי כל מה שהם צריכים לעשות זה לחכות בעתיד לאיזו מסיבה שהוא אולי היה בה ושמתרחשת רק בסוף הספר, ובינתיים היריב שלהם בעתיד מנסה להשפיע על העבר כדי לחסל אותה שם.
אז כל זה טוב ויפה רק שככה בשוליים פתאום הם גם נזכרים שיש איזו אפוקליפסה שהם יכולים למנוע (כאמור יש פיצול בקו הזמן אז אין בעיית פרדוקסים). ותתקנו אותי אם אני טועה אבל זה נשמע די חשוב רק שבספר הם מקדישים בערך שלוש פסקאות ללמנוע את האפוקליפסה ואיזה שמונה מאות חמישים פרקים לטיולים סתמיים בלונדון העתידית. אז משהו כאן לא ממש זורם נכון. וגם כל העניין של איך בכלל יש את החיבור בזמן הזה לא ממש מוסבר. "זה עובר דרך שרת מסתורי בסין" הוא הסבר בעייתי במקצת.
בקיצור יש בספר דברים מעניינים אבל הסך הכל יותר מעלה תהיות מאשר מספק. אבל לפחות גיבסון חזר למדע בדיוני, גם זה משהו.

 

[מירטל נקודה]

סיימתי את מסומנת.

מודה שקראתי אותו מתוך תקווה לאיזשהו טוויסט בסוף, אין, ספר רדוד ודוחה.

 

[חתול השיממון]

told ya

תקראי אקדמיה לערפדים נו

 

[מירטל נקודה]

מבטיחה לחפש את זה בספריה.

יש לספרים שמות?

 

[חתול השיממון]

כמו לרוב הדברים, כן!

הראשון נקרא האקדמיה לערפדים.
השני נקרא דם קר.
השלישי נקרא נשיקת צללים (אבוי, אני מתחילה למשוך באף רק מהמחשבה עליו).
נדמה לי שהרביעי קיים רק באנגלית בינתיים.
have fun!

נ.ב
אחד הדברים המיוחדים בסדרה הזו, אגב, שכחתי לציין, הוא שהיא כתובה מנקודת המבט של הסיידקיק. תחשבי על ה"פ שכתוב מנקודת המבט של רון. זה יוצא מגניב מאוד.

 

[הייזל]

זה יוצא משעמם ואנגסטי וסתם מעייף

 

[חתול השיממון]

אני מניחה שלהגיד "לא לא לא ולא!" זה לא בדיוק טיעון מוחץ. אז במקום זאת אשאל (כדי שאוכל להסביר לך ביתר רהיטות למה את טועה כמובן

), מה בדיוק לא אהבת בספרים? (משעמם? כמעט כל הזמן קורים שם דברים! ולא הייתי אומרת שהם אנגסטיים במיוחד)

 

[מיכאל ג]

לא שקראתי את הספרים,

אבל משהו יכול להיות משעמם גם אם קורים בו המון דברים. למשל, אם אלו בדיוק אותם הדברים שקרו במלא ספרים אחרים.

 

[חתול השיממון]

אתה צודק, כמובן

מצד שני, בגדול ומבחינה כללית וקוסמית הספרים הטובים ביותר דומים למלא ספרים (ודברים) אחרים.
נניח ה"פ, עם כמות האנשים שצצו אחרי שהוא התחיל להצליח וטענו שהם חשבו על זה קודם (כולל דיאנה וין-ג'ונס! מה חשבת לעצמך, דיאנה? את אדירה בזכות עצמך).
או משחקי הרעב, עם הסרט היפני ההוא שכל מי שלא מצליח למצוא במשחקי הרעב פגמים אחרים (אבל נחוש בדעתו למצוא פגמים כלשהם) מדבר עליו.
מה שעושה אותם טובים ומעניינים בכל זאת זו הייחודיות שבפרטים הקטנים. אז ברור, יש אלף ספרים עם חבר'ה טובים שנלחמים בערפדים רעים ובתי ספר ליצורים קסומים וכוחות קסם שמתבססים על 4 היסודות (דבר שהוא מקורי בערך כמו הילד הנבחר שמביס את אדון האופל).
אבל מצד יש שם גם המון ייחודיות. כמו כל האלמנטים הרוסיים בעולם הערפדי (כולם תמיד הולכים על הקטע הלטיני-עד-נורדי מסיבה לא ברורה). או מערכת היחסים בין רוז וליסה. או הגזעים - דמפירים, מורוי, סטריגוי - אני לא זוכרת שקראתי מתישהו משהו דומה. ולשם שינוי, גיבורה מקובלת, חתיכה וכיפית, שלא מייללת ומתפלשת בחוסר הבטחון שלה ובמקום זה מפוצצת אנשים וערפדים במכות - אני לא זוכרת שנתקלתי באחת כזאת מאז באפי.
כן. אז זהו.

