מה קראנו/שמענו השבוע?
- פותח הנושא avivs
- פורסם בתאריך
סיימתי העמדה סוף סוף
איפה שהוא אחרי החצי שוב איבדתי עניין אבל אולי זה קשור ללחץ שהייתי נתון בו אבל לקראת הסוף נכנסתי שזה שוב. סה"כ ספר מאוד טוב.
הבנתי שכנראה אני לא אוהב את הקול של סטיבן קינג אבל אם הסיפור מספיק טוב אני בפנים.
M-O-O-N that spells "a long book". Laws yes.
 
התחלתי Men at Arms.
איפה שהוא אחרי החצי שוב איבדתי עניין אבל אולי זה קשור ללחץ שהייתי נתון בו אבל לקראת הסוף נכנסתי שזה שוב. סה"כ ספר מאוד טוב.
הבנתי שכנראה אני לא אוהב את הקול של סטיבן קינג אבל אם הסיפור מספיק טוב אני בפנים.
M-O-O-N that spells "a long book". Laws yes.
 
התחלתי Men at Arms.
על יו נסבו בטח שמעת - סופר מתח נורווגי
יצאו כמה ספרים שלו בעברית אבל אני אוהב לקרוא מהספר הראשון ודווקא הוא לא תורגם.
התרגום של "2666" יצא עכשיו והיו על זה לא מעט כתבות במדורי ספרות, שם שמעתי עליו. היה כתוב שזו יצירת מופת (עוזי וייל כתב שזה הספר הכי טוב שקרא בעשור האחרון) אז החלטתי לקרוא.
יצאו כמה ספרים שלו בעברית אבל אני אוהב לקרוא מהספר הראשון ודווקא הוא לא תורגם.
התרגום של "2666" יצא עכשיו והיו על זה לא מעט כתבות במדורי ספרות, שם שמעתי עליו. היה כתוב שזו יצירת מופת (עוזי וייל כתב שזה הספר הכי טוב שקרא בעשור האחרון) אז החלטתי לקרוא.
חתול השיממון
New member
למה נטשת את ההווה החביב והטוב?
הסופ"ש עוד לא נגמר בפעם האחרונה שבדקתי! (אם כי זו יכולה להיות מחווה נחמדה לנוסעים בזמן שבינינו, או לסכיזופרנים בינינו שמאמינים שהם נוסעים בזמן. בקטע כזה של עבר והווה זה היינו הך).
כן, חתול. אז מה קראת הסופ"ש?
חתול: הנערה על הרכבת. ספר מתח שאמור להיות טוב, בפועל מאכזב עד מאוד ולגמרי לא שווה בזבוז של זמן לימודים או זמן שיטוט ללא מטרה במרחב הקיברנטי בזמן שאתה מעמיד פנים שאתה לומד. כמו עכשיו, נניח.
אולי אני מרגישה ככה כי הורגלתי לסטנדרטים של טאנה פרנץ' וג'ון וורדון (סגידהה), או כי העלו לי ציפיות לגבי הספר הזה, ואולי כי הוא פשוט באמת גרוע.
לתפיסתי, בכל אופן, ספר מתח טוב צריך לענות על שני קריטריונים:
1. תעלומה טובה עם פתרון טוב
2. מותח. כי קוראים לו ספר מתח, דה. (וכן, ספר מתח יכול להיות לא מותח. עצם העובדה שמישהו נרצח ולא יודעים מי רצח אותו לא תמיד מספיקה).
נערה לא עושה לא את זה ולא את זה
שלא תטעו, כבר קראתי ספרים בעלי תעלומות בינוניות עד הזויות - כמעט כל ספר של הרלן קובן הוא כזה, אבל הוא מצליח לחפות על היעדר התעלומתיות במיירון ו-ווין וסינדי הגדולה ואספרנזה וכל החבורה (במלעיל P: ) ובהומור מיירוני ובמתח ואקשן וכיפיות. עד הסוף, שבו אתה מגלה את פתרון התעלומה וכולך כזה, WTF? אבל אלה רק שני הפרקים האחרונים, ואתה מבין שמשאר הספר למעשה נהנית, אז לא ממש אכפת לך.
