סיימתי את "ההוביט", התחלתי את "גארו".
קצת
ים להלן)
סופסוף ספר שלא אכזב אותי. מה כבר יכול לאכזב בהוביט? כשיודעים למה לצפות, גם אם זה בקריאה שניה ולא זוכרים כלום, זה מקל על העניינים, וטוב שכך.
הגמדים עושים כ"כ הרבה רוח וצלצולים שלושת רבעי ספר, ואז מתברר שהם בכלל די לפלפים. מפחדים אפילו להכנס למערה של הדרקון ובילבו צריך לעשות את זה בסוף? מעפאן.
כל הסיפור של הסכסוך בין האלפים ואנשי האגם נגד הגמדים די דבילי. זה מרגיש כמו אי הבנה ענקית שיצאה משליטה, כמה גוד גאייז שעומדים להלחם אחד בשני בגלל שטות, כמו ילדים קטנים שלא יכולים לראות רגע למרחק. אז כן, תורין סונוור בגלל האוצרות וזה פגע בשיקול דעתו, ובכל זאת, זה מעצבן.
אבל היה סבבה בגדול. נזכרתי בסרט הראשון, התכוננתי לסרט השני.
והתחלתי את גארו, נזכרתי בדברים הטובים של גלנקיל. מקווה לטוב, זוכר את הביקורות. מקווה לטוב.