אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
שירשור כתבות מהתקשורת
- פותח הנושא החתולית
- פורסם בתאריך
מבט צרפתי - מסעדות הפאר של ישראל במבט של תושבת פריז - ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4569748,00.html
(אני לא מצליח להדביק את הכתבה עצמה אבל היא בהחלט שווה הקלקה)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4569748,00.html
(אני לא מצליח להדביק את הכתבה עצמה אבל היא בהחלט שווה הקלקה)
אבי אפרתי - וואלה - על שראביכ - כפר ראמה
http://food.walla.co.il/item/2800892
שראביכ: שירת העשבים
במדינה שמסעדותיה מתנהגות כאילו שכחו מזמן היכן נמצא הצפון, נעים לעלות מידי פעם לגליל ולפגוש גם מקומות כאלה. שראביכ בכפר ראמה היא מסעדת פועלים חביבה, צנועה וזולה
זו מסעדה של אוכל ביתי הטוב ביותר מסוגו. פה ושם אפשר להבחין בהבלחות של מקוריות לא יומרנית וחביבה מאין כמותה.
הגשמים הראשונים מאחורינו ועונת עשבי הבר עימם. זה הזמן לעלות צפונה, אל המקומות הנכונים שם; ליהנות קצת מכל הפשוט והטוב הזה. עזבה,דיאנא, אל באבור, אל רידא; בכולן החלו להגיש בימים אלו את הפעימה הראשונה של אוכל החורף הממכר. אנחנו בחרנו במקום הקטן, הצנוע והנחבא מכולם: שראביכ של יעקב חייאט, בכפר ראמה.
בקושי מסעדה, שראביכ. בחדר האוכל הקטן שם יש שבעה שולחנות לכל היותר ועוד שניים בחוץ. נכנסים למסעדה דרך הבית הפשוט בו היא שוכנת. שם גם מחנים את המכונית. אל תצפו לחניה אם תגיעו כמונו, בשבת. נסו להחנות ברחוב שממעל או, לחלופין, קחו בחשבון שיהיה עליכם לחסום רכבים של סועדים אחרים ולקום, יותר מפעם אחת במהלך הארוחה, כדי להזיז את מכוניתכם ולאפשר להם לצאת. כך נאלצנו אנחנו לעשות. חדר האוכל הפשוט נטול כל גינונים.
הפסקה האחרונה כאן כדי שניישר קו. כבר פגשתי כמה אנשים שטסו צפונה לראמה בעקבות התייחסויות מפרגנות בתקשורת האוכל המקומית ודי התבאסו לגלות שלא מדובר במקום בילוי. זה מקום שבאים לאכול בו, שום דבר שמעבר. במונחי המגזר היהודי ייתכן שניתן בכלל לכנותו 'מסעדת פועלים': מקום של 'גומרים, הולכים'.
אחרי שכל זה נאמר, צריך לעבור לדברים הטובים. יעקב חייאט מכין בשראביכ אוכל גלילי ראוי. לא וירטואוזי כמו במגדלנה או דיאנא. הכל שם פשוט בהרבה. זו מסעדה של אוכל ביתי הטוב ביותר מסוגו. פה ושם אפשר להבחין בהבלחות של מקוריות לא יומרנית וחביבה מאין כמותה. זה אוכל שכיף לאכול. אם יש דבר כזה 'טרואר מקומי', אין ספק שהוא נמצא במקומות כמו שראביכ.
היה צפוף ועמוס אבל לכאן, כאמור, לא באים כדי לפתוח באפריטיף, להתאים את היינות הנכונים ולאכול לצלילי פלייליסט מעוצב. זיתים מצוינים לצד חמוצים סטנדרטיים תיכף הוגשו לשולחן. החלטנו להימנע מפיתות כדי לטעום כמה שיותר וזה מה שעשינו.
המון אופציות ירק ועשבים יש כאן, אף אחת מהן לא מז'אנר 'כרוב אדום בחומץ ותירס מקופסה' בסגנון עדות מסעדות המגזר המשתכנזות. רעבים, סקרנים ונאמנים לחובת הסיקור הזמנו טעימה מתשע ממנות הירק המוגדרות כאן 'צלחת קטנה' (10 שקלים האחת) רק כדי לגלות שהן, בעצם, לגמרי סוגרות ארוחה, גם בלי פיתות.
צלחת במיה עדינה מאד, לימונית משהו, הייתה טובה מאד וכמוה גם עולש הבר המבושל, שטעמי הבסיס שלו פשוטים וטעימים מאד. חומוס הגרגירים היה טוב מסוגו. עדין, לא גרגירי, לא לימוני מידי. השתדלנו לאכול כמה שפחות ממנו, כמו ממנת הכרובית המטוגנת בטחינה, כדי לא להיסתם.
הלאה. קובה בשרית (שתי יחידות) טובה, שני כיסני פטאייר זעתר ותרד טעימים ביותר, עם בצק אוורירי וטוב ומלית כייפית; חציל בטחינה עם נגיעה מתוקה-חריפה (רכז רימונים והרבה שום טרי), עלי גפן טובים מאד (שמגיעים במינון קצת מוטרף, נדמה לי שספרתי 15 מהם!) וסלט עלים גלילי – עם עולש בר, ג'רג'יר זעתר וגם רימונים – רענן, פשוט וטוב.
מה שמכונה כאן 'צלחת קטנה' (להבדיל מהגדולה, העולה 20 שקלים) אינו קטן כלל. מדובר בצלחות לא זעירות כלל, עליהן מעמיסים בנדיבות. במילים אחרות, הסט שתואר כאן, בצירוף קצת פחמימות, מספיק לגמרי לזוג רעב. מכיוון שהתכוונו להמשיך, הותרנו לא מעט ועברנו למנת העוף על בצק (60 שקלים למנה זוגית)ולצלחת נקניקיות קטנה (30 שקלים).
הנקניקיות, דקיקות, מבשר בקר שהיה שרוי ביין, היו טובות מאד. הייתה להם הדחיסות הנכונה, הן לא היו שמנות מידי, חייאט נמנע מלסחוב אותן אל החריף; ומעל הכל נח מגע בשריות עמוק וטוב. עגבניות צרובות בגריל הגיעו ליד והוסיפו מימד נוסף למנה.
העלויות כאן מגוחכות בכל קנה מידה. על מאסת האוכל העצומה והרבה שתוארה ברשימה השארנו 200 שקלים
את מנת העוף על בצק דמיינו לעצמנו כסוג של מ'סחאן – העוף הצרוב המוכר, המגיע בליווי הרבה סומאק ובצל סגול, על בצק עגול. המנה הזו הייתה אחרת. העוף עצמו הגיע בחתיכות קטנות ללא עצם, לאחר בישול ממושך. בסיס הבצק העגול היה עבה יחסית, כמעט כמו "פיצה האט", ועליו היו בצלים ושאר רכיבי תיבול. העוף היה רך וטוב, התוספות עשו שם שמח. לא בטוח אם הרגשנו שם דווקא גליל-בלאדי אבל זה היה חביב בהחלט. בשלב הזה, פרופורציית המנה נראתה לנו מפלצתית לגמרי. היא תתאים לשניים רק אם יזמינו הרבה פחות סלטים. בקושי השתלטנו על מחציתה. את השאר ארזנו.