זה לא המצב כאן. הגיבורה הראשית היא פאתטית במובן הכי רכרוכי ומנוזל של המילה: אלכוהוליסטית (לא סיבה לא לחבב דמות), די טיפשה (כן סיבה), משעממת תחת ובעלת מן אישיות מוכה כזאת - כמו שאחת הדמויות האחרות תיארה אותה, "כמו כלב שהתעללו בו אבל עדיין חוזר כל פעם למתעלל שלו ומכשכש בזנב". פעם היא היתה בנאדם אחר לגמרי, אבל אז בעלה עזב אותה ונשברה לה הציפורן וזה דרדר אותה לקרקעית (לא, בעלה לא היה ערפד סקסי. אבל על הציפורן היה לק ממש יפה. וכאילו, אם זאת לא סיבה להתחיל לשתות ולפתח דכאון, מה כן?)
יש עוד שתי דמויות שיש להן נקודות מבט. הפרקים שלהן נראים כולם אותו דבר, בערך ככה:
דמות 1: "אני אוהבת את בעלי. אני אוהבת את התינוקת שלי. אני צריכה להחליף חיתול לתינוקת שלי. אני צריכה להכין ארוחת ערב לבעלי".
דמות 2: "יש לי סיוטים והתקפי חרדה. בעלי ממש חמוד אבל אני מרגישה כלואה איתו. היום שוב היה לי התקף חרדה. אולי אני אברח מהבית עם מאהב? זה נשמע רעיון נחמד. בלילה היה לי עוד סיוט, אוף. בעלי ניחם אותי. איזה מותק הוא, אה?"
זה כמו ספר שלם שבו כל אחת מהדמויות היא בלה, אבל לכל אחת יש רק צד רדוד אחד מהאישיות הלא-קיימת שלה. ואין אדוארד. אם כבר ספר גרוע, לפחות קצת תיאורי אנטומיית גוף גברי מושלם ואורגזמות!
לגבי התעלומה: ידעתי מי הרוצח לקראת האמצע ככה. אחת הסיבות היתה שבכל הספר יש בדיוק 5 דמויות, כולל קורבן הרצח. גם אם אתה מנחש ניחוש פרוע, 25% שאתה צודק. הסיבה השניה היתה שבלה לא מסוגלת לרצוח, והיתה רק דמות לא-בלה אחת בכל הספר.
לגבי מתח: טוב, אין.
ספוילרים:
.
.
.
.
.
.
למי שקרא את הספר ועומד לומר "את מגזימה, חתול, זה בכלל לא היה כזה ברור", אסביר: סקוט וכמאל לא יכולים להיות הרוצחים, זה היה עד כדי כך צפוי שבהפוך-על-הפוך זה היה עשוי למעשה להפתיע. גם רייצ'ל לא, מאותה סיבה. נשארנו עם טום ואנה. לאנה יש אישיות של נעל בית וקראנו את נקודת המבט שלה - היא לא היתה מצליחה להסתיר רצח בין שתי תכונות האופי היחידות שלה, וטום...שני אנשים בעלי נטיה לזיין מהצד גרים 4 בתים אחד מהשני ולא מזיינים אחד את השני - מה הסיכוי? אז יש לו מניע, ויש את העובדה שהוא פסיכופת (כאילו, איזה מן בנאדם נהנה מלראות את אשתך השתויה מתפלשת בבוץ בגינה שלך ובוכה שהיא רוצה לחזור אלייך?)
בלי קשר לזה, יש קצוות לא קשורים וזה מעצבן אותי. למה השמלה של אנה היתה זרוקה ליד המסילה? מזכירים אותה על ההתחלה של הספר ואחרי זה מזכירים אותה עוד איזה 4 פעמים, ולא טורחים אפילו להסביר מה הקטע. למה הציפורניים של רייצ'ל היו מלוכלכות כשהיא התעוררה? כאילו, אני מבינה, זה היה אמור להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב שהיא חפרה קבר. אבל היא לא, והסופרת פשוט שכחה מזה וקיוותה שגם אנחנו נשכח.
