מה אנחנו קוראים הסופ"ש?

[הייזל]

אני מדברת על האלכימאית

ריצ'ל מיד היא פשוט סופרת גרועה לטעמי. יש לה רעיונות עם הרבה פוטנציאל ואז היא מחרבת אותם. הדגמא הכי טובה זאת הסדרה שלה ג'ורג'יה קינקיד. סדרה עם המון פוטנציאל שאיכשהו הופכת למשהו משעמם להחריד, איטי כמו צב, לא מתקדם לשום מקום ועמוס בחיבוטי נפש מייגעים של הגיבורה הראשית. סיפור שהיה יכול להתמצות בספר מעולה ומהודק אחד נמרח על 6 ספרים טרחניים.
אני מוכנה להודות בשמחה ש"אקדמיה לערפדים" טובה בהרבה מהסדרה הנ"ל אבל אותן בעיות קיימות בשתי הסדרות ואני ממש מתחרטת שביזבזתי זמן בלקרוא אותן עד הסוף.
רוז לא בוחרת בקריירה שלה, הקריירה הזאת נבחרה בשבילה מאז שהיא נולדה, היא חונכה כל חייה שדהמפייר יכולה להיות שומרת ראש או זונת דם אין אופציות נוספות. באקדמיה אפילו לא קיימת אפשרות לדהמפייר להתמקד בצד האקדמי, יש להם אימונים מיוחדים בזמן שהערפדים לומדים היסטורה וספרות ומדעים וכל דבר שתלמיד תיכון לומד.

 

[חתול השיממון]

אז צדקתי, היא לא מספרים 1-3

ובואי נפסיק לדבר על זה כי אני *באמת* לא רוצה לדעת את הדברים האלה!
את ג'ורג'יה אני לא מכירה (ג'יז, למה לא *מתרגמים* דברים?

) אבל אני חושבת שבשלב זה נאלץ להסכים שלא להסכים? כאילו, אין לי פה כ"כ טיעונים נוספים שאני יכולה להפריך (ואני מניחה שגם לך לא). ומה שווים ויכוחים-לא-פריכים?
[זונת דם זאת לא כזו בחירה בלתי מתקבלת על הדעת. גם נשים אמיתיות בוחרות לפעמים להיות עקרות בית או סתם לעבור למשרת אם למרות שהן היו יכולות להתקדם בחיים הרבה יותר אם הן לא היו צריכות להוציא את הילדים ב-4 מהגן. לכאורה אין בזה שום יתרון אבל נשים עדיין עושות את זה, כלומר זה לא "מגינה או זונת דם? ברור שמגינה". אבל כן, זונות דם יחשבו תמיד בזויות (למרות שתכל'ס הן דואגות להמשכיות המין שלהם, לא ברור למה מזלזלים בהן) כפי שאני מניחה שמרימים גבה על נשים מהעולם שלנו שלא עובדות, וההנחה שכל הדמפיריות לא טובות בשומדבר חוץ מבעיטות סיבוביות היא אכן שטחית מאוד.
בכל מקרה מבחינתי יש הבדל בין להיות מגינה כי אין לי אופציות טובות יותר, או להיות מגינה כי אני רוצה את זה בטירוף ואני אעשה הכל בשביל להשיג את זה ולהיות הכי טובה בזה (הגישה של רוז). ]

 

[הייזל]

אני מצטערת

את צודקת לחלוטין

אני פשוט קוראת ספרים בסדרה ברצף ואז קשה לי לזכור באיזה ספר קראתי משהו.
האלכימאית מופיעה אכן בספר 4 וכל הבלבול נובע מכך ששכחתי שבסדרה יש 6 ספרים. חשבתי שהרביעי הוא האחרון. my bad
ואני מאוד מצטערת על הספויילרים.
אם קראת רק את שלושת הספרים הראשונים אני יכולה להבין את הגישה שלך לספר. בואי נחזור לדיון אחרי שתגמרי את הסדרה [בקצב בו מתרגמים אני כבר בטח אהיה סינילית עד אז].

