הרבה אנשים
לעונה 5
הרבה אנשים אוהבים את הציורים שלו, אוהבים את דמותו של ואן גוך, ואם לא קראו את הספר "מכתבים לתיאו" לפחות קראו אודותיו ומחכמותיו.
אבל זה לא מספיק כדי להתלהב ככה מהפרק הזה, כי אפשר היה בהחלט "להוזיל" את דמותו כפי שאמרה מישהי כאן בחכמה.
בנוסף לכך שהשחקן היה נהדר, יש כאן שילוב מושלם של הצייר לתוך המד"ב. הוא היה מוזר, נדחה, מזולזל, והנה, דווקא התכונות האלה שהחברה לא קיבלה אצלו, הם אלה שעזרו לו לראות את הקרפאיס (או איך שקראו ליצור) את הצבעים המיוחדים, לחזות את העתיד וכו'.
ואל תשכח את העלילה עצמה. כמה מרגש הסוף עם המדריך במוזיאון. ההקדשה לאיימי על החמניות, הקדשה שתיעלם אחרי הביג באנג. כמה אוטנטית נראים ההתפרצות והדכאון שלו, המשיכה שלו לאיימי.
אבל עיקר הקסם של הפרק הזה הוא כפי שאמרתי למעלה, השילוב בין המוזרות של וינסנט ואן גוך לבין השימוש המכריע של מוזרות זו בסיפור הדוקטור, והצלתו בסופו של דבר.
יש לנו הרבה דוגמאות בהיסטוריה, כמו גלילאו ואחרים, שאמרו את האמת המדעית אבל אף אחד לא האמין להם, וחלקם אף הוצאו להורג. אנחנו מתרגשים כשאנחנו קוראים את הסיפורים האלה ומרגישים שהנה, עוברות מאות שנים כדי לעשות עמם צדק ולהכיר בגדולתם.
הפרק הזה, עושה איכשהו צדק עם ואן גוך ויותר מזה, הדוקטור קשור לזה.