אה, וגמילה מאלכוהול לא מתרחשת באורח פלא רק כי רצחת את האקס שלך. כאילו, כן, יש אלמנט נפשי בהתמכרות, אבל יש גם אלמנט פיזי. זה לא פשוט, "טוב, תקעתי לו חולץ פקקים (קלטתם את הסמליות שבזה?) בצוואר, אז עכשיו אני חופשיה להפסיק לשתות ולהתחתן עם הנסיך צ'ארלס." אם זה היה ככה, כל האלכוהוליסטים היו רוצחים את האקסים שלהם ופוף! בחיים האמיתיים זה ממש לא פוף ולא ספה.
אבל תראו כמה אני חופרת. פלא שהציפורניים *שלי* נקיות עדיין! אסכם, אם כך: don't.
הסופ"ש עוד לא נגמר בפעם האחרונה שבדקתי! (אם כי זו יכולה להיות מחווה נחמדה לנוסעים בזמן שבינינו, או לסכיזופרנים בינינו שמאמינים שהם נוסעים בזמן. בקטע כזה של עבר והווה זה היינו הך).
כן, חתול. אז מה קראת הסופ"ש?
חתול: הנערה על הרכבת. ספר מתח שאמור להיות טוב, בפועל מאכזב עד מאוד ולגמרי לא שווה בזבוז של זמן לימודים או זמן שיטוט ללא מטרה במרחב הקיברנטי בזמן שאתה מעמיד פנים שאתה לומד. כמו עכשיו, נניח.
אולי אני מרגישה ככה כי הורגלתי לסטנדרטים של טאנה פרנץ' וג'ון וורדון (סגידהה), או כי העלו לי ציפיות לגבי הספר הזה, ואולי כי הוא פשוט באמת גרוע.
לתפיסתי, בכל אופן, ספר מתח טוב צריך לענות על שני קריטריונים:
1. תעלומה טובה עם פתרון טוב
2. מותח. כי קוראים לו ספר מתח, דה. (וכן, ספר מתח יכול להיות לא מותח. עצם העובדה שמישהו נרצח ולא יודעים מי רצח אותו לא תמיד מספיקה).
נערה לא עושה לא את זה ולא את זה
שלא תטעו, כבר קראתי ספרים בעלי תעלומות בינוניות עד הזויות - כמעט כל ספר של הרלן קובן הוא כזה, אבל הוא מצליח לחפות על היעדר התעלומתיות במיירון ו-ווין וסינדי הגדולה ואספרנזה וכל החבורה (במלעיל P: ) ובהומור מיירוני ובמתח ואקשן וכיפיות. עד הסוף, שבו אתה מגלה את פתרון התעלומה וכולך כזה, WTF? אבל אלה רק שני הפרקים האחרונים, ואתה מבין שמשאר הספר למעשה נהנית, אז לא ממש אכפת לך.
זה לא המצב כאן. הגיבורה הראשית היא פאתטית במובן הכי רכרוכי ומנוזל של המילה: אלכוהוליסטית (לא סיבה לא לחבב דמות), די טיפשה (כן סיבה), משעממת תחת ובעלת מן אישיות מוכה כזאת - כמו שאחת הדמויות האחרות תיארה אותה, "כמו כלב שהתעללו בו אבל עדיין חוזר כל פעם למתעלל שלו ומכשכש בזנב". פעם היא היתה בנאדם אחר לגמרי, אבל אז בעלה עזב אותה ונשברה לה הציפורן וזה דרדר אותה לקרקעית (לא, בעלה לא היה ערפד סקסי. אבל על הציפורן היה לק ממש יפה. וכאילו, אם זאת לא סיבה להתחיל לשתות ולפתח דכאון, מה כן?)
יש עוד שתי דמויות שיש להן נקודות מבט. הפרקים שלהן נראים כולם אותו דבר, בערך ככה:
דמות 1: "אני אוהבת את בעלי. אני אוהבת את התינוקת שלי. אני צריכה להחליף חיתול לתינוקת שלי. אני צריכה להכין ארוחת ערב לבעלי".
דמות 2: "יש לי סיוטים והתקפי חרדה. בעלי ממש חמוד אבל אני מרגישה כלואה איתו. היום שוב היה לי התקף חרדה. אולי אני אברח מהבית עם מאהב? זה נשמע רעיון נחמד. בלילה היה לי עוד סיוט, אוף. בעלי ניחם אותי. איזה מותק הוא, אה?"
