הדבר שהכי סיקרן אותי
רציני!
וזה דווקא לא ממש נסגר בסוף, זה מניעיו של "המחבר".
כי כשחושבים על זה, אם יואב הוא זה שעקב אחרי בן בתחילת הספר, כנראה שהוא לא באמת היה בסכנה כלשהי. הרי סטפן יכול היה לא לדעת על הבקבוק שאצלו, מבחינה עקרונית. כך שהמניע לכתיבת הספר, ובכלל למעורבות של "המחבר" היא רק כדי להניע את בן להתחיל את המסע הזה שלו.
אבל זה חלק מהקסם, שאולי דווקא צריך להשאר עלום וסתום. זה דווקא תורם.
אני אהבתי מאוד את פרטי הטריוויה שנזרקים מדי פעם (לוויתן 52-הרץ, כמה עצוב), את הרפרנסים, את החוויות ההיסטוריות שאצורות בארכיון המאאגניב, את המעבר מפרק 13 לפרק 14, וכמובן, את הרעיון בכללותו. ואת סגירת המעגלים, ואת המודעות העצמית בכמה רמות. וכמה משפטים גאוניים שאני מקווה לזכור בהמשך החיים, כמו שלקחתי מהספר הקודם שלו. ואת חוסר הליניאריות שקצת מפעיל את המוח, גם אם הוא לפעמים קצת מעייף. היה חסר לי גם קצת יותר אקשן מצד "הספר", אבל כל שאר הספר ממש מפצה על זה.
ולגבי "מצרפי המקרים", לכי על זה