שראביכ איננה מקום שמצדיק בעיני עלייה לרגל, כלומר נסיעה מיוחדת. אם אתם בצפון, ברור שהיא אופציה מומלצת, בתנאי שמבינים את הקונטקסט: זו מסעדת פועלים. אני יכול לנחש שמי שעתותיו בידו ויגיע לכאן באמצע השבוע, ייהנה מאווירה נינוחה יותר מזו בה פגשנו. מן הסתם, רוב הסועדים יגיעו לכאן בכל זאת בסופ"ש.
העלויות כאן מגוחכות בכל קנה מידה. על מאסת האוכל העצומה והרבה שתוארה ברשימה השארנו 200 שקלים. כאמור, חלקים לא מבוטלים מהסלטים ומחצית ממנת העוף נותרו בצלחות. בעצם, 200 שקלים הם סכום ריאלי לשלושה סועדים. זוג לא ישאיר יותר מ-150. במדינה שמסעדותיה מתנהגות כאילו שכחו מזמן היכן נמצא הצפון, נעים לעלות מידי פעם לגליל ולפגוש גם מקומות כאלה.
שראביכ, ראמה. 0509110230, 04-9995768 (כדאי לצלצל לפני שמגיעים).
http://food.walla.co.il/item/2800892
שראביכ: שירת העשבים
במדינה שמסעדותיה מתנהגות כאילו שכחו מזמן היכן נמצא הצפון, נעים לעלות מידי פעם לגליל ולפגוש גם מקומות כאלה. שראביכ בכפר ראמה היא מסעדת פועלים חביבה, צנועה וזולה
זו מסעדה של אוכל ביתי הטוב ביותר מסוגו. פה ושם אפשר להבחין בהבלחות של מקוריות לא יומרנית וחביבה מאין כמותה.
הגשמים הראשונים מאחורינו ועונת עשבי הבר עימם. זה הזמן לעלות צפונה, אל המקומות הנכונים שם; ליהנות קצת מכל הפשוט והטוב הזה. עזבה,דיאנא, אל באבור, אל רידא; בכולן החלו להגיש בימים אלו את הפעימה הראשונה של אוכל החורף הממכר. אנחנו בחרנו במקום הקטן, הצנוע והנחבא מכולם: שראביכ של יעקב חייאט, בכפר ראמה.
בקושי מסעדה, שראביכ. בחדר האוכל הקטן שם יש שבעה שולחנות לכל היותר ועוד שניים בחוץ. נכנסים למסעדה דרך הבית הפשוט בו היא שוכנת. שם גם מחנים את המכונית. אל תצפו לחניה אם תגיעו כמונו, בשבת. נסו להחנות ברחוב שממעל או, לחלופין, קחו בחשבון שיהיה עליכם לחסום רכבים של סועדים אחרים ולקום, יותר מפעם אחת במהלך הארוחה, כדי להזיז את מכוניתכם ולאפשר להם לצאת. כך נאלצנו אנחנו לעשות. חדר האוכל הפשוט נטול כל גינונים.
הפסקה האחרונה כאן כדי שניישר קו. כבר פגשתי כמה אנשים שטסו צפונה לראמה בעקבות התייחסויות מפרגנות בתקשורת האוכל המקומית ודי התבאסו לגלות שלא מדובר במקום בילוי. זה מקום שבאים לאכול בו, שום דבר שמעבר. במונחי המגזר היהודי ייתכן שניתן בכלל לכנותו 'מסעדת פועלים': מקום של 'גומרים, הולכים'.
אחרי שכל זה נאמר, צריך לעבור לדברים הטובים. יעקב חייאט מכין בשראביכ אוכל גלילי ראוי. לא וירטואוזי כמו במגדלנה או דיאנא. הכל שם פשוט בהרבה. זו מסעדה של אוכל ביתי הטוב ביותר מסוגו. פה ושם אפשר להבחין בהבלחות של מקוריות לא יומרנית וחביבה מאין כמותה. זה אוכל שכיף לאכול. אם יש דבר כזה 'טרואר מקומי', אין ספק שהוא נמצא במקומות כמו שראביכ.
היה צפוף ועמוס אבל לכאן, כאמור, לא באים כדי לפתוח באפריטיף, להתאים את היינות הנכונים ולאכול לצלילי פלייליסט מעוצב. זיתים מצוינים לצד חמוצים סטנדרטיים תיכף הוגשו לשולחן. החלטנו להימנע מפיתות כדי לטעום כמה שיותר וזה מה שעשינו.
המון אופציות ירק ועשבים יש כאן, אף אחת מהן לא מז'אנר 'כרוב אדום בחומץ ותירס מקופסה' בסגנון עדות מסעדות המגזר המשתכנזות. רעבים, סקרנים ונאמנים לחובת הסיקור הזמנו טעימה מתשע ממנות הירק המוגדרות כאן 'צלחת קטנה' (10 שקלים האחת) רק כדי לגלות שהן, בעצם, לגמרי סוגרות ארוחה, גם בלי פיתות.
צלחת במיה עדינה מאד, לימונית משהו, הייתה טובה מאד וכמוה גם עולש הבר המבושל, שטעמי הבסיס שלו פשוטים וטעימים מאד. חומוס הגרגירים היה טוב מסוגו. עדין, לא גרגירי, לא לימוני מידי. השתדלנו לאכול כמה שפחות ממנו, כמו ממנת הכרובית המטוגנת בטחינה, כדי לא להיסתם.
הלאה. קובה בשרית (שתי יחידות) טובה, שני כיסני פטאייר זעתר ותרד טעימים ביותר, עם בצק אוורירי וטוב ומלית כייפית; חציל בטחינה עם נגיעה מתוקה-חריפה (רכז רימונים והרבה שום טרי), עלי גפן טובים מאד (שמגיעים במינון קצת מוטרף, נדמה לי שספרתי 15 מהם!) וסלט עלים גלילי – עם עולש בר, ג'רג'יר זעתר וגם רימונים – רענן, פשוט וטוב.
מה שמכונה כאן 'צלחת קטנה' (להבדיל מהגדולה, העולה 20 שקלים) אינו קטן כלל. מדובר בצלחות לא זעירות כלל, עליהן מעמיסים בנדיבות. במילים אחרות, הסט שתואר כאן, בצירוף קצת פחמימות, מספיק לגמרי לזוג רעב. מכיוון שהתכוונו להמשיך, הותרנו לא מעט ועברנו למנת העוף על בצק (60 שקלים למנה זוגית)ולצלחת נקניקיות קטנה (30 שקלים).
הנקניקיות, דקיקות, מבשר בקר שהיה שרוי ביין, היו טובות מאד. הייתה להם הדחיסות הנכונה, הן לא היו שמנות מידי, חייאט נמנע מלסחוב אותן אל החריף; ומעל הכל נח מגע בשריות עמוק וטוב. עגבניות צרובות בגריל הגיעו ליד והוסיפו מימד נוסף למנה.
