מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ"ש?

[avivs]

מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ"ש?

 

[TheLastDayofSummer]

תחנת רדיו

אינטרנטית , הרוב זה סיגנון סוזי&באנשיז. http://www.flashbackalternatives.com/

 

[is00]

כשף של דיו - קורנליה פונקה.

 

[cordilio]

המוסד

סיימתי את המסוד השמיימי וממשיך למוסד וקיסרות.

 

[ניימן3]

הראשון סדרת סקיילארק של דוק סמית'.

בואונ'ה, זה חתיכת ספר מופרך. מסעות חלל, מדענים גאונים שהם גם גיבורי אקשן, חייזרים - הכל יש שם!

אני קורא את זה בתור השלמת קלאסיקות, אבל בתכל'ס לא האמנתי שלמשהו יכול להיות פחות עומק מלתיקי דרזדן. כתוב היטב, זה כן, אבל מרגיש כמו תסריט לסדרת מד"ב קאמפית. כל הספרים שלו זה ככה?

 

[שמוליק דגן]

תבדוק בדף הפנימי של הכריכה,

או שתעשה חיפוש בגוגל, ותראה מתי זה נכתב במקור.....

זה כמו בערך שארתור קונאן דויל (טרזן, כן??) כתב ספר
על מעבר מופלא לכוכב מאדים, שבעצם נקרא באקסום.....
סתם סיפור כיפי(?) היום.
וכך גם הספרים של דוק סמית'.

לא לחינם הוא נחשב לאחד הבולטים שבין סופרי
"דור הזהב" של המד"ב, למרות כל השטויות (בקנה מידה
של היום) שהוא כתב.

 

[ניימן3]

כמו שכתבתי

"אני קורא את זה בתור השלמת קלאסיקות".... כלומר, אני יודע מתי הספר יצא

אני מניח שהתכוונת לאדגר רייס בורוז, ולא דויל (שכתב את שרלוק הולמס).

אני לא יודע אלו פגעי הזמן שגורעים מההנאה בספר. אולי זה פשוט לא מתאים לי. בתכל'ס, גם הארי דרזדן לא ממש מרגש אותי - וכך גם אלפי ספרים כיפיים חסרי עומק שנכתבים היום.. (וזה לעומת ז'ול וורן או דויל שאני קורא גם היום בשקיקה).

 

[שמוליק דגן]

אכן אדגר רייס בורוז

קיבעון מחשבתי של אותו הרגע, משום מה נתקע לי ההוא משרלוק שהפך לטרזן....

 

[ניימן3]

קורה לטובים ביותר : )

 

[מיכאל ג]

גם אני די התאכזבתי ממנו

אל תשכח, איך עוברים את מהירות האור? פשוט - התאוריה של איינשטיין היא רק תאוריה, מסתבר שהוא טעה. דברים שהיה אפשר לכתוב בשנות העשרים...
אבל טוענים שהסדרה הבאמת מוצלחת שלו היא lensman ולא זאת. אני לא יודע כי אחרי סקיילארק לא ממש בא לי להמשיך. יש לי עותק של הספר הראשון, triplanetary, על הקינדל, ואמרתי לעצמי שמתישהו במהלך השלמת הקלאסיקות שלי, אקרא אותו... אבל בינתיים עוד לא התחשק לי.

 

[ניימן3]

מילא הפסאדו-מדע

אבל השמרנות... ישמרני שם. זוגות לא נשואים לא יכולים לישון ביחד! אני בספק אם זה רק בגלל שהעולם היה יותר שמרן באותה התקופה..

 

[דלית - delete]

lensman ברובה אכן לא משהו

יותר מדי דטרמיניזם - הארסיאנים יודעים לנבא הכל כי היקום דטרמינסטי לחלוטין וכו'.

 

[shirkhan]

האודיובוק - ריצ'ל מורגן (האחרון)

אחד המקרים הבודדים שבו ההקראה המעולה עדיפה על פני ספר כתוב.

הילד בן ה 8 ואני קוראים בשקיקה את "הקמיע - שומרת האבן" כובש ומקסים. שילוב חזותי של המסע המופלא עם הטירה הנעה ועלילה מערבית שמתאימה לילדים אך לא מתילדת.
מומלץ לכל בוגרי "בון". אני ממש נהנה. (וגם הילד).

 

[Yuli Gama]

ככל שאני קוראת יותר...

