ברגע של הסח דעת, בילבול קל ואולי חוסר ריכוז רגעי, הקשבתי
בטעות (נשבעת שזה בטעות) למשורר החרמן והמנוזל. ממש למילים ספורות שאמר עכשיו לאדל (הטקסט שלו מלא רחמים עצמיים ומילים דביליות כמובן). שבועות ארוכים אני מצליחה בערמומיות רבה לא להקשיב לאף מילה שלו או של העציץ המזייף. ה"רומן" שלהם מפיל עלי תוגה וייאוש. גם כצמד וגם בנפרד, הם בלתי נסבלים ומשעממים. בבוקר ראיתי שהעציץ התחמשה בביקיני זעיר מיקרוסקופי ביותר ושכבה על הדשא. טוב, מה לא עושים לקראת הדחה כנראה. והמשורר החרמן? איך הוא עדיין בבית האח, איך?????