העלויות כאן מגוחכות בכל קנה מידה. על מאסת האוכל העצומה והרבה שתוארה ברשימה השארנו 200 שקלים
את מנת העוף על בצק דמיינו לעצמנו כסוג של מ'סחאן – העוף הצרוב המוכר, המגיע בליווי הרבה סומאק ובצל סגול, על בצק עגול. המנה הזו הייתה אחרת. העוף עצמו הגיע בחתיכות קטנות ללא עצם, לאחר בישול ממושך. בסיס הבצק העגול היה עבה יחסית, כמעט כמו "פיצה האט", ועליו היו בצלים ושאר רכיבי תיבול. העוף היה רך וטוב, התוספות עשו שם שמח. לא בטוח אם הרגשנו שם דווקא גליל-בלאדי אבל זה היה חביב בהחלט. בשלב הזה, פרופורציית המנה נראתה לנו מפלצתית לגמרי. היא תתאים לשניים רק אם יזמינו הרבה פחות סלטים. בקושי השתלטנו על מחציתה. את השאר ארזנו.
שראביכ איננה מקום שמצדיק בעיני עלייה לרגל, כלומר נסיעה מיוחדת. אם אתם בצפון, ברור שהיא אופציה מומלצת, בתנאי שמבינים את הקונטקסט: זו מסעדת פועלים. אני יכול לנחש שמי שעתותיו בידו ויגיע לכאן באמצע השבוע, ייהנה מאווירה נינוחה יותר מזו בה פגשנו. מן הסתם, רוב הסועדים יגיעו לכאן בכל זאת בסופ"ש.
העלויות כאן מגוחכות בכל קנה מידה. על מאסת האוכל העצומה והרבה שתוארה ברשימה השארנו 200 שקלים. כאמור, חלקים לא מבוטלים מהסלטים ומחצית ממנת העוף נותרו בצלחות. בעצם, 200 שקלים הם סכום ריאלי לשלושה סועדים. זוג לא ישאיר יותר מ-150. במדינה שמסעדותיה מתנהגות כאילו שכחו מזמן היכן נמצא הצפון, נעים לעלות מידי פעם לגליל ולפגוש גם מקומות כאלה.
שראביכ, ראמה. 0509110230, 04-9995768 (כדאי לצלצל לפני שמגיעים).
המונה טועם: פיתה בסגנון ונצואלה בשוק הכרמל
http://food.walla.co.il/item/2800427
שוק הכרמל הוא גן עדן של אוכל, תאמינו לי, בדקתי את כולם. הפעם הוגנבה שמועה לאוזני על מקום דרום אמריקאי בכרמל, שאלתי אם מדובר על אמפנדס, הודיעו לי חגיגית שלא. הלכתי את כל השוק בחיפוש אחרי השלט, הייתי צריך לעבור על פני המקום שלוש פעמים עד שהבנתי שהשלט נמצא בחלק הפנימי של המקום. יש דלפק עץ רעוע וחדש, פלנצ'ה מול קהל הלקוחות, שניים שלושה דברים וזה הכל. כמו בכל שוק בעולם, הצבעוניות מושכת את האנשים, פה הדלפק פשוט וקולע למטרה: אוכל רחוב פשוט, ואני הרי אוהב דברים פשוטים.
המוזיקה הקצבית ברקע, הדרום אמריקאים האלה זזים כל הזמן מול העיניים, על הדרך קערה עם בצק תירס טרי. הפלנצ'ה רותחת ובתנועת ריקוד קלה מונחים עליה כדורי בצק קטנים ועבים, את הכדורים משטחים עד שנוצרת פיתה לא גדולה במיוחד, אבל מלאת תוכן. עד כאן זה פיתה, מכאן קוראים לזה אריפה. האריפה על הפלנצ'ה מטגנת לה בעדינות, עד שמקבלת על כל צד סימני חריכה. ככה עושים אותה הכי טוב וזה מוסיף לטעם, נותן לבצק העבה קריספיות מבורכת. אחרי שהאריפה מוכנה ולוהטת, יקיר בצע אותה ושאל מה לשים. אני תמיד הולך על בשר, אבל יש גם מנות , אני לא הייתי שובע מאריפה צמחונית, אבל אולי זה רק אני.
את האריפה יקיר מילא בבשר בקר, אלא מה? הבשר התבשל שעות עם בצל והמון פלפלים מכל הצבעים, עד קבלת עיסה דמויית גיבץ', לא מושכת למראה, אבל הטעם גן עדן. עם ההזמנה הונחה כף נדיבה על הפלנצ'ה, לעוד חימום עד כדי צריבה, אז שאל יתיר אם להוסיף גבינה. לריח הבשר המעולה התשובה שלי הייתה ועוד איך. יש גבינה צהובה מגורדת וגבינה חצי קשה, תשימו והרבה. רק הערת הכנה לחבר'ה במקום, את הגבינה פשוט תניחו על הבשר, אחרי שלושים שניות תהפכו על הצד של הגבינה ודי. לא צריך לערבב את הכל על הכל, המרקם סתם נהרס. כמובן שעדיין מדובר על מנה מנצחת, אבל אני מקווה שההצעה שלי תתממש.
על כל הטוב הזה שמים גם שעועית שחורה שמתבשלת במשך שעות, עד כדי מרקם רך, עד כאן הבנו, עכשיו זה עוד יותר משתפר.
עכשיו תחזיקו חזק ותאכלו מעל הצלחת, אתה נוגס את האריפה בזהירות רבה, יש לה נטייה להתפרק, אבל זה מובן, עוברים דרך הקריספיות הקלה לתוך הרכות של הבצק הטרי, אל תוך הבשר המבושל וממשיכים לעבר השעועית המשביעה, כשהגבינה מייצרת עקצוצים של הנאה בעורף.
השדרוג המדהים נמצא על הדלפק, זיהיתי חלפיניו? אותו פלפל שמתאים להכל, אני אוהב חלפיניו על הכל, הפלפל הזה משפר אפילו טעם של שוקולד. אין לו את המניירות הלא ידידותיות של השיפקה, הוא לא דורש משקה מומתק לשיכוך הכאב בגרון. על הצד בקטנה יש גם צ'ימיצ'ורי מתקתק ואותנטי, נעים למאכל, ביקשתי מיתיר שיביא את הקערות הקטנות לידי, שלא יתרחקו לעולם. התחלתי להוסיף מהן על כל ביס, המנה למראית עין קטנה, אבל עם כל התוספות הללו, מדובר על שובע מיידי. יש גם צ'ימיצ'ורי לאמיצים, הוא מלא טעם כמו הרגיל, אבל נושא בתוכו חריפות לא מאזורינו. אתה לא חייב להיות אמיץ במיוחד, אבל אם תשימו זה קצת יכאב, אבל איזה כאב נעים שזה יהיה, ב-20 שקלים בלבד.
אריפ'ס. רחוב הכרמל 38 על פינת שפ''ר, שוק הכרמל, תל אביב. 054-6884788. שעות פעילות: א'-ה' 09:30-18:30 ו' 0900-שעה לפני כניסת שבת. לא כשר
http://food.walla.co.il/item/2800427
שוק הכרמל הוא גן עדן של אוכל, תאמינו לי, בדקתי את כולם. הפעם הוגנבה שמועה לאוזני על מקום דרום אמריקאי בכרמל, שאלתי אם מדובר על אמפנדס, הודיעו לי חגיגית שלא. הלכתי את כל השוק בחיפוש אחרי השלט, הייתי צריך לעבור על פני המקום שלוש פעמים עד שהבנתי שהשלט נמצא בחלק הפנימי של המקום. יש דלפק עץ רעוע וחדש, פלנצ'ה מול קהל הלקוחות, שניים שלושה דברים וזה הכל. כמו בכל שוק בעולם, הצבעוניות מושכת את האנשים, פה הדלפק פשוט וקולע למטרה: אוכל רחוב פשוט, ואני הרי אוהב דברים פשוטים.
