כיף זה עניין אישי... אני אוהבת את הנושאים, לא את ההגשה
הוא עושה עבודה טובה בבחירת הנושאים ובמחקר, ולכן לו זה היה בלוג הייתי עוקבת אחריו בקביעות ולא מציצה רק מדי פעם. בתור מגיש הוא פשוט לא מוצלח בעיניי. אני לא אוהבת את האינטונציה שלו, לא נהנית מהמעברים המוזיקליים, מהעריכה... מהאנקדוטות האישיות... ומכיוון שאין בכך שום יתרון בעיניי על פני המילה הכתובה, אני כבר מעדיפה לקרוא את הטקסט, ואז יש לי אפשרות להתמקד בעיקר ולרפרף על מה שפחות מעניין אותי.
 
"ספק סביר" (שלצערי כבר לא ממש פעילים...
) עושים יותר טעויות בעברית, אבל הם מודעים לכך ואפילו מתנצלים מראש בדיסקליימר... והן צורמות לי לפעמים, אבל מדובר בשיחה קולחת ויש משהו חינני בהגשה; אבל הוא דווקא מנסה להישמע רשמי, כמו קריין רציני, וגם נותן קרדיט לעריכה לשונית, ולכן הטעויות "קופצות" יותר לאוזן וצורמות לי יותר.
 
לא רק שאם מתחילים לא חייבים להמשיך, בתכנית שהוא עשה על כלי נגינה עצרתי באמצע כי כבר לא הייתי מסוגלת לשמוע אותו אומר "הרפסיקורד" במקום "צ'מבלו"... נכון ששתיהן מילים לועזיות, אבל המילה שנקלטה בעברית היא "צ'מבלו" האיטלקית ולא "הרפיסיקורד" האנגלית (כפי שאנחנו אומרים למשל "דיאז" ולא "שארפ"), ואני לא מצליחה להבין איך תחקיר על כלי נגינה מפספס זאת.
 
אני לא מתחרפנת מאנשים רגילים שמדברים איתי, אין דין דיבור כדין קריינות בהקלטה, כפי שאין דין פרסום בפייסבוק כדין פרסום מודפס רשמי. אגב, העברית של רוב מכריי טובה לא פחות מזו של רן לוי.