הלהב עצמו
למרבה הצער אני מוצאת את עצמי נאבקת עם הספר, ולא במובן החתולי של לזנק עליו, לגלגל אותו על הרצפה ולנסות לנשוך אותו
התחלתי לחבב את גלוקטה מאז שהתברר שהוא לא זקן ממורמר אלא ניצול עינויים מזוויעים ששוחרר ועכשיו מענה עינויים מזוויעים אנשים אחרים. גם בלוגן יש משו חיילי, פשוט וישיר כזה, שהתחלתי לחבב.
אבל הכתיבה כל-כך גרועה. איטית ועמוסה פרטי מידע שנדחפים לגרון של הקורא בדרכים הכי שקופות ("אז, גלוקטה, נשבית לפני שנתיים, נכון? ושרדת זמן רב מכל אחד אחר, נכון? ומסרת מידע לאויב, נכון? אה, אני יודע את כל זה, כמובן, ואתה יודע שאני יודע, אבל הקוראים לא, אז בוא נמשיך להגיד דברים מובנים מאליו בקול". או כשרוצים לתאר את החברים למשחק הקלפים של ג'זאל, אז טוב, אי אפשר פשוט לזרוק רשימת מכולת של תכונות, אז במקום זה אומרים "הוא גירד בזקנו/חייך/עשה פרצופים כאילו היה *רשימת מכולת*. כ-ן, זה נשמע הרבה יותר אמין כשכותבים את זה ככה.)
יש שם גם עולם כלשהו, ימי ביניימי בבסיסו, מלך כלשהו שנלחם במלך אחר ואינקוויזיציה, אבל בכנות, אני לא מצליחה לקלוט אותו. כל השמות והמלכים מתערבבים לי בראש והיה נחמד לפחות לדעת על מניע או תכונות כלשהן של אחד מהם, שיעזרו לי לזכור אותו, אבל התכונות הכי בולטות שלהם בינתיים הן "מלך הצפון", "זקן" או "מלך הדרום".
וגם על זה הייתי מבליגה לו רק היה קורה משהו. עברו 90 עמודים ופשוט. לא. קורה. כלום. חוץ מלוגן שמכסח אנשים מדי פעם וגלוקטה שנועץ בהם מבטים רצחניים או קוצץ להם אצבעות, תלוי במצב הרוח שלו.
בקיצור, זה כמו שהייתם לוקחים ילד בן 12 שמכור למשחקי מחשב אלימים ונותנים לו לכתוב ספר. אני לא מתכוונת לזה רק במובן הרע. לפחות אין שם מוצי-מוצי. גם זה משהו.