 

[הייזל]

הבעיה היא הסגנון של הסופרת

שהתיש אותי גם בסדרה אחרת שלה.
אקדמיה לערפדים:
1. בחורה "מיוחדת" בגיל הטיפשעשרה
2. הגבר החתיך, הגברי, המושלם שמתאהב בה כמעט נגד רצונו
3. וכל המכשולים שעומדים ביניהם לבין ה"אהבה המושלמת"
&nbsp
וכל הזמן יש את האנגסט של הוא אוהב אותי? אז למה הוא מתעלם ממני? למה הוא מתעלל בי? איך הבחור המדהים הזה עושה את כל הדברים האיומים האלה? זה לא יכול להיות! חייבת להיות דרך להציל אותו! ואני אמצא אותה ואז נחיה באושר ובעושר! יש! הצלחתי! למה הוא שונא אותי? איך הוא יכול להתעלם ממני אחרי הכל? למה הוא מתקרב לחברה שלי [זו שלמעשה סיכנה את עצמה והצילה אותו והיחידה שממש עוזרת לו להתגבר על הטראומה] ולא מוכן לראות אותי? הו, אלוהים! מישהו מת ומאשימים אותי ברצח! הו, הם כולאים אותי. וכולם בסכנה איומה, אני חייבת לצאת מפה! למה אף אחד לא עוזר לי? למה אף אחד לא מקשיב לי? וכן הלאה וכן הלאה.
&nbsp
בין הדמפיירית [שכל רעיון הרבייה שלהם פסיכי לחלוטין ולא מחזיק מים] לנסיכה הערפדית יש קשר מנטלי חד כיווני [כמובן] שזה רעיון מעניין שמאפשר למספר בגוף ראשון לתאר דברים שקורים במקומות בו הוא לא נמצא אבל הסופרת משתמשת בזה כגימייק.

 

[חתול השיממון]