המוזיקה הקצבית ברקע, הדרום אמריקאים האלה זזים כל הזמן מול העיניים, על הדרך קערה עם בצק תירס טרי. הפלנצ'ה רותחת ובתנועת ריקוד קלה מונחים עליה כדורי בצק קטנים ועבים, את הכדורים משטחים עד שנוצרת פיתה לא גדולה במיוחד, אבל מלאת תוכן. עד כאן זה פיתה, מכאן קוראים לזה אריפה. האריפה על הפלנצ'ה מטגנת לה בעדינות, עד שמקבלת על כל צד סימני חריכה. ככה עושים אותה הכי טוב וזה מוסיף לטעם, נותן לבצק העבה קריספיות מבורכת. אחרי שהאריפה מוכנה ולוהטת, יקיר בצע אותה ושאל מה לשים. אני תמיד הולך על בשר, אבל יש גם מנות , אני לא הייתי שובע מאריפה צמחונית, אבל אולי זה רק אני.
את האריפה יקיר מילא בבשר בקר, אלא מה? הבשר התבשל שעות עם בצל והמון פלפלים מכל הצבעים, עד קבלת עיסה דמויית גיבץ', לא מושכת למראה, אבל הטעם גן עדן. עם ההזמנה הונחה כף נדיבה על הפלנצ'ה, לעוד חימום עד כדי צריבה, אז שאל יתיר אם להוסיף גבינה. לריח הבשר המעולה התשובה שלי הייתה ועוד איך. יש גבינה צהובה מגורדת וגבינה חצי קשה, תשימו והרבה. רק הערת הכנה לחבר'ה במקום, את הגבינה פשוט תניחו על הבשר, אחרי שלושים שניות תהפכו על הצד של הגבינה ודי. לא צריך לערבב את הכל על הכל, המרקם סתם נהרס. כמובן שעדיין מדובר על מנה מנצחת, אבל אני מקווה שההצעה שלי תתממש.
על כל הטוב הזה שמים גם שעועית שחורה שמתבשלת במשך שעות, עד כדי מרקם רך, עד כאן הבנו, עכשיו זה עוד יותר משתפר.
עכשיו תחזיקו חזק ותאכלו מעל הצלחת, אתה נוגס את האריפה בזהירות רבה, יש לה נטייה להתפרק, אבל זה מובן, עוברים דרך הקריספיות הקלה לתוך הרכות של הבצק הטרי, אל תוך הבשר המבושל וממשיכים לעבר השעועית המשביעה, כשהגבינה מייצרת עקצוצים של הנאה בעורף.
השדרוג המדהים נמצא על הדלפק, זיהיתי חלפיניו? אותו פלפל שמתאים להכל, אני אוהב חלפיניו על הכל, הפלפל הזה משפר אפילו טעם של שוקולד. אין לו את המניירות הלא ידידותיות של השיפקה, הוא לא דורש משקה מומתק לשיכוך הכאב בגרון. על הצד בקטנה יש גם צ'ימיצ'ורי מתקתק ואותנטי, נעים למאכל, ביקשתי מיתיר שיביא את הקערות הקטנות לידי, שלא יתרחקו לעולם. התחלתי להוסיף מהן על כל ביס, המנה למראית עין קטנה, אבל עם כל התוספות הללו, מדובר על שובע מיידי. יש גם צ'ימיצ'ורי לאמיצים, הוא מלא טעם כמו הרגיל, אבל נושא בתוכו חריפות לא מאזורינו. אתה לא חייב להיות אמיץ במיוחד, אבל אם תשימו זה קצת יכאב, אבל איזה כאב נעים שזה יהיה, ב-20 שקלים בלבד.
אריפ'ס. רחוב הכרמל 38 על פינת שפ''ר, שוק הכרמל, תל אביב. 054-6884788. שעות פעילות: א'-ה' 09:30-18:30 ו' 0900-שעה לפני כניסת שבת. לא כשר
ערן לאור - אוכל בעמידה - הארץ - "הפריירים שאוכלים בדבוש"
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/street-food-review/.premium-1.2481637
מי הפראיירים שממשיכים לאכול בשווארמה דבוש?
אמנם מדובר בשווארמה טובה יחסית לסוגה, אבל עליית המחירים הקבועה והחצופה של המקום שוברת כל שיא אפשרי באוכל הרחוב התל אביבי
ערן לאור - 10.11.2014
אחד הדברים שמזמן אוכל רחוב הוא ויכוח על המחיר והתמורה שלו. מה נחשב זול, מה עולה ביוקר, האם הכמות הופכת את זה למשתלם, ועוד ועוד סוגיות שבדרך כלל נשארות פתוחות, פשוט כי קשה לקבוע אמת אבסולוטית אחת. מספיק לקרוא את הטוקבקים השבועיים למדור זה, כדי להיווכח שמה שנחשב עושק בעיני אחד, נראה דווקא סביר לאחר. ובכל זאת, יש לי הרגשה שלפחות הפעם, שווארמה דבוש תאחה את הקרעים בעם.
מאז נפתח הסניף הראשון שלה ב-2001, היא הפכה לכמעט מוסד של אוכל רחוב תל אביבי. לא מדובר באיזו הברקה קולינרית גדולה: שווארמה שעשויה מהודו נקבה (בשנה האחרונה הצטרף גם שיפוד פרגית; בכל מקרה לא מדובר באופציות משובחות בהשוואה לשווארמה מעגל, טלה או כבש), צהבהבה מתיבול מורגש אך במינון סביר. שווארמה מסחרית לכל דבר, שמכוונת למכנה המשותף הרחב ביותר. יש שווארמות תל אביביות טובות ממנה, אבל העניין הוא שאין מצליחות כמוה. שלושת הסניפים המקומיים של דבוש עמוסים באופן קבוע מהצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה - עובדי משרדים, בליינים וסתם רעבים - ומציגים לראווה שיפודי שווארמה אימתניים ומנות הנפרסות על ידי מכונות אוטומטיות - רובוטים! - אימתניות עוד יותר.
ורגע לפני שמגיעים לעניין, צריך לומר עוד משהו לזכותה של שווארמה דבוש, מה שכנראה הופך אותה לפופולרית כל כך. מדובר, אמנם, בשווארמה סטנדרטית, אבל יחסית להיותה כזו, היא לא רעה בכלל. כיפת שומן גדולה המוצבת בראש השיפוד הופכת אותה לעסיסית מאוד, והטראפיק האנושי והרציף גורם לבשר ולכל מה שלצדו להיות טריים כמעט כל הזמן. אלו שני פרמטרים ששווארמיות פשוטות אחרות נופלות בהם. כמה פעמים הגעתם לשווארמייה בשעות הצהריים המאוחרות, שלא לדבר על אחר הצהריים או הערב, וגיליתם שיפוד יבש, רזה ועצוב מסתובב אל מול בר סלטים קמל ומדכא? התחלופה המרשימה בדבוש מנצחת גם את גלגלי השווארמה העצומים, שמתחסלים ומתחלפים כמה פעמים ביום.
