העסקה עצמית היא הרבה דברים
בגיל תשע כאוס בהחלט יודעת להעסיק את עצמה.
- היא מתעוררת לפנינו בימים בהם אין ביה"ס, ומדליקה בעצמה טלוויזיה. בעיני, זו העסקה עצמית ככל העסקה אחרת.
- כשחברה באה אליה, הן משתלטות על המחשב שלי, גולשות לאתר החביב עליהן, ומשחקות יחד. בעיני זו פעילות חברתית משותפת.
אולי אני מפונקת בילדה שמסוגלת להתנתק ממסכים לימים שלמים, ואיני צריכה להתמודד עם בעיות שהתמכרות למסכים יוצרת. או שאולי אנו יצרנו לה סביבה בה היא יכולה לפעול בחופשיות ולהחליט מה היא רוצה לעשות, מה שגורם לכך שלפעמים היא בוחרת פעילות מסכים זו או אחרת, ולפעמים היא בוחרת פעילות שאינה קשורה לשום מסך באשר הוא מסך. איני יודעת. קבוצת המחקר שלי קטנה מדי, וקבוצת הביקורת אינה קיימת.
בגיל שלוש-ארבע-חמש (היא אומצה בגיל שלוש) היא הייתה זקוקה הרבה יותר לפעילות משותפת איתנו. אז זה מה שעשינו. שיחקנו איתה משחקי דמיון בכל נושא בו בחרה, וקיווינו ליום בו לא תזדקק לנו. ואתם יודעים מה, הוא הגיע הרבה יותר מהר משחשבנו.
כילדה העסקתי את עצמי שעות בקריאה. את אמי זה שיגע. היא לא הבינה מדוע איני יוצאת לשחק עם ילדים אחרים בשכונה. בעיניה קריאה במשך שעות לבד זו פעילות שאינה מפתחת יכולות חברתיות אצל ילדים. כמבוגרת, אני חוששת שיש בזה משהו. כאוס לעומתי, אינה תולעת ספרים. לזמן מה זה שיגע אותי, עד שהבנתי שזו אני, לא היא. את הדמיון שלה היא ממשת בדרכים אחרות. מספיק לצפות בה מציירת את ציורי הקומיקס שלה על הלוח בכמה שניות, ואז מוחקת ומציירת את הציור הבא בעלילה, כדי לדעת שעולם הדמיון שלה מפותח ולאו דווקא מושפע מעיצוב דמיון של אחרים. לעומתי, היא יכולה לבלות ימים שלמים עם ילדים אחרים בפעילויות חוץ, כמו גם לריב איתם, וללמוד כיצד לצאת מהריב ולהשלים (לא, בעצם זה עדין קשה לה, אך אנו מקווים שתצליח לצאת מזה).
היום, למשל, אין ביה"ס (אל תשאלו למה, זו תעלומה פלמית טיפוסית, כי שאר בתי הספר פעילים). כאוס התעוררה בבוקר, הדליקה טלויזיה לבדה, והתעוררה לאיטה. האיש התעורר אחריה, והכין לה את צלחת הממתקים החביבה עליה לארוחת בוקר. כאוס הביאה לספה את הספרים שקנינו אתמול בבורסאת הספרים שהתקיימה בבית ספרה פלוס ספרים אחרים (רובם ספרי מידע על סוסים וגוף האדם).אני התעוררתי אחרונה, והאיש הכין לי קפה. הצטרפתי לחדר המשפחה. שלחתי תמונות של כאוס עם ילדים אחרים להורי אותם ילדים אחרים. התעדכנתי בקורות אחי המתגורר באוסטרליה וחי במערכת שעות שונה משלי. יודעתי על ידי אבי בהתקדמות הליכי מכירת הדירה שלנו בישראל. אני מגיבה כאן. כל הפעולות האלו בוצעו מול המחשב, כמובן. בינתיים כאוס התעוררה כבר, הקדישה את הזמן לו היא זקוקה להברשת שיער (אלוהים יודע למה צריך להבריש אותו כלכך הרבה זמן, אך מהרגע שהיא למדה לעשות זאת, איני מתלוננת על כך שאיני צריכה להאבק איתה על זה), התלבשה בבגדים שבחרה בעצמה, ארזה את ספריה והורידה אותם למטה, היכן שלוח הציור שלה ממוקם (בספריה שלי). בין לבין, היא לא אכלה את כל הממתקים, כי למרות שהיא זקוקה לראותם על הצלחת, זה לא אומר שהיא באמת אוכלת הכל. בין לבין, היא חלקה איתי מידע מספרי המידע שלה, ולפעמים ביקשה לחפש בגוגל מידע משלים.. בין לבין היא התעניינה מה קורה אצל אחי. בין לבין היא עשתה כל מיני דברים, והטלויזיה כובתה רק כאשר היא יצאה סופית מן החדר.
בסופו של דבר, גם עם מסכים ברקע של שתינו, ניהלנו קשרי משפחה תקשורתיים, כאשר כל אחת מאיתנו מעסיקה את עצמה, וכל אחת מאיתנו קשורה אל האחרת (האיש, מסכן, צריך ללכת לעבודה). עוד כשעתיים צפויה להגיע חברה, ואז אתנתק מהילדה שלי, לטובת פעילות חברתית שלה. כרגע, אני מסיימת לכתוב/לקרוא, וסוגרת את מחשבי לזמן מה.
העסקה עצמית, כפי שהתחלתי, כוללת הרבה דברים. עבורי היא כוללת כתיבה מפורטת, וזה נעשה הרבה על מסך זה או אחר. ככל שכאוס גדלה, אני לומדת לשחרר אותה לפעילויות שלה, ולא להשליך ממני אליה ולהפך. פעילות המסכים שלה שונה משלי. אינה גרוע יותר, אינה טובה יותר, פשוט שונה. אבל כל עוד אני משקיעה זמן כה רבה בכתיבה שכזו, איך אני יכולה להתלונן על פעילותיה, אם זה מה שהיא בוחרת לעשות? (ושוב, זה לא *כל* מה שהיא בוחרת לעשות, אז אולי אני מפונקת, כי ברור גם לי שיש ילדים המכוריםף ואני מודעת להשלכות אפשריות על התפתחות מוחית בעקות חשיפת יתר.)
ובנתיים לומדים המון על עצמם.
