אכילה רגשית

[Optimistic Girl]

אצלי הפתרון הוא

מרק שעועית
מרק חומוס עם חיטה ועוד דברים טובים

אחרי שאוכלים אחד מהמרקים האלו מרגישים כל כך מפוצצים עד שכבר אין שום רצון לאכול במשך יממה

אצלי אין אכילה ריגשית
הבעיה שלי שמרוב השאפתנות הלימודית שלי-כשאני שקועה בלמידה אני "שוכחת" לאכול.
או במילים אחרות מתעצלת לבשל/או לחמם..
עד הלילה ובלילה טורפת סלט קטן...

 

[זאדק הערס הפולני]

אני צריך להיות חולה על ערס דווי בשביל להפסיק לבלוס ..
כמעט כל תנודה במצב רוח מביאה לי ת'חשק לנשנש
בגלל זה הפסקנו להחזיק בבית מתוקים , מלוחים ושתיה מתוקה כי אחרת שנינו נאביס 25 שעות ביממה

 

[spaysi8]

וואי בא לי משו מתוק..

 

[Saladin]

מעולם לא היה קיים אצלי.

אולי אין לי רגשות

 

[The LadyKiller]

יאפ.

אני מלאה רוב חיי.
כשהייתי קטנה אמרו עליי שאני תמיד "מסיימת מהצלחת, אה?",
ונוצר אצלי מצב של להוציא את התסכול באוכל. לא משנה מה.
אני במקרים של ימים רעים אני עוברת ממנות עיקריות, לאחרונות, לעיקריות, לאחרונות שוב.
לפני שנה לקחתי את עצמי בידיים, ירדתי משמעותית במשקל, קיבלתי פידבקים מעולים מהסביבה ובגלל שספורט עזר לי הרבה בתהליך, אפילו שקלתי להתחיל ללמוד להיות מדריכה אירובי/זומבה/פילאטיס ולהעמיק את הידע שלי בעניין ולהתמקצע.
רק שעשיתי החלטה שגויה, חזרתי לאקס, הוא ניפץ לי את הדימוי העצמי בשניות ובעקבות כל המצב רוח שנהיה לי אחרי שנפרדנו שוב, יצא מצב שבהדרגה העליתי את כל מה שירדתי פלוס כמה קילוגרמים עודפים.

 

[spaysi8]

אוי, מצטערת לשמוע

לגבי האקס..

אבל אם הצלחת פעם אחת, בוודאות תצליחי שוב..
להיות מדריכת אירובי נשמע ממש מעולה וממש "מכריח" להשאר רזה וחטובה חחח

 

[N o R i K o]

אני מכירה אותך כבר... שנה וחצי? שנתיים?

מעולם לא חשבתי שאת מלאה, לא עכשיו ולא בעבר.

 

[אייני]

חייב להצטרף לנוריקו בקטע הזה.

את לא מלאה בשיט (ואפילו לא קרובה ללהיות "מלאה") - את נראית מעולה. לחלוטין. אל תקשיבי לאף אידיוטXD

 

[remundo]

מי לא השמינה בשירות?

ירדתי בחזרה כי חזרתי הביתה אחרי שהשתחררתי, אל העוף המכובס והסלט. לא רלוונטי.
אני אוכלת מתוך שיעמום ואולי זה באמת גם קצת קטע של עצב שאני קוראת לו בשם אחר, לא יודעת. אני יודעת שכשיש לי מה לעשות אני לא אוכלת, או אוכלת תוך כדי בהיסח הדעת, אז בטח כשאני אמצא עבודה אני ארזה (בתקווה שאין להם כזה בופה ענק בחדר אוכל.. הרי גם בשירות עבדתי והשמנתי בכל זאת. שם למדתי לחבב קישואים!

וגם פיתחתי התמכרות לבאבלס, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת

)

 

[מלכת הקרח הפולניה]

אני

לא היה לי יותר מדי זמן לאכול. אף פעם לא הייתי מהמנשנשות, אבל פתאום לא היה לי זמן לסיים את הארוחה, וגם הלכתי הרבה ממקום למקום. באופן טבעי ירדו ממני 4-5 ק״ג. בהמשך גם הייתה לי בעיה רפואית שהורידה ממני עוד 10 ק״ג בחודש, אבל זה לא נחשב.