[שווארמה דבוש. טריות ששווה פופולריות] ום: אביעד הרמן
אבל הנה הקוץ, ומדובר בחתיכת עניין דוקר. כבר כמה שנים שדבוש נחשבת לשווארמה יקרה מהממוצע. כבר לפני ארבע-חמש שנים, כשפיתה ולאפה עלו בה 31 ו-35 שקל בהתאמה, היא הציבה רף עליון למחירי השווארמה בתל אביב. אלא שמאז, במין ריטואל חזירי ותמוה, "מתעדכנים" המחירים מדי תקופה. פה שקל, שם שניים, "בקטנה". מכה קלה בכנף לחובבי השווארמה. אז 35 שקל הפכו ל-37, ומשם ל-39, ולפני כמה חודשים שברו שיא ועמדו על 41.
לא מזמן ציינתי לעצמי ששווה לומר על זה משהו, בהזדמנות. אלא שבדבוש הקדימו אותי: לאפה עם שווארמה הודו עולה כעת 43 שקל. שוב, 43 שקל. ללאפה עם שווארמה. אגב, מדובר בלאפה שלא ידועה בברנז'ת חובבי השווארמה בתור גדולה במיוחד. 43 שקל שתמורתם תוכלו לקבל, ברדיוסים סבירים ממיקום הסניפים, אוכל רחוב מושקע וטרי לא פחות. אפילו מסעדות ובתי קפה מגישים מנות עיקריות בתמחור נמוך מזה.
כדי לבדוק שלפחות האיכות - היחסית - של דבוש נשארה כשהיתה, הגעתי לסניף מול בית מעריב במוצאי שבת האחרונה. הריח המוכר כבר לוכד אותך מאה מטר משם. כמעט מיותר לציין שהמקום היה מלא, פלוס תור שהשתרך בדרך לקופה. מי אלו האנשים שממשיכים לשלם את המחירים האלה, לשווארמה שאינה יוצאת דופן מלבד טריותה?
הוזמנה פיתה עם שווארמה הודו (35 שקל, גם הפיתות ספגו עלייה חדה במחיר. גם הפיתה, כמובן, לא גדולה במיוחד). וכמיטב המסורת השערורייתית של המקום, על קערית צ'יפס בצד - עניין בסיסי בכל שווארמיה או פלאפליה שמכבדות את עצמן - צריך להוסיף שקל. למה? בקיצור: ככה (ובאריכות: כדי "להעניש" את מי שרוצה למלא את הלאפה או הפיתה היקרות והקטנות שלו במקסימום בשר בלי שהצ'יפס יתפוס מקום).
הפיתה היתה טרייה, וכך גם השווארמה. אם המחיר מפתיע בכל פעם לרעה, לפחות באוכל עצמו אין דרמות: זוהי עדיין שווארמה טובה לסוגה. וזה בערך הדבר החיובי היחיד לומר עליה. כל אותה העת, המשיכה התנועה האוטומטית: אנשים באו, הבשר נפרס, אנשים הלכו, אחרים באו. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
שווארמה דבוש. קרליבך 1, תל אביב; הארבעה 1, תל אביב; צייטלין 64, תל אביב; רוטשילד 60, ראשון לציון. פתוח: א'-ה' 3:00-11:00, שבת: מצאת השבת עד 3:00.
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/street-food-review/.premium-1.2481637
מי הפראיירים שממשיכים לאכול בשווארמה דבוש?
אמנם מדובר בשווארמה טובה יחסית לסוגה, אבל עליית המחירים הקבועה והחצופה של המקום שוברת כל שיא אפשרי באוכל הרחוב התל אביבי
ערן לאור - 10.11.2014
אחד הדברים שמזמן אוכל רחוב הוא ויכוח על המחיר והתמורה שלו. מה נחשב זול, מה עולה ביוקר, האם הכמות הופכת את זה למשתלם, ועוד ועוד סוגיות שבדרך כלל נשארות פתוחות, פשוט כי קשה לקבוע אמת אבסולוטית אחת. מספיק לקרוא את הטוקבקים השבועיים למדור זה, כדי להיווכח שמה שנחשב עושק בעיני אחד, נראה דווקא סביר לאחר. ובכל זאת, יש לי הרגשה שלפחות הפעם, שווארמה דבוש תאחה את הקרעים בעם.
מאז נפתח הסניף הראשון שלה ב-2001, היא הפכה לכמעט מוסד של אוכל רחוב תל אביבי. לא מדובר באיזו הברקה קולינרית גדולה: שווארמה שעשויה מהודו נקבה (בשנה האחרונה הצטרף גם שיפוד פרגית; בכל מקרה לא מדובר באופציות משובחות בהשוואה לשווארמה מעגל, טלה או כבש), צהבהבה מתיבול מורגש אך במינון סביר. שווארמה מסחרית לכל דבר, שמכוונת למכנה המשותף הרחב ביותר. יש שווארמות תל אביביות טובות ממנה, אבל העניין הוא שאין מצליחות כמוה. שלושת הסניפים המקומיים של דבוש עמוסים באופן קבוע מהצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה - עובדי משרדים, בליינים וסתם רעבים - ומציגים לראווה שיפודי שווארמה אימתניים ומנות הנפרסות על ידי מכונות אוטומטיות - רובוטים! - אימתניות עוד יותר.
ורגע לפני שמגיעים לעניין, צריך לומר עוד משהו לזכותה של שווארמה דבוש, מה שכנראה הופך אותה לפופולרית כל כך. מדובר, אמנם, בשווארמה סטנדרטית, אבל יחסית להיותה כזו, היא לא רעה בכלל. כיפת שומן גדולה המוצבת בראש השיפוד הופכת אותה לעסיסית מאוד, והטראפיק האנושי והרציף גורם לבשר ולכל מה שלצדו להיות טריים כמעט כל הזמן. אלו שני פרמטרים ששווארמיות פשוטות אחרות נופלות בהם. כמה פעמים הגעתם לשווארמייה בשעות הצהריים המאוחרות, שלא לדבר על אחר הצהריים או הערב, וגיליתם שיפוד יבש, רזה ועצוב מסתובב אל מול בר סלטים קמל ומדכא? התחלופה המרשימה בדבוש מנצחת גם את גלגלי השווארמה העצומים, שמתחסלים ומתחלפים כמה פעמים ביום.
[שווארמה דבוש. טריות ששווה פופולריות] ום: אביעד הרמן
אבל הנה הקוץ, ומדובר בחתיכת עניין דוקר. כבר כמה שנים שדבוש נחשבת לשווארמה יקרה מהממוצע. כבר לפני ארבע-חמש שנים, כשפיתה ולאפה עלו בה 31 ו-35 שקל בהתאמה, היא הציבה רף עליון למחירי השווארמה בתל אביב. אלא שמאז, במין ריטואל חזירי ותמוה, "מתעדכנים" המחירים מדי תקופה. פה שקל, שם שניים, "בקטנה". מכה קלה בכנף לחובבי השווארמה. אז 35 שקל הפכו ל-37, ומשם ל-39, ולפני כמה חודשים שברו שיא ועמדו על 41.