זה כמו ספר שלם שבו כל אחת מהדמויות היא בלה, אבל לכל אחת יש רק צד רדוד אחד מהאישיות הלא-קיימת שלה. ואין אדוארד. אם כבר ספר גרוע, לפחות קצת תיאורי אנטומיית גוף גברי מושלם ואורגזמות!
לגבי התעלומה: ידעתי מי הרוצח לקראת האמצע ככה. אחת הסיבות היתה שבכל הספר יש בדיוק 5 דמויות, כולל קורבן הרצח. גם אם אתה מנחש ניחוש פרוע, 25% שאתה צודק. הסיבה השניה היתה שבלה לא מסוגלת לרצוח, והיתה רק דמות לא-בלה אחת בכל הספר.
לגבי מתח: טוב, אין.
ספוילרים:
.
.
.
.
.
.
למי שקרא את הספר ועומד לומר "את מגזימה, חתול, זה בכלל לא היה כזה ברור", אסביר: סקוט וכמאל לא יכולים להיות הרוצחים, זה היה עד כדי כך צפוי שבהפוך-על-הפוך זה היה עשוי למעשה להפתיע. גם רייצ'ל לא, מאותה סיבה. נשארנו עם טום ואנה. לאנה יש אישיות של נעל בית וקראנו את נקודת המבט שלה - היא לא היתה מצליחה להסתיר רצח בין שתי תכונות האופי היחידות שלה, וטום...שני אנשים בעלי נטיה לזיין מהצד גרים 4 בתים אחד מהשני ולא מזיינים אחד את השני - מה הסיכוי? אז יש לו מניע, ויש את העובדה שהוא פסיכופת (כאילו, איזה מן בנאדם נהנה מלראות את אשתך השתויה מתפלשת בבוץ בגינה שלך ובוכה שהיא רוצה לחזור אלייך?)
בלי קשר לזה, יש קצוות לא קשורים וזה מעצבן אותי. למה השמלה של אנה היתה זרוקה ליד המסילה? מזכירים אותה על ההתחלה של הספר ואחרי זה מזכירים אותה עוד איזה 4 פעמים, ולא טורחים אפילו להסביר מה הקטע. למה הציפורניים של רייצ'ל היו מלוכלכות כשהיא התעוררה? כאילו, אני מבינה, זה היה אמור להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב שהיא חפרה קבר. אבל היא לא, והסופרת פשוט שכחה מזה וקיוותה שגם אנחנו נשכח.
אה, וגמילה מאלכוהול לא מתרחשת באורח פלא רק כי רצחת את האקס שלך. כאילו, כן, יש אלמנט נפשי בהתמכרות, אבל יש גם אלמנט פיזי. זה לא פשוט, "טוב, תקעתי לו חולץ פקקים (קלטתם את הסמליות שבזה?) בצוואר, אז עכשיו אני חופשיה להפסיק לשתות ולהתחתן עם הנסיך צ'ארלס." אם זה היה ככה, כל האלכוהוליסטים היו רוצחים את האקסים שלהם ופוף! בחיים האמיתיים זה ממש לא פוף ולא ספה.
אבל תראו כמה אני חופרת. פלא שהציפורניים *שלי* נקיות עדיין! אסכם, אם כך: don't.
חתול השיממון
New member
הו, אתה צודק! למה ראיתי שם סופ"ש?
ומי באמת קורא בסופ"ש? אף אחד. בסופ"ש רובצים. זה ידוע.
ומי באמת קורא בסופ"ש? אף אחד. בסופ"ש רובצים. זה ידוע.
The unwritten
קומיקס ממש מגניב.
הגיבור הוא בן של סופר מפורסם, שכתב סדרה מאוד דומה להארי פוטר, אבל לפני הארי פוטר. הסופר נעלם והבן שלו, שעליו מבוסס הגיבור של הספרים, נשאר מאוחר ועשה קריירה מלתת ראיונות וחתימות בתור האדם שהיווה את ההשראה לספרים. אבל מסתבר שדברים הם לא כמו שהם נראים, והקו בין המציאות לדמיון הוא לא כל כל ברור. אני יחסית בהתחלה, אבל זה מאוד מהנה.
קומיקס ממש מגניב.
