כשאנחנו סולחים, אנחנו בראש ובראשונה
מטיבים עם עצמנו. אין דבר מרפא יותר מסליחה. ולכן, תמיד עדיף לסלוח. על כל דבר, לכל אדם, תמיד. וכשהזמן עובר (והרי הזמן גם הוא תרופת פלא), אם באמת מנסים, אפשר גם למצוא היכן ה"פוגע" היה בעצם "מלאך", כמה בזכות אותה "פגיעה" גדלנו והתפתחנו, כמה בזכותו למדנו דבר או שניים על עצמנו.
אבל כמה שזה חשוב, כמו כל דבר בחיים - ככה זה גם קשה.
ולכן אחד הדברים שעליהם אני הכי מודה לאלוהים הוא על כך שאף פעם לא הייתי מנוטרות הטינה.
לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום אם היה אחרת.