לא מזמן ציינתי לעצמי ששווה לומר על זה משהו, בהזדמנות. אלא שבדבוש הקדימו אותי: לאפה עם שווארמה הודו עולה כעת 43 שקל. שוב, 43 שקל. ללאפה עם שווארמה. אגב, מדובר בלאפה שלא ידועה בברנז'ת חובבי השווארמה בתור גדולה במיוחד. 43 שקל שתמורתם תוכלו לקבל, ברדיוסים סבירים ממיקום הסניפים, אוכל רחוב מושקע וטרי לא פחות. אפילו מסעדות ובתי קפה מגישים מנות עיקריות בתמחור נמוך מזה.
כדי לבדוק שלפחות האיכות - היחסית - של דבוש נשארה כשהיתה, הגעתי לסניף מול בית מעריב במוצאי שבת האחרונה. הריח המוכר כבר לוכד אותך מאה מטר משם. כמעט מיותר לציין שהמקום היה מלא, פלוס תור שהשתרך בדרך לקופה. מי אלו האנשים שממשיכים לשלם את המחירים האלה, לשווארמה שאינה יוצאת דופן מלבד טריותה?
הוזמנה פיתה עם שווארמה הודו (35 שקל, גם הפיתות ספגו עלייה חדה במחיר. גם הפיתה, כמובן, לא גדולה במיוחד). וכמיטב המסורת השערורייתית של המקום, על קערית צ'יפס בצד - עניין בסיסי בכל שווארמיה או פלאפליה שמכבדות את עצמן - צריך להוסיף שקל. למה? בקיצור: ככה (ובאריכות: כדי "להעניש" את מי שרוצה למלא את הלאפה או הפיתה היקרות והקטנות שלו במקסימום בשר בלי שהצ'יפס יתפוס מקום).
הפיתה היתה טרייה, וכך גם השווארמה. אם המחיר מפתיע בכל פעם לרעה, לפחות באוכל עצמו אין דרמות: זוהי עדיין שווארמה טובה לסוגה. וזה בערך הדבר החיובי היחיד לומר עליה. כל אותה העת, המשיכה התנועה האוטומטית: אנשים באו, הבשר נפרס, אנשים הלכו, אחרים באו. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
שווארמה דבוש. קרליבך 1, תל אביב; הארבעה 1, תל אביב; צייטלין 64, תל אביב; רוטשילד 60, ראשון לציון. פתוח: א'-ה' 3:00-11:00, שבת: מצאת השבת עד 3:00.
שגיא כהן - הארץ - מנזה בירושלים - כתיבה נהדרת (הפעם לא אלימה
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/.premium-1.2483010
מסעדת "מנזה": אי של שפיות סטודנטיאלית בירושלים
ב"מנזה" ברח' בצלאל, מקום נינוח בעיר שמתעקשת לצאת מדעתה, האוכל מחוספס מדי אבל יש גם הברקות, למשל ברוסקטת שקדי עגל. עכשיו נשאר רק למצוא את המקום (רמז: הכתובת לא מספיקה)
שגיא כהן - 14.11.2014
"לעולם אין זה מאוחר לסרב להתמצא בירושלים", פתח פעם דורון רוזנבלום מסה קלאסית. ואפשר לחשוב שאם תסרב, יעזור לך. מסעדת "מנזה" החדשה שוכנת אחר כבוד ברחוב בצלאל 10. ירדנו ברחוב בצלאל בצד המספרים הזוגיים והגענו עד מספר 14. עוד שני בתים וזהו. מסתבר שמיד אחרי (או אם נדייק: לפני) בצלאל 14 הרחוב הופך להיות בן יהודה. חיפשנו, הסתכלנו בחצרות, מתחת לפחים. אין 10. בייאושנו, שאלנו את הקופאי בסופר הקטן אם הוא יודע איפה זה בצלאל 10. "זאת המסעדה החדשה?" הוא שאל. "כן". הקופאי יצא מהסופר הצביע ואמר: "אתה לא תאמין. אתה רואה את הטלפון הציבורי ממול? זה שם". ואכן, מסתבר שבצלאל 10 נמצא בדיוק בצד השני של הרחוב, מול בצלאל 14.
הדלת היתה סגורה. הלכנו מסביב ומצאנו דלת נוספת, בסמטא אחורית. מעליה התנוססה כתובת ברורה: "בצלאל 10". מתברר, כמו שידוע לכל ירושלמי, שיש בעיר הזו שני רחוב בצלאל: קטן וגדול. אני חושב שאני מתחיל סוף סוף להבין שסינדרום ירושלים הוא באמת התגובה הרציונלית היחידה לעיר הזו.
[מסעדת "מנזה". הסביצ'ה היתה נדיבה אך מגובבת]
מסעדת "מנזה". הסביצ'ה היתה נדיבה אך מגובבת. צילום: אמיל סלמן
ואם הניסיונות להתמודד עם הגיאוגרפיה הירושלמית יוצרים תגובה סמי־קטטונית, ניסיונות להבין את הפסיכולוגיה שלה עלולים להיגמר עוד הרבה יותר גרוע. בעצם ימי הזיקוק והרגב, כשהטיול שאותו אני מתאר ברחוב בצלאל בוצע כשלפנינו סירנת מכבי אש, מאחורינו שתי סירנות אמבולנסים, והרחוב הסמוך חסום בניידת משטרה ("מה קרה כאן?", "כלום. מה שקורה כאן תמיד", סיכם שוטר חכם מאה שנות היסטוריה), קמה קבוצת אנשים צעירים ופתחה בירושלים מסעדה. לא כשרה, פתוחה בשבתות, מגישה פירות ים ונראית כאילו הטיסו אותה הרגע, קומפלט עם העיצוב התעשייתי־לייט, מרובע מיטה בברלין.
להגיד על מסעדת "מנזה" החדשה שזה מקום עם אווירה, זה אנדר־סטייטמנט. מין מקום שמנסה להיראות שפוי, וארצי, וענייני כשמסביב יהום הסער (עכשיו עוברת ברחוב שיירה של אחד ממכובדינו: שתי ניידות עם אורות אדומים־כחולים מהבהבים, ורכב שלישי, עם סירנה, בו שוכן לבטח ישבן מיניסטריאלי, אני רק מקווה שהיה לו בפנים מקרר). מין מקום שנראה כאילו מי שסועד בו עסוק בזרמים בתקשורת חזותית, או בחידושים האחרונים בביקורת האדריכלות בת הקיימא. לרגע, אתה כמעט מצפה למצוא שם את עמוס עוז בגולף מימי "מיכאל שלי".
בנסיבות האלה, כאי שפוי בעיר שמתעקשת לצאת מדעתה, זה כמעט קטנוני לדבר על אוכל. אבל אתם יודעים מה? לא רע. במין מקום סטודנטיאלי שכזה האוכל לא אמור להיות מלוטש. הוא אמור להיות מחוספס, צבעוני ופופולרי. אחרי ככלות הכל, קשה להתעמק סימולטנית בדרידה ובשקדי עגל. והאוכל כאן אכן מחוספס, אכן עז טעם, ואכן פופולרי. רק שאולי קצת יותר מדי. בעיקר ככל שזה נוגע לחיספוס.
