צהריים טובים אנושקה וכולם
ליבי ליבי
אני כבר לא יודעת מה כואב לי יותר... האם זה הצוואר התפוס באופן תמידי וכרוני, או המחשבה הבלתי פוסקת על הילדים הקטנים שצריכים להתרוצץ בין החדרים מאזעקה לאזעקה כשהם רועדים וחרדים וההורים הצעירים עם האחריות הענקית הזאת על כתפיהם לדאוג לשלום ילדיהם ולשלומם הם עצמם...
אצלי, הילדים אכלו צהריים, ונאלצו ללכת לביתם, כל אחד לחוג שלו, ופתאום חלפה במוחי מחשבה, באלוהים מה הייתי עושה אם עכשיו היתה נשמעת אזעקה מעל לראשי? מה הייתי עושה עם הילדים? אמנם יש לי ממ"ד אבל אני מעדיפה את חדר המדרגות שלנו שהוא ממש ענק ונמצא בלב הבנין. המקום הכי בטוח בבנין כולו. פתאום חלפו מחשבות איומות בראשי. מה אם הייתה תופסת אותם אזעקה כשהם בדרכם הביתה? בכלל המחשבות עשו לי באלאגן בראש
מישהו אמר ברדיו שזאת מלחמת שלום הילד. זה כל כך נכון...
http://www.youtube.com/watch?v=TXKicxkxYFs