הפרק מתחיל במאמי סאן, שהיתה דוגמנית מצליחה ופופולרית בבית הספר, ועכשיו, מאיזושהי סיבה, איבדה את הראיה ויש לה צלקות בפנים, הלכה הקריירה וכו׳. היא מנסה להתאבד, ומישהו מלמעלה לא מרשה לה, כי ״זה לא הגורל שלה״.
מישהו מתנדב לקפוץ מהחלון ולבדוק אם יש איזה שיניגמי שעוצר אותו?
ואז מתברר שמי שאמורה דווקא למות זו החברה שלה, שלא ממש מגיע לה למות. ילדה טובה, כל החיים נדפקה, ועכשיו החיים נגמרים. אבל מה לעשות, זה הגורל, והוא עושה מה שבא לו. ואנחנו לומדים להכיר את שיניגמי-קון, מס׳ 413, שיניגמי מתחיל ודי קריפי יש לציין. זה שהוא נראה כמו ציור של רנה מגריט, זה ניחא. זה שהוא מופיע בחדר שינה של תלמידת בית ספר, זה כבר דבר אחר לגמרי. אני כבר לא מדברת על איך שהוא נדבק אליה כשהיא מסתובבת עם הבחור. משום מה הוא מדבר כמו רובוט ומתנהג כמו רובוט. חוץ מאשר כשהוא בממלכת השיניגמים או מה שזה לא יהיה שם למעלה עם התפאורה הזולה ומכונת העשן. אפשר בהחלט להסכים שהשיניגמי הזה הרבה פחות קקואי מאשר, למשל, אלה של בליץ׳. אולי חוץ מההוא שאוהב לעשות ניסויים, בעיקר בקווינסים. לו הוא ממש דומה.
טוב, בפרק הזה דופקים לנו טוב טוב בראש שלב יפה טוב מחיצוניות יפה. קלישאה, ועוד בכפית ישר לזונדה.
מעניין מי הזקן שאמר לו שגם הוא צריך לגמבר. שיניגמי בגימלאות?
עוד קלישאה: דבר ראשון, תודה להורי שהביאוני עד הלום.
מעצבן אותי המנהג של היפנים לשקר חופשי כשזה מה שהאדם שאיתו אתה מדבר רוצה לשמוע: ״כולם בכיתה דואגים לך״. לא פלא שמאמי מתעצבנת. וגם השיניגמי עצמו, שמוצא איזו דרך לעוות את האמת כדי שהבחורה תצא טוב.
הזהו עם השתלת הקרניות: שמאלץ.
ואז בסוף באה סצנה באמת הזויה. מה זאת האישה הזו? למה היא משחקת כל כך גרוע? איזה מין פרצופים היא עושה? זה נראה כמו סצינה מסרט ערבי כשמראים את האישה הבוגדת/חמדנית/עשירה מתנשאת. אותם פרצופים בדיוק. יכול להיות שיפנים לומדים משחק בבית-ספר למשחק בקהיר?
ואז בסוף נראה לי שעושים לנו הכנה לגרסה הקלולסית של דת׳-נוט. השיניגמי מאבד את המחברת שלו. אופס.