פתחנו בסביצ'ה מוסר עם פלפלים בשלושה צבעים, חציל ויוגורט עזים. נדמה לי שכבר בשלב הזה הבעיה ברורה: מה עושה כאן המוסר? כל השאר הוא סלט מצוין, אבל סביצ'ה? העניין הוא שדווקא כן, בהחלט. זו מנה עם כמות גדולה של נתחי דג כבושים קלות (בניגוד למקובל: כשריבוי המרכיבים נועד להסתיר קמצנות, כאן באמת אין טענות), כשהפלפלים, החציל והיוגורט אמורים לתת למנה נפח. העניין הוא שמרוב טעמים המנה הולכת לאיבוד. הטעמים משתלבים זה בזה טוב כל כך, שלמנה כולה יש טעם של גיבוב. הדג טוב, החצילים בסדר, הפלפלים מצוינים ויחד יש לזה טעם של משהו עם יוגורט. קצת פחות מרכיבים וקצת יותר חדות בסביצ'ה (למשל: להחליף את הפטרוזיליה בכוסברה), וזו יכולה להיות מנה מצוינת. סביצ'ה יודעים לעשות כאן, נשאר רק לשפר את ההגשה.
ממול הגיעה המנה הטובה בארוחה: ברוסקטת שקדי עגל. על פרוסת לחם לבן שטוגנה עד פריכות נמרח תבשיל מנגולד חמצמץ ועליו הונחו נתחים נדיבים, פריכים ועסיסיים, של שקדי עגל. מנה נהדרת של מרקמי פריכות ושמנוניות שתבשיל המנגולד היטיב לרענן.
כמה מכות פטיש והכל מסתדר
למנה עיקרית הזמנו שניצל עגל. שניצל עגל, כידוע, זו חתיכת היסטוריה ירושלמית: קודם "פינק", אחר כך "גילי'ס", עכשיו כאן. הגרסה של "מנזה" מכבדת את המסורת. הבשר עדין, והשילוב של מעטפת פריכה ותוך עסיסי עובד להפליא. ובכל זאת, גם כאן לא יזיק עוד ליטוש קטן. נתח העגל לא היה אחיד בעוביו: חלקו היה דקיק, וחלקו עבה בכפליים ויותר מהחלק הדק. וזו בעיה: אם אתה מטגן כך שהחלק העבה עשוי בדיוק, החלק הדק מתייבש, אם אתה מדקדק בדק, החלק העבה נותר נא. כמה מכות פטיש והכל מסתדר. או שאולי בירושלים זו עצה שעדיף לא לתת?
לצד השניצל הגיעו צ'יפס בסגנון בריטי, כלומר טריזים עבים של תפוחי אדמה מושחמים שהיו חמים ופריכים. וזה מספיק. המנה העיקרית האחרת היתה סטייק. והוא היה אכזבה. אתם יודעים מה? לא בטוח שנכון להזמין סטייק במסעדה כזו. לא רק שזו המנה היקרה בתפריט (ובהרבה, והיא מטה כלפי מעלה את החשבון הסופי) אלא משום שסטייק הוא מיומנות שבכל זאת מצריכה התמחות. הנתח שקיבלנו היה יבש, צמיגי, ואני חושב שגם בנעוריו הרחוקים, לפני שבילה זמן רב מדי על האש, הוא לא היה מציאה גדולה.
למנה אחרונה ניסינו טארט טאטן מאגסים שמה שאפשר להגיד עליו הוא שלא כל קלתית ממולאת פלחי פרי היא טארט טאטן. על המנה הונח כדור גלידת וניל ומעט מקולי פירות היער המיותר תמיד. ועל זה נאמר שאם אתם מרגישים שהטארט שלכם זקוק לגלידה ורוטב בצבע בורדו, כנראה שכבר הבנתם לבד שיש בעיה.
בקיצור, לא מקום שבאים אליו בזכות האוכל, אבל גם לא מקום שלא רוצים לחזור אליו בגלל האוכל. ואז בא הרגע שהפך את הכל לכדאי. ליד המקום בו חנה האוטו ראינו גראפיטי: "עיר דוד ויהונתן". מסתבר שבכל זאת השפיות הירושלמית לא מתה, היא רק מתחבאת בסמטאות.
מנזה, בצלאל 10 ירושלים. ?טל. 02-6255222
חשבון בבקשה:
סביצ'ה - 46 שקל
ברוסקטת שקדי עגל - 64 שקל
שניצל עגל - 68 שקל
סטייק - 119 שקל
טארט טאטן אגסים - 38 שקל
מוגז גדול - 23 שקל
טיפ - 62 שקל
סה"כ: 420 שקל
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/.premium-1.2483010
מסעדת "מנזה": אי של שפיות סטודנטיאלית בירושלים
ב"מנזה" ברח' בצלאל, מקום נינוח בעיר שמתעקשת לצאת מדעתה, האוכל מחוספס מדי אבל יש גם הברקות, למשל ברוסקטת שקדי עגל. עכשיו נשאר רק למצוא את המקום (רמז: הכתובת לא מספיקה)
שגיא כהן - 14.11.2014
"לעולם אין זה מאוחר לסרב להתמצא בירושלים", פתח פעם דורון רוזנבלום מסה קלאסית. ואפשר לחשוב שאם תסרב, יעזור לך. מסעדת "מנזה" החדשה שוכנת אחר כבוד ברחוב בצלאל 10. ירדנו ברחוב בצלאל בצד המספרים הזוגיים והגענו עד מספר 14. עוד שני בתים וזהו. מסתבר שמיד אחרי (או אם נדייק: לפני) בצלאל 14 הרחוב הופך להיות בן יהודה. חיפשנו, הסתכלנו בחצרות, מתחת לפחים. אין 10. בייאושנו, שאלנו את הקופאי בסופר הקטן אם הוא יודע איפה זה בצלאל 10. "זאת המסעדה החדשה?" הוא שאל. "כן". הקופאי יצא מהסופר הצביע ואמר: "אתה לא תאמין. אתה רואה את הטלפון הציבורי ממול? זה שם". ואכן, מסתבר שבצלאל 10 נמצא בדיוק בצד השני של הרחוב, מול בצלאל 14.
הדלת היתה סגורה. הלכנו מסביב ומצאנו דלת נוספת, בסמטא אחורית. מעליה התנוססה כתובת ברורה: "בצלאל 10". מתברר, כמו שידוע לכל ירושלמי, שיש בעיר הזו שני רחוב בצלאל: קטן וגדול. אני חושב שאני מתחיל סוף סוף להבין שסינדרום ירושלים הוא באמת התגובה הרציונלית היחידה לעיר הזו.