 

[oromer]

מצליחה להזדהות

אני אף פעם לא הייתי רזה. הייתי עולה ויורדת במשקל. בתיכון ירדתי במשקל 11 קילו. בצבא עליתי בערך 22 ק"ג. לאחר שהשתחררתי, החלטתי שאני חייבת לרדת, וקבוצת תמיכה וספורט עשו את העבודה.

אני יכולה להגיד שיש תקופות שאני מקפידה יותר בספורט ובתפריט ויש תקופות שפחות. תלוי במצב רוח, באנרגיה שלי באותה תקופה (כן, זה גוזל משאבים, תשומות ואנרגיות, שלפעמים מנותבים לערוצים נוספים).

בהקשר של אכילה רגשית- למדתי בקבוצת תמיכה:
בתקופה הראשונה של התינוק בחיים, הוא אוכל מנות קטנות, בתדירות גבוהה (כל 3 שעות בערך, גם בלילה). ברמת העיקרון אנחנו גם צריכים לאכול מנות קטנות כל פרק זמן קטן יחסית. בנוסף תינוק רוצה או דורש אוכל כשהוא רעב. עם השנים, החברה "מקלקלת" אותנו, ואנחנו סובלים מאכילה רגשית, אבל לא רק. אנחנו אוכלים באירועים חברתיים, אנחנו אוכלים אם משהו נראה לנו טעים, ובנסיבות נוספות.

יש אנשים שאולי מוצאים באוכל סוג של נחמה, עבורי העלייה במשקל היתה די הרסנית.

 

[הלוחשת לתינוקות 27]

אני אוהבת לאכול....

אצלי זה בעיקר במצבי רוח של עצבנות/עצבות...
אבל אני גם נוטה לאכול משיעמום...

אני בטוחה שאם הייתי שותה יותר מים לא הייתי מרגישה את התחושת "רעב" הזו שאני מרגישה לעיתים קרובות...כי זה לא באמת רעב,זה יותר שיעמום וניחום עצמי דרך האוכל.

 

[Purple Mushroom]

הרגלי אכילה שלי,והשוואת משקל בתקופה...לתמיכה.

אני כנראה לא מכיר\לא זוכר את התופעה. כנראה לא נמצאת אצלי. החיים שלי שינו מצב לפני כמעט שנתיים, שנכנסתי ליחידת דיור הזאת. ונכון לעכשיו, הימים שלי הפוכים. כנראה לא אוכל הרבה, ועוברות כמה שעות עד שאוכל את הארוחה העיקרית של היום, בדרך כלל צהריים בערב\לילה. אני תיאורטית מנסה להשמין. (עוזר לי הפיצה כל יום שישי\שבת בלילה, הלילה זה היה בסביבות 23:00-00:00, ששותף שלי ח' הפרסי ואני עושים פעם בשבוע)

. אבל חוץ מזה לא אוכל הרבה, בישולים של אמא, וסנדביצ'ים של אמא. שותה הרבה קפה.

המשקלים הכי קיצוניים שלי היו בתחילת הגיוס, התגייסתי. ב60 קילו, ירדתי 12 קילו מאז סיום התיכון עד הגיוס (תקופה של כ3+ חודשים,פחות מ4 חודשים),
אחרי 3 חודשים, שרוב הגיוס היה באשפוז עקב המשבר הנפשי הראשון, אחרי 82 ימי אשפוז בתל השומר, בו הייתי אובססיבי למשקל, ונשקלתי כל יום בחדר אחיות. עליתי 7 קילו ל67. ואחר כך, מהלם הגוף לתרופות הפסיכיאטריות, (סמאפ, ואחר כך פרפנאן, עם ארטן), המשקל שיא שלי היה בגיל 19 ו20(עד שהפסקתי טיפול תרופתי), והיה כ 90 קילו, כאמור בגיל 19 וגיל 20. אני חושב (קשור), שהתרופות באמת משחקות תפקיד במשקל, ולא רק הרגלי אכילה\אכילה רגשית.

כיום אני במשקל של כ 73 ק"ג, עדיין רזה. והמינון התרופתי שלי מאוד נמוך, אבל כנראה מציל אותי, אחרת הייתי שוקל שוב 60 ק"ג, וזקוק לאשפוז יום שוב. אבל זה רק אני. מקווה שההשוואה האישית שלי, בגיל דומה והמצב, יכול לעזור לך, ולעוד אנשים, מהניסיון האישי שלי.
אלון

=] ...