 

[חתול השיממון]

את מתכוונת, בניגוד לעכשיו?

אבל אני רושמת, "דייט-ביקורות עם הייזל אחרי האפוקליפסה".
(אוך, תרגומים שלא באים. גורמים לי לשמוט את השפם ביאוש לתוך קערת החלב שלי. ואחר-כך הוא מטפטף *בכלמקום*).

 

[הייזל]

תודה, באמת, אני מעריכה את זה|ציניות|

|מסננת מתחת לשפם| למה החתול הזה לא מתחילה כבר לקרוא באנגלית?

 

[חתול השיממון]

אה, אין סיבה אמיתית

אני פשוט הולכת לספריה בדרך לפיצה וחוטפת דברים אקראיים מהמדפים/עוברת בצומת ספרים בדרך אל/מהחדר כושר (שימי לב לאיזון המושלם: אוכלת-פיצה-משיגה-ספרים, עושה-כושר-משיגה-ספרים. קלוריות באות והולכות, ספרים נשארים^^). אני לא טיפוס של רידרים וכאלה, ואני לא באמת רואה ספרי נייר מעניינים באנגלית. רובם גם קטנים וחומים כאלה ויש לדפים שלהם מרקם של נייר טואלט משומש.
כמו שאמרתי, לא סיבות אמיתיות

זה הסמיילי-ציניות, אגב:

(שלמרבה הזוועה התחיל להזכיר לי לאחרונה את מיילי סיירוס. כאילו, יש לו את השיער שלה. ולחלוטין את הבעת האהבלה-שמוציאה-לשון שלה *צמרמורת*).

 

[הייזל]

את יודעת מה היתרון של הרידרים?

את יכולה לשנות את הפונט.
אין לך ספר שאת צריכה להחזיק פתוח.
ואת בקלות יכולה לקרוא מהם בזמן שאת על ההליכון.

 

[חתול השיממון]

וזה בשבילך, מירטל נקודה!

דבר ראשון, *אל* תקראי את ההודעות שלי ושל הייזל למטה, הן שורצות ספוילרים והם יכישו אותך ואת תמותי.
דבר שני, תעשי לי טובה ותנסי. אם לא תאהבי את תמיד תוכלי לחזור לכאן ולהטיח בי סמיילים מעליבים

 

[מירטל נקודה]

המנהלת סיפלרה ספר?!

OMG !

למי נתלונן עכשיו ?

הכל בצחוק, כן?

 

[ניימן3]

את שלוש הנובלות של טד צ'יאנג שתירגמו בהוצאת טרה

די התחמקתי מצ'יאנג עד עכשיו כי אני לא מת על פרוזה קצרה (בלשון המעטה), אבל אני חייב להודות: הסיפורים שלו הן פשוט יצירות מופת.

הוא מתאר עולם בקלילות מדהימה, שוזר עלילה ורעיונות מד"ב כאילו זה כלום, נותן לך המון דברים לחשוב עליהם ועושה רושם שלא משאיר אף נקודה פתוחה.

החסרון היחיד שלו היא שהשדמויות שלו קצת יבשות. הן מדברות בשפה ישנה מלאת הדרת כבוד כזאת, ואין בהן שום רמז לשנינות או פלפליות כלשהי. אבל לא נורא, אי אפשר באמת להיות מושלם.

 

[minimalman]

פנדמוניום

אהבתי. לא בטוח שהבנתי לגמרי את סוף הספר (התחלתי לדפדף אחורה לראות אם פיספסתי משהו בסוף אמרתי למה? ועזבתי את זה..) אבל סה"כ נהנתי מאד.
התחלתי את Unwrapped Sky שהזמנתי אחרי איזה ביקורת מתלהבת שקראתי באחד הבלוגים (שבלטה על רקע לא מעט ביקורות בינוניות עליו).
כרגע אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שהוא קריא מאד. מקווה שלא מדובר בעוד הימור כושל .

