חלומות על אלים ומפלצות. אוי בלעכס
.
בלעכס-כפליים, כי לפני שקראתי את הספר הזה זאת אשכרה היתה אחת הטרילוגיות האהובות עלי
ספר על מלחמה והנוראיות שבה. ואנשים שמתאהבים ורוצים להביא שלום אבל בניגוד לספרים המושיים אין שלום, והם ממשיכים להרוג ואז לשני אין ברירה אלא לענות בהרג ואז הראשון צריך לענות שוב בהרג וכו' וכו' ובכי ודכאון ואין מוצא מכל החרא. כמו כן, רמיזות לענייני מלאכים, אלים ושדים שעשו קולות של פרשנויות-דת מגניבות כמו בחומריו האפלים.
ואז הספר השלישי, שאם לתמצת אותו במשפט אחד (אם כי למרבה הצער הוא נמרח על 400 עמודים), שהיה בערך ככה: ואז כולם נתנו ידיים וקלעו פרחים אחד בזנב של השני והכינו ביחד כדורי שוקולד. ואת כל החרבות הם התיכו לסירים כדי להכין בהם כדורי שוקולד (ככה מכינים כדורי שוקולד? בסירים? אני יודעת רק לאכול אותם, לא להכין). את הרעים הם לא הרגו כי הם כאלה טובים ואציליים, אז הם רק עשו נו-נו-נו והרעים ברחו והתביישו.
כל הקטע של לעשות משהו מגניב סטייל חומריו האפלים? טוב, זה הפך פשוט להעתקה בוטה מחומריו האפלים. כן, מה היה שם? את המדענית הזאת, מארי. אז בואו נעשה אחת גם כאן. אז מה שהיא תקועה בעלילה כמו שאריות אפרסק בין השיניים? וכל שאר הדברים הטובים שהיו בחומריו האפלים? בהם אין צורך. בואו נחליף אותם בסצינות-מזמוזים. יותר גרוע: סצינות מפנטזים-על-מזמוזים
זאת ועוד: לא מספיק שאף אחד לא מת ואפילו לא מאבד קצה של קרן, בואו גם נפרק משולשי אהבה: הסיכוי היחיד להפיק מהסיפור הזה ולו קמצוץ סבל עם כל העוול שנעשה לו היה משולשי אהבה. אחד בוחר את השני, השלישי נשאר מבואס לנצח. אבל לא, בואו ניקח שלישי מפה ובודד משם ונוסיף עוד קצת סוכר ונעשה סכרת לכוווולם (כן, אני יודעת, גם בגיבורי האולימפוס עשו את זה. אבל: א. גיבורי האולימפוס היה מלכתחילה ספר ילדים אופטימי. ב. המשולשים שם דוקא פורקו באופן הגיוני למדי אז זה אפילו לא צרם)
אני אומרת לכם, דמדומים הוא סיפור טראגי וקודר ליד גוש הקקי הורוד והמהביל הזה.
הספיק לכם? לסופרת לא. היא היתה חייבת גם לשלול מהסיפור כל טיפת הגיון. למה קארו כ"כ טיפשה כל הזמן? איך אף אחד לא חושד בזירי כשהוא בגוף של תיאגו, והופך בן רגע מרוצח מלאכים מטורף לאוהב מלאכים, ממישהו ששנא את קארו ואנס אותה למישהו שמחבב אותה ומזמין אותה לפגישות אסטרטגיות? עזבו איך הם לא חושדים בו, איך הם הולכים אחריו ונהיים BFF של המלאכים - חיילים מלאכים שהרגו ועינו אותם - תוך 24 שעות, אחרי שלפני 24 שעות הם שחטו מלאכים-ילדים בשנתם והרגישו רק קצת רע לגבי זה? כן, התאחדות כנגד איום משותף. ואחר-כך? מה מנע מהם לפנות אחד כנגד השני אחר-כך, כשלא היה יותר איום משותף? זה לא כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה סכסוך של פאקינג 1000 שנה! ואיך שלום זמני בין שני גדודים של פחות מ-400 איש ביחד הקיף בטבעיות כזאת את כל העולם? כולם פשוט מקבלים את זה כעובדה. איך זה שעקיבא שאב כח מהמסך והעולם עמד להגיע לקיצו אבל אחר-כך "המסך פשוט חידש את עצמו?" היא אפילו לא טרחה להמציא תירוץ עלוב למה, הנבלה.
והכי חשוב: למה לעורר סלידה כלפי הגיבורים בספר הזה? אם היה משהו שאהבתי בקארו ועקיבא - אני, שמתעבת סיפורי אהבה - זה העובדה שבניגוד לכל-כך הרבה ספרים הם העמידו הכל בפרופורציה. העולם שלהם היה חשוב, והמלחמה, וברור, היה אכפת להם זה מזו...אבל זה היה משני. כן, הרצון להתמזמז היה קיים, כמו גם הרצון לאכול עוגות, אבל היה גם משקל לעובדות כמו "הבנאדם הרג את כל המשפחה שלי". מה זה משנה למה? גם אם את סולחת לו לחלוטין, איך את יכולה *לשכב* עם מישהו שהרג את המשפחה שלך? ויותר גרוע: בספר הזה, פתאום, כל החלטה שלהם, שחיים של רבים תלויים בה, היתה מעורפלת ב"היי, כן, זה רעיון טוב, כי אז נוכל להתמזמז". כל קרב: "אוי, אנחנו עומדים למות...יואו, הוא נראה כזה לוהט". הם חיילים בני 50, לא ילדי טיפש עשרה!
ולמה להפוך את לירז לרכרוכית? זה מנוגד לכל האופי שלה. וזה גם מאוד רדוד, לרמז שכל האנשים הנוקשים והציניים בעולם שמקדישים את עצמם לעבודתם ולא זקוקים לאף אחד חולמים בסתר על בית ובעל והכנת כדורי שוקולד. יש אנשים ש*אוהבים* קרבות ואקשן ובאמת לא צריכים חברים! לא כל בני האדם נוצקו לאותה שבלונה! וגם לא כל הכימרות והמלאכים!
אפילו התיאורים של הסופרת, שפעם חיבבתי, הפכו להיות מתישים ומייגעים. הכל זה כמו אש וכמו כנפיים וכמו פעימות וכמו חשמל. בשלב מסוים נמאס.
לסיכום: בלעכס.