[מסעדת "מנזה". הסביצ'ה היתה נדיבה אך מגובבת]
מסעדת "מנזה". הסביצ'ה היתה נדיבה אך מגובבת. צילום: אמיל סלמן
ואם הניסיונות להתמודד עם הגיאוגרפיה הירושלמית יוצרים תגובה סמי־קטטונית, ניסיונות להבין את הפסיכולוגיה שלה עלולים להיגמר עוד הרבה יותר גרוע. בעצם ימי הזיקוק והרגב, כשהטיול שאותו אני מתאר ברחוב בצלאל בוצע כשלפנינו סירנת מכבי אש, מאחורינו שתי סירנות אמבולנסים, והרחוב הסמוך חסום בניידת משטרה ("מה קרה כאן?", "כלום. מה שקורה כאן תמיד", סיכם שוטר חכם מאה שנות היסטוריה), קמה קבוצת אנשים צעירים ופתחה בירושלים מסעדה. לא כשרה, פתוחה בשבתות, מגישה פירות ים ונראית כאילו הטיסו אותה הרגע, קומפלט עם העיצוב התעשייתי־לייט, מרובע מיטה בברלין.
להגיד על מסעדת "מנזה" החדשה שזה מקום עם אווירה, זה אנדר־סטייטמנט. מין מקום שמנסה להיראות שפוי, וארצי, וענייני כשמסביב יהום הסער (עכשיו עוברת ברחוב שיירה של אחד ממכובדינו: שתי ניידות עם אורות אדומים־כחולים מהבהבים, ורכב שלישי, עם סירנה, בו שוכן לבטח ישבן מיניסטריאלי, אני רק מקווה שהיה לו בפנים מקרר). מין מקום שנראה כאילו מי שסועד בו עסוק בזרמים בתקשורת חזותית, או בחידושים האחרונים בביקורת האדריכלות בת הקיימא. לרגע, אתה כמעט מצפה למצוא שם את עמוס עוז בגולף מימי "מיכאל שלי".
בנסיבות האלה, כאי שפוי בעיר שמתעקשת לצאת מדעתה, זה כמעט קטנוני לדבר על אוכל. אבל אתם יודעים מה? לא רע. במין מקום סטודנטיאלי שכזה האוכל לא אמור להיות מלוטש. הוא אמור להיות מחוספס, צבעוני ופופולרי. אחרי ככלות הכל, קשה להתעמק סימולטנית בדרידה ובשקדי עגל. והאוכל כאן אכן מחוספס, אכן עז טעם, ואכן פופולרי. רק שאולי קצת יותר מדי. בעיקר ככל שזה נוגע לחיספוס.
פתחנו בסביצ'ה מוסר עם פלפלים בשלושה צבעים, חציל ויוגורט עזים. נדמה לי שכבר בשלב הזה הבעיה ברורה: מה עושה כאן המוסר? כל השאר הוא סלט מצוין, אבל סביצ'ה? העניין הוא שדווקא כן, בהחלט. זו מנה עם כמות גדולה של נתחי דג כבושים קלות (בניגוד למקובל: כשריבוי המרכיבים נועד להסתיר קמצנות, כאן באמת אין טענות), כשהפלפלים, החציל והיוגורט אמורים לתת למנה נפח. העניין הוא שמרוב טעמים המנה הולכת לאיבוד. הטעמים משתלבים זה בזה טוב כל כך, שלמנה כולה יש טעם של גיבוב. הדג טוב, החצילים בסדר, הפלפלים מצוינים ויחד יש לזה טעם של משהו עם יוגורט. קצת פחות מרכיבים וקצת יותר חדות בסביצ'ה (למשל: להחליף את הפטרוזיליה בכוסברה), וזו יכולה להיות מנה מצוינת. סביצ'ה יודעים לעשות כאן, נשאר רק לשפר את ההגשה.
ממול הגיעה המנה הטובה בארוחה: ברוסקטת שקדי עגל. על פרוסת לחם לבן שטוגנה עד פריכות נמרח תבשיל מנגולד חמצמץ ועליו הונחו נתחים נדיבים, פריכים ועסיסיים, של שקדי עגל. מנה נהדרת של מרקמי פריכות ושמנוניות שתבשיל המנגולד היטיב לרענן.
כמה מכות פטיש והכל מסתדר
למנה עיקרית הזמנו שניצל עגל. שניצל עגל, כידוע, זו חתיכת היסטוריה ירושלמית: קודם "פינק", אחר כך "גילי'ס", עכשיו כאן. הגרסה של "מנזה" מכבדת את המסורת. הבשר עדין, והשילוב של מעטפת פריכה ותוך עסיסי עובד להפליא. ובכל זאת, גם כאן לא יזיק עוד ליטוש קטן. נתח העגל לא היה אחיד בעוביו: חלקו היה דקיק, וחלקו עבה בכפליים ויותר מהחלק הדק. וזו בעיה: אם אתה מטגן כך שהחלק העבה עשוי בדיוק, החלק הדק מתייבש, אם אתה מדקדק בדק, החלק העבה נותר נא. כמה מכות פטיש והכל מסתדר. או שאולי בירושלים זו עצה שעדיף לא לתת?
לצד השניצל הגיעו צ'יפס בסגנון בריטי, כלומר טריזים עבים של תפוחי אדמה מושחמים שהיו חמים ופריכים. וזה מספיק. המנה העיקרית האחרת היתה סטייק. והוא היה אכזבה. אתם יודעים מה? לא בטוח שנכון להזמין סטייק במסעדה כזו. לא רק שזו המנה היקרה בתפריט (ובהרבה, והיא מטה כלפי מעלה את החשבון הסופי) אלא משום שסטייק הוא מיומנות שבכל זאת מצריכה התמחות. הנתח שקיבלנו היה יבש, צמיגי, ואני חושב שגם בנעוריו הרחוקים, לפני שבילה זמן רב מדי על האש, הוא לא היה מציאה גדולה.
למנה אחרונה ניסינו טארט טאטן מאגסים שמה שאפשר להגיד עליו הוא שלא כל קלתית ממולאת פלחי פרי היא טארט טאטן. על המנה הונח כדור גלידת וניל ומעט מקולי פירות היער המיותר תמיד. ועל זה נאמר שאם אתם מרגישים שהטארט שלכם זקוק לגלידה ורוטב בצבע בורדו, כנראה שכבר הבנתם לבד שיש בעיה.
בקיצור, לא מקום שבאים אליו בזכות האוכל, אבל גם לא מקום שלא רוצים לחזור אליו בגלל האוכל. ואז בא הרגע שהפך את הכל לכדאי. ליד המקום בו חנה האוטו ראינו גראפיטי: "עיר דוד ויהונתן". מסתבר שבכל זאת השפיות הירושלמית לא מתה, היא רק מתחבאת בסמטאות.
מנזה, בצלאל 10 ירושלים. ?טל. 02-6255222
חשבון בבקשה:
סביצ'ה - 46 שקל
ברוסקטת שקדי עגל - 64 שקל
שניצל עגל - 68 שקל
סטייק - 119 שקל
טארט טאטן אגסים - 38 שקל
מוגז גדול - 23 שקל
טיפ - 62 שקל
סה"כ: 420 שקל
תענוג - אריאנה מלמד על ממליגה ומנזאלה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4591843,00.html
כאן היא קצת פישלה עם שיוך המנה הלבנונית למטבח הטברייני היהודי אבל היא כותבת כל כך טוב יפה שבא לבכות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4591843,00.html
כאן היא קצת פישלה עם שיוך המנה הלבנונית למטבח הטברייני היהודי אבל היא כותבת כל כך טוב יפה שבא לבכות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.