 

[תמר עדי]

אלגנטיות של קיפוד - למרות שהוא לא שייך לז'אנר הוא מומלץ

יש שם הרבה קטעי פילוסופיה, הערצה לאומנות הרוסית והיפנית עם חיבור גם לאומנות העכשווית (הערצה לאנה קרנינה וסרטים יפנים עם אהבה לסרט "גשם שחור" ו"המרדף אחרי אוקטובר האדום" למשל).
סיפור נוגע ללב.

מחכה להמלצות על ספרים טובים.

 

[Y. Welis]

פרוייקט מעניין - 'צ'ונג קואו' של ווינגרוב

זו סידרה של 8 כרכים, שתיארה עתיד שבו סין מושלת בעולם עתידני (ע"י קיסרות). יצאה בין 89' ל-99'. ווינגרוב תיכנן במקור 9 חלקים, אבל נאלץ לקצר בדרישת ההוצאה.

לפני 4 שנים ווינגרוב החליט להוציא את הסידרה מחדש, והפעם להאריך אותה ל-*20* כרכים. נוספו 2 כרכי פריקוול שנוספו לפני הכרך הראשון, ונועדו להיות עוד 10 נוספים אחרי.
לשם כך הוא שינה קצת את הסדר, הוציא את הכרכים הקיימים בשמות אחרים, הרחיב ואולי גם ערך. עד כה יצאו 8 (2 חדשים ו-6 מהסידרה המקורית).

אבל לפי הויקי, ההוצאה החליטה לפני שנה לבטל את הפרוייקט, לאור מכירות חלשות... http://en.wikipedia.org/wiki/Chung_Kuo_(novel_series)

חבל, כי זו היתה עשויה להיות הארוכה שבסדרות המד"ב (מבחינת מס' העמודים). מוזר שווינגרוב לא מוציא אותה באופן עצמאי, ישר לאמאזון. מוזר עוד יותר שהוא חשב שסידרה כזו תצליח, לאור הצלחתה המוגבלת של המקורית...

 

[Bs Bane]

הפלוגה השחורה וLong Dark Tea-time of the Soul

עומד לסיים את הפלוגה השחורה. אמביוולנטי.
לא חובב גדול של גוף ראשון ולקח לי זמן להתרגל. אני מעדיף כתיבה תמציתית ואוהב כותבים שמסיגים הרבה עם מעט וגלן קוק הוא בהחלט אחד כזה. אבל זה מרגיש לי יותר כמו תקציר מאשר סיפור. לא אכפת לי מאף מהדמויות והעלילה מעניינת מספיק בשביל שאני אמשיך לקרוא אבל לא בשביל שאני לא אוכל להוריד את הספר מידי.
זה מאוד מעניין לראות את מקורות ההשראה של המון דברים מלזאניים כמו דיוקר ההסטוריון, אסיפת הנשמות של בן המהיר, וכמובן, שורפי הגשרים.
בינתיים אמשיך.
&nbsp
קורא במקביל את דירק ג'נתלי 2. את הראשון לא מאוד אהבתי, הוא היה מאוד מבולגן. בינתיים זה זורם לי יותר טוב אבל אני רק בהתחלה.

 

[חתול השיממון]

דם האולימפוס! סופסוף!

אני עדיין overwhelmed מרמת המדהימות שלו. אפילו לא התעצבנתי מהסוף הטוב, והרי ידוע שבדרך-כלל סופים טובים מסמרים לי את הפרווה. אם זאת לא הוכחת מושלמות אז אני לא יודעת מה כן (אפילו אהבתי את החלקים הרומנטיים! אני מתכוונת, אהבתי ממש! ניקו + ויל = אווווו *חיוך רכרוכי*, וליאו + קליפסו = כנראה הזוג הבדיוני האהוב עלי ever + אלף חיוכים רכרוכיים.)
אציין גם שאני קצת בוכה (מבפנים כמובן. חתולים בוכים מבחוץ רק כשנסתמות להם צינוריות הדמעות) כי לא יהיו ספרי המשך ומה אני אעשה עם עצמי עכשיו?

