מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ"ש?

[avivs]

מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ"ש?

 

[מיכאל ג]

עדיין עם הקיסר הגובלין והארי אוגוסט

ושניהם נהדרים.

 

[ניימן3]

קצת נתקעתי בהתחלה של הקיסר הגובלין

הוא כתוב נהדר, אבל (לפחות בהתחלה) היו המון אינטריגות חצר עדינות כאלה שלא הצליחו לעניין אותי.

זה משתנה בהמשך? יש עלילה יותר מהותית?

 

[מיכאל ג]

זו פחות או יותר העלילה שלו.

זה לא הופך פתאום לקווסט למצוא את החרב האבודה של קר'דרבג כדי להשמיד את האל הרשע ח'תלור.

 

[מיכאל ג]

אז סיימתי והנה רשמים סופיים

רוב מה שאמרתי על הספר תקף. מבחינתי, הוא היה עונג לקרוא. הדמות של מאיא פשוט נהדרת, דווקא כי הוא האדם הגון ששואף לטוב, חכם עם ספקות פנימיים. זה לא קל ליצור מישהו שהוא חצי קדוש ועדיין מעניין. בניגוד לרושם הראשוני שלפיו עובדת היותו בן תערובת (חצי אלף חצי גובלין) תשחק תפקיד בקטע של גזענות, זה דווקא לא ממש קרה, לפחות לא בצורה משמעותית לעלילה.
מבחינת עלילה באמת שאין כאן יותר מדי. גם כשקורים דברים רעים הם מסתדרים די מהר, ובלי יותר מדי רעש וצלצולים. אני חושב שהספרים שהכי קרובים לספר הזה מבחינת אופי הם, ספרים של ג'יין אוסטן או אולי בגן אידן של קייג' בייקר.
מה שהכי היה קשה בספר הם כאמור השמות והמונחים. הסופרת החליטה להמציא שפה, או לפחות חלק משפה, ולכן כשקוראים את הספר חייבים לזה ש-דאצ'אוסמרן זה "הוד מעלתה", אדוצ'ריי הם משרתי המלך ולעומת זאת נוהצ'ריי הם שומרי ראש, ששמות משפחה מוטים לפי השימוש - אם מדובר בזכר השם נגמר ב"איר" ובנקבה ב-"ארן" ואם מדובר על המשפחה ככלל אז "אדה", ובנוסף יש שמות כמו אדרהסיבר, אלסת'מרט, אונת'יילנייז ועוד תשפוכות אותיות שונות ומשונות, ואני מודה שאחרי שלב מסוים נכנעתי והפסקתי לנסות לזכור מי זה מי.
בקיצור, לקהל יעד מסוים זה יהיה ספר נהדר, לאחרים לא ממש.

 

[ריבר סונג]

עשבי פרא

קריאה שניה. קשה לי להחליט מה דעתי.

 

[ניימן3]

Little Fuzzy - פייפר

כחלק מנסיונותי לקרוא את כל מה שסקאלזי כתב, חייבים לקרוא את fuzzy nation, ולפני שקוראים אותו צריך לקרוא את הספר עליו הוא מבוסס: little fuzzy.

סיפורו של כורה בכוכב מרוחק, שיום אחד מגלה שייצור קצת פלומתי וחמוד התגנב לו לבית. אני די בהתחלה, אבל זה נורא חמוד!

 

[Y. Welis]

אגב כורה - קראתי לאחרונה מחדש את 'הולך לגלגל ת'קוביות' של

פריץ לייבר (מ'הטוב שבטוב 4', נובלטה זוכה ההוגו והנביולה ל-1968). סיפור שגיליתי בימי התיכון - נראה לי אז הטוב שבכולם.

הוא עדיין טוב, ובעיקר קצבי וקדחתני. משהו שלא נראה הרבה כיום - שימוש בקצב ורצף-אימאג'ים כדי להעביר את הלך הרוח של הגיבור ושפיותו העמומה (בסטר התמחה בזה לא פחות). כולל גם חתול ברקע (מר משהו).

הסוף, ממש כמו 'אבא חג המולד' של אלדיס (עוד קלאסי), מסחרר ולא בגלל פאנץ'ליין, אלא בגלל היעדרו. מזכיר את הסוף של 'עליסה' במידה רבה.

לייבר כתב אותו בגיל 25, והחל קריירה מכובדת, אבל לטעמי תמיד יזכר בזכות סיפוריו הקצרים.

ביקורת - http://www.nicholaswhyte.info/sf/gonna.htm

 

[ניימן3]

לבושתי אודה שטרם קראתי אותו

מה שכן, הכרך הראשון של פאהפרד והעכברן האפור מחכה לי על המדף..

 

[Y. Welis]

הסידרה ההיא חלשה יותר. הייתי מתמקד בקצרים שלו

בכלל שווה להגיע ל-6 כרכי ההוגו של אסימוב; כוללים עוד כמה פנינים. כישרונות גדולים בשיאם - כמה אנרגיה חיובית היתה אז באויר, וכמה שלילית יש היום.