אממ, ספוילרים! צריך להזהיר את יודעת

קראתי רק את שלושת הראשונים. ויש אנשים שלא קראו בכלל. למזלך אלה ספוילרים כלליים שאני מניחה שלא הורסים לי הרבה אז התנצלות בלבד יכולה לסגור את זה. אבל בפעם הבאה, פאקינג תשימי לב.
ספוילרים גם פה אגב.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
תראי. אני אהיה הבנאדם האחרון שיצדיק את קיומם של סיפורי אהבה בספרים ובעולם בכלל, אבל ספציפית כאן?
1. הסיפור של רוז ודימיטרי מאוד שולי לעלילה העיקרית. אם אני לא טועה, הוא אפילו לא מוזכר בתקציר (אולי רק בזה של הספר השלישי, כי שם הוא בכל זאת משפיע על דברים), אבל בתכל'ס זה היה יכול להיות ספר נהדר ולא שונה בהרבה גם אם רוז ודימיטרי היו סתם ידידים. לקרוא לזה "ספר על בחורה שמתאהבת בבחור חתיך" זה כמו לקרוא לה"פ "ספר על בחור עם צלקת שמתאהב בבחורה ג'ינג'ית".
2. רוז מיוחדת? ליסה היא המיוחדת. כל הייחוד של רוז הוא בזכות ליסה. להפך, היא די רגילה, וזה מה שכיפי בה.
3. כן, טוב, דימיטרי חתיך-על, אבל גם רוז חתיכת-על. ושניהם אוהבים לכסח אנשים במכות, אז בסך-הכל די הגיוני שהם יתאהבו. די הגיוני גם שהוא ינסה למנוע מעצמו להתאהב בה, כי, טוב, היא קטינה והוא המורה שלה. אבל מה תכל'ס לא אמין בזה? מערכות יחסים בין תיכוניסטיות למורים צעירים וחתיכים קורות המון. וזה גם לא הקטע המסריח הרגיל של אהבה ממבט ראשון ואני לא יכולה לחיות בלעדיו וכל החרא. זה אמין להפליא: קודם כל חושבים שהבנאדם השני ממש מושך. אחרי זה מתמזמזים אותו. אחרי זה מכירים אותו ולומדים לחבב אותו. ואז פשוט...מתמזמזים ומחבבים אותו? גם הקטע של חתיכות-העל די הכרחי לאמינות, כי, טוב, כל ספרי הבחור-המושלם-שמתאהב-בבחורה-פשוטת-מראה-ולא-מקובלת הם קשקושי ביצים. בנות לא מקובלות ומכוערות נשארות רווקות זקנות, או יוצאות עם בנים לא מקובלים ומכוערים (אבל בלית ברירה כמובן. לא משנה איך אנחנו נראים, אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבור עצמנו, נכון? ואם אנחנו לא יכולים לקבל אותו, או שנבחר לא לקחת כלום, או שנסתפק בשאריות). בכל אופן, אם כבר יש זוג בספר, מינימום האמינות שנדרש מבחינתי הוא ששני הצדדים יהיו חתיכים.
4. היא יכלה בקלות לכתוב פרקים מנקודת המבט של ליסה פשוט בקפיצה בין POV-ים, מה שמאוד אופנתי היום. לקשר שלהן יש נטו משמעות עלילתית: למשל בספר הראשון, הוא אפשר לרוז לדעת מה קורה עם ליסה כשהיא נחטפה. זה מה שמלכתחילה (אם אני זוכרת נכון) אפשר לרוז לא להיות מסולקת מבצפר בעקבות זה שהיא וליסה ברחו, ומה שנתן לה סיכוי סביר למינוי עתידי בתור המגינה שלה. וזה גם משפיע על הדינמיקה בין שתיהן.
5. אני מתנגדת נחרצות למושג "טיפשעשרה". אנשים שטיפשים בגיל ההתבגרות היו טיפשים גם כילדים ויהיו טיפשים גם כמבוגרים. למעשה, (אם אני לא טועה) כבר אחרי גיל 20 ומשהו הביצועים השכליים שלנו מגיעים לשיא ומשם רק מדרדרים.
ולסיכום: זה פשוט נשמע כאילו לא קראנו את אותם ספרים. מה חבל. אבל אל תרגישי רע! יש בעולם אנשים שלא אהבו את משחקי הרעב ואפילו את משחקי הכס! יש אנשים, שכאילו, התחילו את משחקי הכס ונטשו באמצע!

אז היי, זה בסדר

אבל בלי פאקינג ספוילרים יותר אוקיי!

 

[הייזל]

בשביל רוז יש רק שני דברים ביקום

דימטרי ומה שמה הנסיכה הערפדית
ועם כל הכבוד מה שמה לא עושה שום דבר משמעותי לעלילה עד הספר הרביעי.
אני לקחתי את סיפור האהבה כדוגמא ולא דיברתי על חוסר אמינות אלא על עומס יותר של דיבורים על רגשות והכל כל כך דרמטי והרה גורל.
ורוז בת טיפשעשרה בגלל שהיא מתנהגת בטיפשות שוב ושוב.
לא אהבתי את הפוליטקה של הספר, לא אהבתי את הפסאדו מדע בנוגע לדמפיירים או לערפדים האמיתיים. בשלב מסוים ההצצה של רוז לתוך המוח של הערפדית התחילה ממש להימאס ולהיות מאוד פולשנית.
&nbsp
ואני התחלתי את משחקי הכס והפסקתי באמצע.