הגיבור הוא בן של סופר מפורסם, שכתב סדרה מאוד דומה להארי פוטר, אבל לפני הארי פוטר. הסופר נעלם והבן שלו, שעליו מבוסס הגיבור של הספרים, נשאר מאוחר ועשה קריירה מלתת ראיונות וחתימות בתור האדם שהיווה את ההשראה לספרים. אבל מסתבר שדברים הם לא כמו שהם נראים, והקו בין המציאות לדמיון הוא לא כל כל ברור. אני יחסית בהתחלה, אבל זה מאוד מהנה.
כתבתי ביקורת על 17 החוברות הראשונות ממממממש מזמן
כשהן יצאו. מאז לא המשכתי לקרוא. דעתי בקצרה: סיפור נהדר, אבל לא מהודק כמו פייבלס או פריצ'ר.
http://www.neiman.co.il/2010/12/2130
כשהן יצאו. מאז לא המשכתי לקרוא. דעתי בקצרה: סיפור נהדר, אבל לא מהודק כמו פייבלס או פריצ'ר.
http://www.neiman.co.il/2010/12/2130
סיימתי את "קורות הציפור המכנית"
מאד נהניתי מהספר וזה מפליא אותי שנהניתי, כי כאילו כל הזמן יש לי הסתייגות מהסופר הזה ומהכתיבה שלו.
אם קראתם את הספר ואתם עדיין זוכרים את תכנו, אשמח לדעתכם, ואם לא קראתם ואתם לא מעוניינים בספוילרים, עצרו כאן.
.
.
.
.
ציפיתי לסגירה חדה יותר של כל העלילות המתוארות שם אך ככל שקרבתי לסוף הספר ושאריתו הפכה לדקה יותר ויותר, הבנתי שלא אזכה לסגירה כזו. אבל כן הצלחתי בדמיוני לסגור, כמעט הכל. אפילו יצאתי בתחושה מסופקת יותר ממבקרים אחרים של הספר.
בסוף הספר יש אחרית דבר שמאד נהניתי לקרוא. לרוב אני לא קוראת פירושים של אחרים עד שלא הכל מסתדר לי בראש, אבל הפעם זה קרה מכוח האינרציה. ישנם שלושה פירושים לציפור המכנית העצמה, ומה היא עושה, ואני מתחברת מאד לפירוש השלישי שאומר שהיא מחוללת זמן והיסטוריה. ז"א שכל פעם שהיא מותחת את הקפיץ הזה, היא נותנת למי ששומע אותה, הזדמנות לשנות את המתרחש במקביל למתרחש (וזו יותר תוספת שלי).
ובכל זאת נשארו דברים לא ברורים. קינמון הפסיק לדבר בגיל 6 אבל אביו נרצח כשקינמון היה בן 11. או שאיני זוכרת טוב את הגילאים, ולא היה לי כוח לנבור בספר למצוא את העמודים עם הפרטים המדויקים.
מה בדיוק עשו מוסקאט וטורו ללקוחות, בחדר המדידות? ריפאו כאבים? ומה הקשר של הכתם הזה על הפנים של טורו, הפנים של אביה של מוסקאט, והפנים של השומר של בוריס פושט העורות? האם זה מסמל מעבר בין העולמות? או הידיעה שאתה נשלט על ידי כוח אחר כל חייך? זנבו העקום של החתול: האם החתול ברח כי לא רצה להיות חלק מעולמו של נובורו וטאיה? האם העיקום בזנבו פירושו שהוא כבול לעולמו של וטאיה? ומה לגבי זנבה של מלטה קאנו - האם זה אומר שהיא "נפגמה" מהקשר עם וטאיה?
בטח יש לי עוד שאלות, אבל זה העיקר.
מורקמי אומר שהוא לא אוהב סיפורי בלשים כי הכל מקבל פתרון ברור בסוף, ולדעתו, החיים אינם כאלה, יש הרבה תעלומות. אני מסכימה איתו, הוא נתן לי זוית ראיה חדשה ועל כך אני מודה לו.
חוץ מזה ככל שרחקתי מהעלילה הכל נראה יותר ברור, וזה מצחיק לומר את זה, כמו זכוכית מגדלת הפוכה. מאד אהבתי את ה"רצח" של נובורו וטאיה, איך לנו האנשים הרגילים, זה נראה המתת חסד, אך למעשה מדובר במשהו אחר לגמרי.