 

[תמר עדי]

חשבתי שזה ספר לילדים אפילו לא לבני נוער (גילאי 12-14)

 

[חתול השיממון]

יותר בני נוער, אני חושבת

פרסי מיועד לטווח הגילאים שכתבת. זאת סדרת ההמשך, והיא קצת יותר בוגרת. הייתי אומרת 14-17. לא פחות בוגר מה"פ.
ובאשר אלי, העובדה שאני חתול מאפשרת לי לבחור להגדיר את הגיל שלי בשנות אדם או בשנות חתול בהתאם לצרכיי (האם מותר לי לנהוג ולשתות אלכוהול, לא בוזמנית כמובן? בטח! האם מותר לי להתנהג כמו תינוק מגודל? אוי נו מה, בשנות אדם אני רק בת שנה וקצת!), ולכן בעקרון אני קוראת ספרים שמיועדים לכל קבוצת גיל שהיא.
בסדר, לא. אני לא קוראת ספרי ילדים-ילדים (חוץ מהספר 'פאף! האם זה אתה, אסף?' שהוא פשוט גאוני) אבל אני כן קוראת כמעט רק ספרים לנוער. אני מתחברת אליהם יותר משום מה. אחת מהסיבות העיקריות היא שקשה לי מאוד להתחבר לדמויות מבוגרות (אפילו דמויות בגילי). סיבה נוספת היא שחלק ניכר מספרי המבוגרים נוטה יותר לחפירות ופחות לאקשן. אבל ה-סיבה היא נסיון וסטטיסטיקה: קראתי קילוגרמים של ספרים בחיי שבטח משתווים במצטבר למשקלו של ה-green hulk. מתוכם היו המון ספרי נוער נהדרים ומעט מאוד ספרי מבוגרים סבירים. אז ככה זה.
איזה ספרי מבוגרים אני כן קוראת? סדרת מיירון בוליטר של הרלן קובן. צלה של הרוח והמשכיו. כל מה שטאנה פרנץ' תכתוב אי פעם. הוד מדהימותו משחקי הכס.
די זהו.
ובלי קשר אני חושבת שגם מבוגרים יכולים להינות מאוד מגיבורי האולימפוס. אם את:
1. אוהבת מיתולוגיות
2. אוהבת אקשן מתמשך ובלתי-פוסק
3. אוהבת דינמיקות קבוצתיות...אחד הדברים שהכי אהבתי בסדרה הזאת הוא שבניגוד לרוב הספרים בסגנון, בהם יש בדרך-כלל שלישיית גיבורים לכל היותר (הארירונהרמיוני כזה) כאן יש קבוצה של שבעה. ויש את אלה שבאופן טבעי מסתדרים אחד עם השני/זוגות שיוצאים וכאלה, אבל יש גם את אלה שפחות, והאופן שבו מתוארים היחסים בין כולם ואיך כל אחד בסופו של דבר מוצא את מקומו בקבוצה היה מאוד מעניין בעיני.
אז אם כל זה - אני ממליצה גם לך לנסות^^.

נ.ב
כשאני אומרת "ספרי נוער" אני כמובן לא מדברת על כל הקקה-ורוד-לנערות-כרותות-אונה, בו אני לא נוגעת אפילו בקיסם מחשש שתגרם לי פגיעה קוגניטיבית חמורה. אלה לא באמת ספרים, זה נייר טואלט באיכות גרועה P:

 

[תמר עדי]

או קיי שכנעת אותי. בינתיים בהמלצתך אני אקרא את אקדמיה

לערפדים.
אני קוראת ספרי נוער (בעיקר מאז שהתחלתי לקרוא את הז'אנר), אין לי בעיה עם קצת רומנטיקה רק שלא תהיה דביקה.
הרלן קובן קראתי איזה 4 או 5 ספרים ואח"כ נטשתי. פשוט נראה לי שהוא חוזר על עצמו.
צילה של הרוח מאוד אהבתי ולא המשכתי (לא ידעתי אפילו שיש המשכים) אולי בעתיד כי קראתי מזמן ואני לא זוכרת כמעט כלום חוץ מזה שאחרי שקראתי רציתי מיד לטוס לברצלונה.
ד"א קראת את "הרואים למרחק"?

 

[אכמו]