 

[חתול השיממון]

פסדר. אז הטעמים שלנו שונים פשוט P:

(למרות שלפחות לגבי הפסאודו-מדע אני נאלצת להסכים. כאילו, אני ממש זוכרת שבקטע שבו כל הביולוגיה שלהם מוסברת רוז אומרת כזה, "טוב, זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה אז זהו". מזכיר לי סיפור שכתבתי בגיל 15 שבכל פעם שקרה בו משהו לא הגיוני אחת הדמויות היתה מתרצת את זה ב"אני מכשף רב עוצמה, אז אני יכול לעשות שזה יהיה ככה אם אני רוצה אז סתמו" וכל שאר הדמויות היו אומרות "אה, טוב"

)
אבל על דברים כאלה התרגלתי לסלוח כי כמעט כל הספרים שאני אוהבת מגוחכים מדעית במידה כזאת או אחרת. בסרט השלישי של משחקי הרעב, למשל, היה את הקטע ההוא שביטי אומר "אופס, תכננתי את המערכת הזאת כ"כ טוב שעכשיו אני לא מסוגל לפרוץ אליה בעצמי" וכל האולם היה כזה, פחח (גם החיצים האלה שמפילים מטוסים לא היו בדיוק התגלמות הפיזיקה). אבל היי, זה עדיין סרט אלוהי!

 

[הייזל]

טעמים שונים זה חלק מהעניין

לעולם

וחלק מהעניין זה סטנדרטים שונים.
ברוב המקרים לא ממש אכפת לי מהפסאדו מדע, אני מסספנדת אבל הפסאדו מדע הזה היה עיקרוני לעולם. לא מדובר כאן על מצב של דס אקס מכינה אלא על משהו בסיסי שמסביר תלות של תת-גזע אחד בתת-גזע אחר [אני מתייחסת לכולם כשייכים לגזע האנושי], משהו שיחודי לספר הזה ורק לספר הזה כי בשאר הספרים בהם מוזכרים דהמפייר אין להם בעיה להתרבות עם אף אחד. ואפילו במציאות [שהיא הרי משווה דהמפייר לפרדות] יש מצבים יוצאי דופן אבל קיימים שבהם פרדות הן פוריות ומביאות ולדים חיים לעולם. בדקתי. הנה:
A female mule that has estrus cycles and thus, in theory, could carry a fetus, is called a "molly" or "Molly mule," though the term is sometimes used to refer to female mules in general. Pregnancy is rare, but can occasionally occur naturally
ולמה אני מזכירה את זה? כי זה כל כך הפריע לי בספר, כל כך הטריד אותי שטרחתי ובדקתי. אין כאן את הקטע של "זה ככה כי זה ככה" פה זה כך "כי זה מתאים לי לבניית העולם" אחרת בשביל מה הדמפייר יגנו על הערפדים? הם הרבה יותר מוצלחים מהם מכל הבחינות. וזה מפחית בעיניי מהספר ומהסופרת.

מה שהיה מייחד את הספר הזה מכל הYA היה אם מישהו היה נלחם נגד המערכת, נותן לדהמפייר קול במערכת שלחלוטין תלויה בהם. וזה משהו עקרוני שפשוט לא הצלחתי להבין אותו. הערפדים במאה ה21 מחליטים החלטות גורליות לגבי הדהמפייר ולדהמפייר אין שום השפעה על כך. בלי הדהמפייר לא יהיו יותר ערפדים אז למה זו החלטה של הערפדים כמה שומרי ראש יהיו לכל ערפד? למה הדהמפייר הם קצת מעל עבדים בחברה שלא יכולה בשום אופן להתקיים בלעדיהם? כי אם הדברים היו מתפתחים טבעית הדהמפייר היו קרוב לוודאי ציידי ערפדים אמיתיים וערפדים רגילים היו חיים בהסגר אם הם היו שורדים בכלל, קיימים רק כדי להביא עוד דהמפייר לעולם ורק כי הקסם שלהם שימושי.
אם אם דהמפייר כלשהו היה מחליט לא להיות שומר ראש אלא להתמקד יותר בצד המדעי של הלימודים, להגיע לאוניברסיטה ולמצוא דרך להפסיק את התלות המוזרה הזאת של הדהמפייר בערפדים.
הקונפליקטים האלה היו הרבה יותר מעניינים מהעלילה של הספרים האלה ואת יודעת מה? אפילו לא סותרים את הקונפליקט של הנסיכה הערפדית על שינוי המערכת מבפנים. למה ששתי החברות לא יהיו שותפות במקום גיבורה וסייד קייק? בגלל שבהארי פוטר רון הוא סיידקייק? העניין הוא שב"הארי פוטר" רון והרמוני הם אפילו פחות מסיידקייק הם פנים נוספים באישיות של הארי פשוט מושלכים על דמויות אחרות. הרמוני היא הפן האינטלקטואלי ורון הוא הפן הספונטני, הזורם. וזה יוצא מוצלח כי יש להם אישיות משלהם אבל מבחינת ארכיטיפ השלושה האלה הם למעשה אחד, הם משלימים זה את זה. רוז והנסיכה [אני פשוט לא מצליחה להיזכר בשמה] פשוט לא, ללא הקטע המנטלי לא היה קשר כזה הדוק ביניהן, רוז לא היתה לוקחת עליה אחריות, הן בטח היו מתרחקת אחת מהשניה.