כל סיפורי הזוועות כאילו קשורות לרוע שמתקיים במימד אחר ומדהים איך האנשים הטובים והשקטים בעולם שלנו, ממיה, הונדה, טורו ועוד, "זוכים" לראות את הקשר הזה ולקבל את אשר מתרחש בהכנעה מייסרת. מלבד טורו, שהסבלנות שלו משתלמת יותר מאשר אצל אחרים (ממיה).
מאד נהניתי מהספר וזה מפליא אותי שנהניתי, כי כאילו כל הזמן יש לי הסתייגות מהסופר הזה ומהכתיבה שלו.
אם קראתם את הספר ואתם עדיין זוכרים את תכנו, אשמח לדעתכם, ואם לא קראתם ואתם לא מעוניינים בספוילרים, עצרו כאן.
.
.
.
.
ציפיתי לסגירה חדה יותר של כל העלילות המתוארות שם אך ככל שקרבתי לסוף הספר ושאריתו הפכה לדקה יותר ויותר, הבנתי שלא אזכה לסגירה כזו. אבל כן הצלחתי בדמיוני לסגור, כמעט הכל. אפילו יצאתי בתחושה מסופקת יותר ממבקרים אחרים של הספר.
בסוף הספר יש אחרית דבר שמאד נהניתי לקרוא. לרוב אני לא קוראת פירושים של אחרים עד שלא הכל מסתדר לי בראש, אבל הפעם זה קרה מכוח האינרציה. ישנם שלושה פירושים לציפור המכנית העצמה, ומה היא עושה, ואני מתחברת מאד לפירוש השלישי שאומר שהיא מחוללת זמן והיסטוריה. ז"א שכל פעם שהיא מותחת את הקפיץ הזה, היא נותנת למי ששומע אותה, הזדמנות לשנות את המתרחש במקביל למתרחש (וזו יותר תוספת שלי).
ובכל זאת נשארו דברים לא ברורים. קינמון הפסיק לדבר בגיל 6 אבל אביו נרצח כשקינמון היה בן 11. או שאיני זוכרת טוב את הגילאים, ולא היה לי כוח לנבור בספר למצוא את העמודים עם הפרטים המדויקים.
מה בדיוק עשו מוסקאט וטורו ללקוחות, בחדר המדידות? ריפאו כאבים? ומה הקשר של הכתם הזה על הפנים של טורו, הפנים של אביה של מוסקאט, והפנים של השומר של בוריס פושט העורות? האם זה מסמל מעבר בין העולמות? או הידיעה שאתה נשלט על ידי כוח אחר כל חייך? זנבו העקום של החתול: האם החתול ברח כי לא רצה להיות חלק מעולמו של נובורו וטאיה? האם העיקום בזנבו פירושו שהוא כבול לעולמו של וטאיה? ומה לגבי זנבה של מלטה קאנו - האם זה אומר שהיא "נפגמה" מהקשר עם וטאיה?
בטח יש לי עוד שאלות, אבל זה העיקר.
מורקמי אומר שהוא לא אוהב סיפורי בלשים כי הכל מקבל פתרון ברור בסוף, ולדעתו, החיים אינם כאלה, יש הרבה תעלומות. אני מסכימה איתו, הוא נתן לי זוית ראיה חדשה ועל כך אני מודה לו.
חוץ מזה ככל שרחקתי מהעלילה הכל נראה יותר ברור, וזה מצחיק לומר את זה, כמו זכוכית מגדלת הפוכה. מאד אהבתי את ה"רצח" של נובורו וטאיה, איך לנו האנשים הרגילים, זה נראה המתת חסד, אך למעשה מדובר במשהו אחר לגמרי.
כל סיפורי הזוועות כאילו קשורות לרוע שמתקיים במימד אחר ומדהים איך האנשים הטובים והשקטים בעולם שלנו, ממיה, הונדה, טורו ועוד, "זוכים" לראות את הקשר הזה ולקבל את אשר מתרחש בהכנעה מייסרת. מלבד טורו, שהסבלנות שלו משתלמת יותר מאשר אצל אחרים (ממיה).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.