 

[ניימן3]

פאהפרד זה גם אוסף סיפורים קצרים, לא?

בכל מקרה, זו היצירה הכי מוכרת שלו, אז אני מרגיש חובה בתור חובב לקרוא אותה כרכי ההוגו של אסימוב עוד יגיעו.

לפחות בספרים יש לי הרגשה שה"גל האפל" מתחיל קצת לחלוף. היו כל מיני יצירות שמחות בשנה החולפת. כאילו אנשים מתחילים להיות שוב חיוביים בלי להתבייש בכך. והאמת היא שגם בדיוק יצא לי שבוע שעבר לקרוא את היצירות הקצרות של טד צ'יאנג מהמילניום הנוכחי שהוצאת טרה תירגמה לעברית. הן ברובן מלאות באנרגיה חיובית. ממליץ עליהן מאד.

 

[Y. Welis]

פאפ' אכן מרכזים סיפורים, אבל בתחום אחד

יש מהם סיפור עצמאי אחד (גם זכה בהוגו) - 'פגישה כושלת בלאנקמר', בכרך 5 של 'הטוב שבטוב' הנ"ל. לא כ"כ זכור לי איך הוא, רק שהכרך (המאוחר יותר) של פאפ' לא תפס אותי (תרגום קלוש).

הכוונה לא לתחושה מהסיפורים, אלא מה*שנים*, במציאות הנושכת. זו שבחוץ באויר. איפה שהערסים חיים.

אגב תיקון לעיל - לייבר היה בן 57 לכל הפחות כשפירסם את ה'הולך לגלגל'.
המקור ברשת - http://pot.home.xs4all.nl/scifi/gonnarollbones.html

 

[pix37]

אומה צמרירית fuzzy nation פשוט נפלא

little fuzzy נחמד אבל יותר כקוריוז איך כתבו פעם בשנות הששים

 

[מירטל נקודה]

גיבור העידנים - האחרון של הערפילאים

אני זוכרת שהיו כאן כמה כאלו שלא ממש התלהבו ממנו, לא מבינה למה

 

[ניימן3]

באיזה חלק שלו את?

כי אני נורא השתעממתי מההתחלה שלו ודי אהבתי את הסוף. בכל מקרה, נרשמה אצלי אכזבה כי הוא מאד רחוק מהרמה של הספר הראשון של הטרילוגיה.

 

[מירטל נקודה]

אחרי הסוף.

וכן, אחד הדברים שמאוד מאוד חסרים לנו בספר הזה זו הדמות הראשית ( ולהבדיל ממה שהיא בספר הראשון, היא לא וין, הספר מסופר מנקודת מבט של ארבעה אנשים לפחות ), ומישהו שידע מה נכון לעשות, קלייסר היה דמות נהדרת לעקוב אחריה, ואני ממש שמיחה שהוא ננטש מהר מאוד.

 

[ניימן3]

צודקת, רק שאצלי זה יצר תחושה של "ספר מבולבל".

גם כל ההפלפולים האלה על אמונה ודת לא דיברו אלי. בספר הראשון היה יותר "אקשן".

 

[מירטל נקודה]

האמת היא שדווקא סצינות ה "אקשן"

בספרים האלה שנואות עלי בצורה יוצאת דופן, ז"א, ברור לי שזה חשוב שווין הרגה אינקוויזיטור עם בית שהיא הפילה עליו, אבל למה אתה צריך לתאר את זה כפיסקה שלמה ?

 

[כריכרכה2]

חפש את המטמון עם אלנד ווין, אני זוכר נכון?

 

[כריכרכה2]

בשן ועין סיימת את השלישי של lightbringer

לא יודע איך הצלחתי ומה נכנס בי, כבר הרבה זמן שלא הגעתי לקו הגמר עם ספר כל כך גרוע. למרבה המזל יש רק עוד כרך אחד בסדרה, נקווה שייצא מזה משהו מתקבל על הדעת.
&nbsp
זה ספר שעורך טוב היה חותך בחצי לפחות ומסלק את כל המאסות המתיימרות להיות אינטלקטואליות, זה לא צריך לעניין אותנו שהכותב אוהב לשחק מג'יק ומבין במשקלים שיריים ובמטאורולוגיה ובבדיחות גסות של ילדים בני 4. אוי והתיאולוגיה, התיאולוגיה, בהיבט זה הוא מותיר את סנדרסון בקלות מאחור, כל כך הרבה פטפטת תיאולוגית לא קראתי מאז... מאז... בעצם אף פעם.
&nbsp
יש רק נקודה חיובית קטנטנה אחת בספר והיא שהסופר עושה שימוש באלף בית העברי כדי למיין את הצוותים בבית הספר ללוחמי העלית. Aleph Squad כבוד!