זה דווקא היה נחמד לי להתעורר הבוקר עם הידיעה שאלי פרש
הלכתי לישון עם הידיעה שהחמאס הסכים /ביקש הפסקת אש,
וככה לא אצטרך להשאיר חלון פתוח כי זה מה שהנכד שלי ביקש,
הוא טען שאנחנו לא שומעים את האזעקות והוא מאוד מבקש
שנשאיר פתוח חלון אחד לפחות
כי הוא בטוח שהמלחמה הבאה תיכף תפרוץ ואפילו הפרשנים אמרו שזה
עניין של יום או יומיים,
אז הלכתי לישון רגועה. הפסקת אש. אפשר להתענג על המזגן. לצפות
באח הגדול מבלי לראות את התרעות פיקוד העורף. גם זאת נחמה פורתא
בימים טרופים אלו.
הלכתי לישון עם הריב של אדל ומירב על אביבית והתעוררתי עם בית בלי אלי.
האמת היא שבימים האחרונים אלי לא הורגש.
בכלל מאז שהדיחו את סימה, לאלי די נגמר. לקחו ממנו את סימה
והוא נשאר בבית כמו שור ללא סדין אדום מתנופף מול העיניים. לא היה בו שום דבר חיובי מלבד להציק לבנות, להתכרבל במיטה, לבהות בדדיה של המניקה
אביבית ולחלום על הקטמרן שאולי הצופים הנלהבים יעניקו לו. שמחת החיים
איתה הוא נכנס לבית, פגה ונמוגה אחרי הדחתה של סימה. הוא מצא את עצמו
עם אביבית, קצת עם ישראל, קצת עם אליאב, וגם לקחו לו את עמוס והוא
נשאר לבד.
אלי רצה להיות המראה שעל הקיר עבור דיירי הבית. בסופו של יום, הדיירים שמו לו את המראה מול הפרצוף שלו. מה שהוא ראה שם, לא מצא חן בעיניו. הוא ידע שכל יום נוסף בבית, הוא יראה על עצמו עוד הרבה דברים שהוא לא יאהב. הוא החליט לפרוש בזמן. את זה אני דווקא יודעת להעריך. אדם שיודע לראות על עצמו את הכיעור שיוצא ממנו ולשים לזה סוף.
אז העונה שלא הייתה, אוטוטו מגיעה לסיומה. יזכה מי שיזכה. מעניין לי את קצה
הציפורן שנשברה לי אתמול. מאחלת להם שיישארו שפויים, ובסופו של יום אני
אתמוך במריה, כי היא באמת היחידה שנשארה שזקוקה לתמיכתי.
יום נפלא לכולם