גם הנערה עם הקעקוע על הלחי. טוב, אז חינכו אותך כל החיים בצורה מסוימת אבל מה דעתך לבדוק את האמונות האלה כשהן ממש מתנגשות לך מול הפרצוף עם המציאות?

 

[חתול השיממון]

אין לי מושג מי הנערה הזאת כי! לא! קראתי! את! הספר! הרביעי!

אז די להזכיר פרטים ממנו! (כן, אכפת לי גם לדעת על קיומן של דמויות חדשות. אני לא רוצה לדעת כלום, אוקיי?)
ובטח שלרון ולהרמיוני יש מקום בפני עצמם. להפך, אם זה לא היה ככה הייתי לגמרי עושה מיאו (אני אף פעם לא מקבלת בשלווה קיום של דמויות שנמצאות שם רק כדי לקדם את העלילה). חלק ניכר מהדינמיקה הבין-דמויותית בספרים מבוססת על הארירונהרמיוני. אם מפשיטים אותה נשארת רק העלילה השלדית של הארי נלחם בוולדמורט, ואני מהאנשים שנורא נהנים מאישיות של דמויות ואינטראקציות בינהם, לא פחות מאשר מהעלילה עצמה. וגם...
ספוילרים בעיקר לספר השלישי של אקדמיה (למקרה! שאנשים! מסוימים! לא! רוצים! לדעת! גם! דברים! קטנים! לפני! שהם! קוראים!)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לא סתם אני תמיד משווה את רוז וליסה להארי ורון. גם ליסה וגם הארי עומדים בספוטלייט בעוד גם רוז וגם רון נדחקים לשוליים, וזה יוצר את הדילמה של הוא-החבר-הכי-טוב-שלי-אני-צריך-לשמוח-בשבילו-נו-אני-אוהב-אותו-ברור מצד אחד, לעומת אבל-למה-תמיד-הוא-ולא-אני מצד שני. זה נושא די כיפי לקריאה. ויש גם את כל העניין של איפה ה-boyfriends של הבנות מוצאים את מקומם. הקנאה של רוז בכריסטיאן (והקנאה של כריסטיאן ברוז מהצד השני), הסוף של הספר השלישי שבו ליסה ממש מאלצת את רוז לבחור בינה ובין דימיטרי וכו'. אני ממש אוהבת את הנושאים האלה כי הם כאילו...נושאים מהחיים. מזכירים לי אותי ואת החברה הכי טובה שלי^^
וטוב, ההיסטוריה (ועולם הבדיון! משחקי הרעב הממ?) רצופים מקרים בהם קבוצה X דיכאה קבוצה Y למרות שקבוצה X היתה לחלוטין תלויה בהם. זה על אותו עקרון כמו זה שהמורוי לא משתמשים בקסם למלחמה. כאילו, הטיעון הכי טוב שלהם נגד זה הוא "אבל ככה זה תמיד היה". נשמע אמנם דבילי אבל המון חברות שמרניות אמיתיות בעולם משתמשות בטיעון הזה.

