הרהורי בוקר
אתמול היה הפרק המשמעותי האחרון לפני הגמר,
לפני ההדחה הכפולה, או במילים אחרות, הצלצול של לפני ההקפה האחרונה בריצת העשרת אלפים.
בהקפה האחרונה כולם צריכים לאסוף את כל הכוחות כדי לתת את כל מה שהם יכולים לקראת יום הגמר. בסך הכל כולם רוצים להגיע למקום הראשון.
אמש ישבתי לכתוב איזה סיכומונצ'יק על הפרק שהיה, על החיות, על המודחים
שחזרו טעונים ואחרי שכתבתי איזה חצי עמוד, מחקתי הכל. זה לא הלך. הרגשתי
שהמילים לא זורמות לי. משהו נתקע לי בגרון כמו כל העונה הזאת.
המודחים העלו בי טעם מר.
הפיספוס של תמי וסימה ואיך הכל היה יכול להיראות אחרת אם הן היו נשארות במשחק.
הפרצוף הזחוח של אלי שהפך בין לילה לגיבור תרבות בזכות טינופת שיוצאת מהפה בתוספת יריקה לקישוט.
מטורללת אחת קטנה, ספק פסיכופתית ספק משוגעת סתם, שהצליחה לגרום לאלפי אנשים להתאחד נגדה ולהדיח אותה מעל המסך של הטלוויזיה בביתם...
ואולי אישה אחת נאה למראה, רחוקה מלהיראות אנורקסית, ניצלה את הבמה כדי לשפוך תרעלה על ראשה של איזו אפרוחית שלא עשתה רע לאף אחד, ואם חשבה שהיא עושה רע למישהו, היא מיהרה לחזור בה ולהתחרט על מה שעשתה או אמרה.
אז אמש היו כמה קטעים שגרמו לי להזיל דמעות. גרמו לדמעות לרדת על לחיי ולהשאיר בהן שביל רטוב כמו שמשאיר חלזון על אבן.
אדל. המצלמה אוהבת אותה. אני רואה את פגיעותה, את יופיה, עיניה השטופות דמעות, באמת שברו לה את הלב. לא יכולתי לעמוד בפני דמעותיה. רציתי להיכנס לשם ולחבק אותה בכל הכוח ולהגיד לה, הכל בסדר. יש אנשים רעים בעולם. זה חלק מהמשחק.
כמובן שהבכי קורע הלב של מריה אשר נכנסה לבית האח הגדול כדי להוכיח לכולם שיש בה מעבר לפרצוף יפה. רצתה להוכיח שיש לה אופי, שיש בה אינטליגנציה, שהיא חכמה, שכיף להיות חבר שלה, שיש לה ערכים, ופתאום אחרי יותר משלושה וחצי חודשים בבית תוך כדי שהיא מתחזקת חברות אמיצה, היא מקבלת סטירה לפנים ואומרים לה שהיא רק פרצוף יפה ומתחת לזה היא כלום ושום דבר. זה שבר אותה. גרם לה לחשוב שאולי משאירים אותה בבית כי סתם נהנים לבהות בה ובישבן החמוד שלה. הבינה שכל שיחות הלילה האין סופיות שלה עם רועי בהן היא
ניסתה להעביר לצופים את האישיות שלה, את הפחדים שלה והחלומות שלה, היו פשוט כמו מוץ ברוח ואף אחד לא באמת מתייחס לאופי שלה אלא אך ורק לצורה שלה. השאלה שהיא שואלת את עצמה בדמעות, האם בשביל זה היה שווה להיכנס לאח הגדול? יכלה להמשיך להציג את גופה לראווה באינסטגרם בשביל אותה תמורה. זה שבר אותה. הזלתי דמעות יחד איתה.
אליאב.
אליאב החליט לא לזוז מילימטר מתוכניתו המקורית, להיות האיש העממי והמשפחתי של המשחק הזה. הוא לא בא להמציא את הגלגל או להפוך סדרי בראשית. הוא רוצה להראות את הבן של השכן. בחור צעיר שעובד קשה, אוהב את הוריו ואת אחיו, דואג לאחותו, נאמן לעיר בה גדל, אין לו שאיפות להיזרק באיזה חדרון בת"א ולחפש את עצמו, רוצה זוגיות, להקים משפחה והכל בעזרת השם יתברך, אין לו יומרות להיות מוביל חברתי או להנחיל ערכים לדור הצעיר שצופה בו, הוא לא הדמות החברתית שתעשה הכל למען הכלל, הוא יעשה הכל למען המשפחה. הוא מעמיד זה מול זה ובוחר בלי התלבטות בכלל.
העם אוהב את זה. מן הסתם בגמר הוא יזכה בזכות הבחירה הברורה שלו במשפחה על פני החברה, בשמירה על נייטרליות, בשמירה על עקרונותיו שלו ואי כניסה למקומות שלא נוח לו בהן.
בסך הכל, היה פרק טוב. הרבה אמוציות התפרקו להן על המסך, הרבה חיות והרבה דמויות שנעלבו ודמויות שהוחמאו. מה שמתאים למישהו אחר (מריה) לא מתאים לי (רועי) וכן הלאה וכן הלאה ואני אומרת שיכולתי בשקט להחליף שם לכולם את התחפושות ובכולם יש את השועל ויש את השור ויש את העצלן ויש את הפינגווין ואף אחד שם לא מלך החיות, וכולם שם בסך הכל תרנגולות בלול שרבות על כל גרגר וכל פירור של תשומת לב מהצופים.
בוקר טוב אנשים, יום כיף שיהיה לכולנו