כך יותר בא לי שהיא תעיף את טרנט לעזאזל ותשאר עם אל.... הוא חתיכת דמות טרגית

 

[shirkhan]

טוב, תראי. שידכו לו אלפית מהגהנום

לטרנט אולי יש כסף וכוח פוליטי, ומפעל לא חוקי לסמים אבל החיים הפרטיים שלו די על הפנים. והוא אכן עושה את כל השגיאות האפשריות...

 

[NoalePaz]

קראתי מה שכתבת למרות שזה ספויילר בשבילי

אני רק בספר שש או שבע, אבל באופן לא מפתיע לא הופתעתי ממה שכתבת.
מסתובבת בפורום איזו הודעה שבא אני שואלת את עצמי מתי הם יהיו ביחד.
(בהנחה וכשכתבת "היא" התכוונת לרייצ'ל)

אולי אחרי שאני אסיים את הספר השלישי של החוק הראשון אני אחזור לקרוא את הסדרה.

 

[MxIxAx]

star trek: destiny - lost souls

הרגע עברתי בספר תפנית מפתיעה ביותר

 

[MxIxAx]

סיימתי את DESTINY

התחלתי את התרגום החדש של ההוביט, אני כבר בפרק השלישי, קצת אחרי התכתשות הטרולים, אני מאוד נהנה ושמח להקלע לספר הזה, הוא מאוד שמח ומחזיר אותי שנים אחורה.

 

[חתול השיממון]

the casual vacancy!!!

כלומר, אה, כיסא פנוי.

 

[חתול השיממון]

אוקיי, אני שונאת הספר הזה

אני שונאת את רולינג. ונכון היה פה מישו בפורום שאמר פעם שהספר הזה הוא כמו לקרוא רק פרקים של סרסיי במשחקי הכס? אז גם אותו אני שונאת.
סרסיי אולי טיפשה, אבל היא לביאתית ויהירה ו*עושה* דברים, גם אם הם מסתכמים בעיקר בלהציע זיון לאנשים שעומדים בדרכה ולנסות להוציא להורג את אלה שלא קיבלו את ההצעה שלה. חוצמזה, אפשר כמעט להזדהות איתה לפרקים. הרצון שלה להגן על ילדיה ועל המגיע להם (היי, גם אני הייתי כורתת פטמות לחפים מפשע אם הם היו עומדים בין החתלים שלי ובין הכתר). תאוות השלטון. תגידו לי שאתם לא מצליחים להבין את זה.
לא הדמויות של כסא פנוי. הן אף פעם לא *עושות* כלום, רק יושבות וחושבות את מחשבותיהן הנכלוליות והגועליות, אוסף קשקושים משימימים (המתואר באריכות), על מהי צביעות ומהי אותנטיות, איך הייתי אומר לאבא/סבא/דוד/חבר שלי שהוא שמוק אם לא הייתי כזה שמוק, ולמה ג'יי קיי רולינג כתבה עולם מלא שמוקים ומה משמעות החיים בעולם כזה. נדמה שרלינג השתדלה מאוד להוציא בפינצטה כל תכונה של כל דמות שאפשר לחבב, להעריך, להבין או אפילו סתם לסבול. נדמה שהיא גם השתדלה מאוד להפוך את סגנון הכתיבה שלה לבלתי נסבל. הדמויות שלה יושבות בשיעורים שלא קורה בהם כלום, בארוחות ערב שלא קורה בהן כלום, על הספה מול טלוויזיה שלא משדרת כלום, או סתם משוטטות ברחוב, בעודן חושבות וחושבות וחושבות. לפעמים הן נקרעות ממחשבותיהן ע"י מן פלשבק בסוגריים ענקיות (כשהן נסגרות אתה לא זוכר אם הן בכלל נפתחו, ואיפה), ולפעמים הן מספרות אחת לשניה שראש המועצה ההוא מת. אחת לפסקה-שתיים (בד"כ באמצע פסקה) יש קפיצה לנקודת מבט של דמות אחרת, אבל כיוון שכל הדמויות זהות בבסיסן (חושבות מחשבות גועליות ואוהבות רכילות), עוברת עוד פסקה עד שאתה מבחין בזה.
וזה נמשך ונמשך ככה עד האמצע הספר.
אני כנראה אחשוק שיניים מתישהו ואסיים אותו.
אבל ברצינות. להגיד, "הה, כולם יודעים שאני יודעת לכתוב רבי מכר מופלאים, הם יקנו את הדבר הבא שאני אכתוב גם אם זה יהיה ספר טלפונים מלא שגיאות, אז בואו נכתוב את הדבר הכי לא קריא שאפשר לכתוב ונמכור להם אותו", זה אכזרי.