 

[הייזל]

הנערה הזאת מופיעה לפני הספר הרביעי, כשרוז באירופה

ואני לא חייבת לסבול את השטויות של הסופרת הזאת או את הכתיבה המעצבנת של ספרי YA
ולכן גם אמרתי שזה יוצא אנגסטי, משעמם ומעייף. כמו הויכוח החד צדדי הזה. [אני מנמקת ומסבירה ואת אומרת ככה זה ודי חוזרת על עצמך]
ובאמת, חתול שלי, השקעת מחשבה בלמה את אוהבת את הספר מלבד הרעיון הכללי שזה סיפור על הסיידקייק?


ונץבץ
רציתי להודות לך עזרת לי מאוד בלהבהיר לעצמו מה הבעייה שלי עם הסדרה וסופסוף אוכל לסיים את הרשומה בבלוג שלי עליה. בלי ציניות, תודה.

 

[חתול השיממון]

אני לא אומרת ככה זה, אני אומרת "אני לא רואה את זה ככה"

אני יכולה לפרט שוב את הסיבות שבגללן אהבתי את הספרים, העניין הוא שהתשובה שלך על כל אחת מהן תהיה "אבל בדיוק את זה לא אהבתי", ועל זה נאמר, על טעם ועל ריח, יש האוהבים סלמון ויש האוהבים טונה ויש האוהבים טופו בטעם מחק.
אבל, אה, אמרתי שאני יכולה לפרט, אז הנה אני מוכיחה שאני יכולה:
1. עולם מקורי למדי (כן, יש בו חוסר הגיון ביולוגי. למי שלא מסוגל לבלוע את זה זו עשויה להיות בעיה). אני אוהבת גם את זה שיש בו פוליטיקה (לא יותר מאשר בה"פ, ובכל זאת) והוא לא קיים סתם בשביל לסמן וי על נושא הפנטזיה.
2. גיבורה מגניבה ואמינה מאוד. כן, היא צעירה. כן, היא אוהבת בגדים יפים ובנים יפים ומסיבות פרועות, אבל זה לא חלק מהאישיות שלה יותר משזה חלק מהאישיות של כל ילדה בגילה. וכן, אשכרה יש לה אישיות. היא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה ועובדת קשה בשביל זה (לשם שינוי, התשובה למה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה היא לא "כוסית ואשתו של" אלא קריירה, שחשובה לה מספיק כדי שכשהבחירה שלה תהיה בין בחור וקריירה, היא תבחר בקריירה. כן. להיות מגינה נחשב לקריירה). היא נאמנה לחברים שלה (כן, אשכרה יש לה חברים ולא רק מאהבים), היא קשוחה, היא מצחיקה, היא מרביצה קודם ושואלת שאלות אחר-כך, והכי חשוב - היא לא היללנית האאוטסיידרית שדוחפים לכל ספר נוער זול. היא כיפית וקל להתחבר אליה. גם שאר הדמויות, אגב, מגוונות ובנויות היטב. אף אחת לא עשויה מקרטון שפשוט-שם-כי. אף אחת לא עשויה מפלסטיק ממוחזר שהיה פעם בקבוק קולה שהסופרת שתתה כשנגמרה לה המוזה.
3. מערכות היחסים בין דמויות בספר מורכבות ומעניינות: רוז וליסה, רוז ומייסון, רוז ודימיטרי, רוז-ליסה-כריסטיאן-אדריאן....אני אוהבת את איך שהן מתוארות, אני אוהבת את איך שהן מתפתחות, ואני אוהבת את איך שהן אמינות.
4. יש עלילת-אקשן. ובניגוד לשאר ספרי הנערות-כרותות-אונה, היא לא שם כדי לתת רקע לרומאנס מסריח, אלא להפך: הרומאנס (שבאופן נדיר אפילו לא מסריח) הוא זה שנמצא ברקע, ומשתלב בטבעיות בשאר הסיפור, אבל עם זאת מספיק שולי כך שלוותר עליו לא היה פוגם דרמטית באיכותו של הספר. בסך-הכל, הספר היה יכול להישאר כמעט זהה אם רוז ודימיטרי היו רק ידידים טובים.
5. את צודקת, אני אוהבת גם את המקוריות שבלספר סיפור מנקודת המבט של הסיידקיק.

נ.ב
לא זוכרת אותה. באירופה? את מתכוונת לספר השני? (אוקיי, אל תעני על זה. זה יגרור בסבירות גבוהה חשיפה של מידע לא רצוי נוסף).